לטרוף את פאריז

 

הלכתי ברחובות הלום-קסם.  מכושף מהשדרות, הבנינים, הגנים, הרכבות. חולם ונושם את הימים שאחרי הכל, הצבא, הלימודים, ואת ההוויה החדשה: לבד. בפאריז. העיר ואני. רק בן 21.

לאלו שיפרין. האוסף. 1979

 

יצאתי מהצבא כמו פגז מלוע של תותח. רק רציתי לבלוע את העולם. כמה שיותר תרבות. כמה שיותר לראות תערוכות, סרטים, תיאטרון, מחול. כמה שיותר לקרוא ספרים, מאמרים, מחזות. כמה שיותר לשמוע מוזיקה שונה, מגוונת, חדשה.  אחרי שלוש שנים קלות במובן הפיזי אך קשות במובן הנפשי, שלוש שנים של מלחמה יומיומית על תחומי המחיה הנפשיים שלי, החלטתי להטביע את עצמי בכמה שיותר תרבות.

לכן לא הצטרפתי לחבר'ה שנסעו לטראקים בנפאל או דרום אמריקה. לא חיפשתי את עצמי באשראם בהודו ולא בחופים של קוסטה ריקה.  בערה בי תאווה לתרבות המערב וסימנתי את שתי הערים המרכזיות, עבורי, כמטרה עליונה. רציתי להיות זרוק (אך לא דפוק) בפאריז ובלונדון. עבדתי בכל מה שיכולתי. מלצר בשירות חדרים בפלאזה בלילות ושליח בימים. כל מטבע ושטר הונחו בצד למען המטרה הנעלה. לונדון ופאריז. פאריז ולונדון.

המזל משחק תפקיד מעניין, לפעמים. מישהי שפגשתי והתיידדתי איתה סיפרה לי שלאבא שלה יש דירה בפאריז, בגדה השמאלית של הסיין ליד תחנת סנסייה דובנאטון, קרוב לסורבון.  אבא שלה, פרופסור לספרות, היה מבלה בדירה ההיא ארבעה חודשים בכל קיץ.  "יש לי לתת לך מפתח, ממילא אף אחד לא גר שם במשך השנה", היא אמרה. קפצתי על המציאה כמוצא שלל רב.

וכך הגעתי לפאריז, לבדי, וישבתי שם, לגמרי בודד, בדירה ההיא. אכלתי זול וטוב בביסטרו, התמכרתי לקרפים בככר סן מישל וזללתי באגטים עם חמאה ושוקו חם ב"דה מאגו", אבל בעיקר טרפתי תרבות. מול הבית שלי היה קולנוע שהקרין יצירות מופת בשרשרת (וככה ראיתי אז את כל סרטי אנדריי טארקובסקי וכל סרטי אלפרד היצ`קוק).

מצאתי חנות מיוחדת בשם "מזון לה פי" שמכרו בה ספרי מתח אמריקאים ישנים יד שניה ("צמרמורת" של רוס מקדונלד, "ג'אנקי" של וויליאם בורוז), קומיקס ומדע בדיוני.  והיתה את הדירה עצמה, של הפרופסור.

בדירה ההיא (של פרופסור ידוע לספרות מירושלים, שהייתי בקשרים טובים עם בתו) היו אלפי תקליטי ג`אז ומוסיקה קלאסית ושאנסונים – מהרצפה ועד לתקרה מדפים עם תקליטים.  קולטריין, מינגוס, תלוניוס מונק, באד פאוול, מיילס דייויס וגם לאלו שיפרין הגדול.

אז גם היה מה לשמוע.

ולמרות שהשוערת היתה רעה ומכוערת – אבל השכנים האחרים היו לבביים להפליא. אחת בשם לואיז, שאבא שלה היה צרפתי ואמא שלה אנגליה, אפילו הזמינה את עצמה לשמוע איתי את התקליט של לאלו שיפרין ("שובו של המרקיז דה סאד, 1968) והביאה איתה שקית נייר מלאה קרואסונים חמים וגם שמנת טריה, ובזמן שהתרחצתי היא הספיקה להכין מעדני ערב ולפרוש מפה משובצת, שמצאה באחד הארונות, על השולחן.

זה היה מרגש. מסעיר. לואיז פרצה משום מקום שהוא הדירה שלה שבקומה הרביעית אל תוך הבדידות-מרצון שלי, אל תוך המבצר המסוגר שבניתי בין חומות התקליטים, החלומות והספרים והתעקשה להפיג את הנזירות הנבוכה שלי במחוות של אוכל ומגע.

היו לה שפתיים יפות.

ואת התקליט של אלפרד ברנדל מנגן את האימפרומפטו של שוברט אני אוהב עד היום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • siv30  On 07/06/2011 at 0:09

    לצד העונג מהפוסט שלך כמעט הפכתי כאן ירוקה איזה כיף לך!! אוףףף

  • itamaroi  On 07/06/2011 at 0:25

    השתחררתי לא מזמן והגעתי לכאן בדיוק מהטעם הזה. מבין לליבך.

  • micky  On 07/06/2011 at 6:27

    במילה אחת – אהבתי

  • נטעלי  On 07/06/2011 at 10:19

    מקסים! גם אני מקנאה ורוצה עוד…
    🙂

    ואת הפוסט על סיאטל אני שומרת לשעות קצת יותר רגועות, שאוכל לשבת מול המסך עם קפה ולהתרפק על הזכרונות שיציפו תוך כדי.

  • Neomi  On 07/06/2011 at 11:24

    אחרי הצבא כולם נסעו לחו"ל. אני גדלתי באירופה כך שהמופלא והמתוק מדבש הזה שאתה מספר עליו לא זר לי כלל וכלל. אני מתגעגעת לשם מאוד. בגיל שנה שמעתי ביטלס בגיל חמש סוזן וגה. זכות גדולה.
    אחרי שהקאתי את עצמי מהמערכת הצבאית, הרגשתי צורך שיהיה לי גב. גב תרבותי, אמיתי, ממש רשת ביטחון פנימית. לא תרבות של אחרים, לא תרבות חדשה, אלא משהו עתיק ברמת התאים.
    למדתי בבית מדרש של נשים כמה שנים. היחידי הרציני שהיה קיים אז. ממש כמו הבנים, 100 שעות לימוד בשבוע, זה חצב מדרגות בלב שלי. יצר לי עולם. העיניים של בחור הישיבה שאהבתי אז עדיין מלוות אותי בלילה עם חסד נעורים ומדבריות לא זרועות, בפס קול של מוזיקה אחרת, שזורקת אותי קדימה ואחורה ומחזירה אותי בחזרה.

  • אורה גור אש  On 07/06/2011 at 17:48

    נדמה לי שקסם הערים פריז לונדון, לא עובד על צעירי הדור הזה
    כמו שעבד וכישף את צעירי הדור של פעם (כמוני למשל ואפילו כמוך)
    כיום הם רצים להתכשף מדרום אמריקה ואוסטרליה.
    עלי הקסם עובד עד היום.

  • אילה  On 07/06/2011 at 22:26

    מקסים 🙂

  • נהייהעמומה  On 07/07/2011 at 15:23

    אני לא כמעט,
    אני לגמרי התיירקתי
    איזה כיף לך
    עכשיו אצטרך למצוא את השוברט הזה.
    נהייה

  • עונג. שיטוט מהפנט. מומלץ אצלי במאמרים

  • Ossi Toussia Cohen  On 08/12/2011 at 13:20

    מהמאה השמונה עשרה התחילה ספרות השיטוט וחלק ניכר ממנה היא שיטוט בראש של עצמך.
    מה שאתה מתאר שצרב אותך בצבא הוא מעין שהייה בגלות תרבותית. אני קולטת פה אדם שמסוגל לקיים מקומות אחרים בתוך עצמו,שתמיד יהיה לו לאן לטייל ולא חשוב מי ומה נותן את הטון כרגע בשכונה שלו. זה מוצא חן בעיניי. תודה על היכולת להשתתף בחלקיק ממך.
    שיטוט יכול להיות גם במחוזות תרבות אחרים ולקיים צרפתיות, או אירופה בכלל, בהכרה של עצמך זו סוג של בחירה עם תכנים מרובים ושונים, בתוך זה יש לך הרבה בחירות גם כן. האני שלך יכול לטעת בך חלק צרפתי בהוויה בדרך משלו. למעשה אתה כבול חופשי, בתוך המון כבולים שומר על מידת חופש גדולה יותר. זה המון. אני מתפעלת.
    אני עדיין צובטת את עצמי איך המרתי את תעודות הזהות התרבותיות שהחיים זרקו עלי בלי לשים אלי לב. עשיתי בחירות שונות ועיצבתי בין היתר בן-אדם שמרגיש זהות עם שפה, תרבות, ארץ ומנטאליות של מקום שהוא לא פה, עם התעקשות שהשפה הזרה הראשונה שלי היא לא זאת שצרבו לי במוח בילדות, עם ספרות אחרת, עם קשר מרכזי בחיים לאדם שהוא כאן בחזקת שוהה כאן בלבד, ואני מקווה וכנראה אזכה לכן גדול לכתוב גם מחקר קטן באוניברסיטה פרובינציאלית ברמת-אביב בשפה הצרפתית. אני עושה את הכל וגם הלאה כנראה בקופסת בטון אפופת עשן בואך רמת-גן.

    http://www.facebook.com/?sk=inbox#!/ossi.toussiacohen1

  • tsoof  On 08/18/2011 at 9:45

    מקסים. עושה חשק להיות בן 21.

  • tipid1  On 10/04/2012 at 16:22

    תודה על המידע המעניין

  • llaliiblue  On 10/05/2012 at 10:29

    אני אוהבת את הטעם שלך.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: