תמיד תהיה לנו סיאטל

סיאטל, עיר הרוק. הכתבה הראשונה על התופעה

את הגראנג' (Grunge) של סיאטל פגשתי באפריל  1990, כשחבר לקח אותי להופעה במועדון קטן, אפלולי, בקצה העיר. הלהקה שהופיעה שם הגיעה באוטובוס מסיאטל. קראו לה נירוונה, וזמן קצר קודם לכן יצא לאור תקליט הבכורה שלה, "Bleach ". כנראה לא היו אז בקהל יותר מ-400 או 500 איש. אני משער שהם, כמוני, לא חשבו שהם רואים היסטוריה בהתהוותה – ואת הלהקה, נירוונה, והסולן שלה, קורט קוביין, שבתוך זמן קצר יהפכו את העולם על ראשו. כעבור שנתיים, בפסטיבל רדינג באנגליה, הלהקה מסיאטל שראיתי בשיקאגו תופיע על הבמה המרכזית של פסטיבל המוזיקה החשוב ותמשוך להופעתה 100 אלף צעירים שמוכנים להישבע בשמה. אבל במועדון ההוא בשיקאגו, במרחק חמישה מטרים מידו השמאלית הפורטת של קורט קוביין, לא אני ולא הוא שיערנו את העתיד לבוא.

ככה זה עם מהפכות. הן פורצות פתאום, כביכול משום מקום, ורק במבט לאחור אפשר לזהות את הסימנים המוקדמים. בתקופה שקדמה לפריצתו של הגראנג', האנשים ששמעו גראנג' היו עיתונאי מוזיקה או מוזיקאים שניגנו בסגנון הזה. לא רק נירוונה עברה את המסלול הזה. כל הלהקות שנעשו גדולות בז'אנר החדש – שאז עוד בכלל לא היה לו שם – הופיעו במשך זמן רב במועדונים קטנים מול צופים מועטים, שממילא רובם היו נגנים בלהקות אחרות שרק חיכו לעלות לבמה ולתת את הקטע שלהם.

כמה רעש זה עושה, המכשיר הזה?

גשם כבד יורד בכל העיר

בסרט הדוקומנטרי הייפ! (Hype!) שביים דאג פּריי ב-1996 על תופעת הגראנג', רבים מזכירים את הגשם. אם שיקאגו היא "עיר הרוחות", הרי שסיאטל – העיר הגדולה ביותר בוושינגטון, שהיא המדינה הצפון-מערבית ביותר בארצות הברית – היא "עיר הגשמים". אנשים שבאו להופעות של אליס אין צ'יינס, נירוונה, סאונדגרדן ופרל ג'אם אמרו שהם באים להופעות האלה רק מפני שהם "מנסים לשלוף את עצמם מהגשם". גם חברי הלהקות תירצו את העיסוק במוזיקה בכך שמזג האוויר דורש להתכנס – במרתף, במועדון נידח, באולם ספורט בתיכון ­– עם גיטרות ומגברים, ולהרעיש את עצמך לדעת.

 בסיאטל יש בממוצע 65 ימי שמש בשנה, זאת אומרת שבמשך 300 הימים האחרים – רוב ימי השנה – אדם המגיע לסיאטל יבלה את זמנו במזג אוויר אפור, עגמומי ומטפטף. רוב הגשם יורד בין נובמבר לאפריל, שלג יורד לעתים רחוקות, וגם באביב או בסתיו יש מזג אוויר מעורב: גשם, שמש, שמש, גשם. קמת לתוך בוקר מטפטף, כעבור שעתיים זה עשוי להתחלף, ועד הצהריים להתהפך שוב.  יש לסיאטל תדמית של עיר אפורה, קרה ורטובה.

סיאטל סיקרנה רבים ומשכה אליה אמנים על קו התפר של שנות ה-80 וה-90. את קו הרקיע של העיר, כמו גם את מזג האוויר שלה, אפשר לראות בסרטים שנוצרו באותו הזמן, אם כי לא היו גראנג'יים כלל: "נדודי שינה בסיאטל" (1993) החמוד של נורה אפרון ו"בודהה קטן" (1993) המרשים של ברנרדו ברטולוצ'י.

עיר עם תחתית

העיר סיאטל יושבת בחוף המערבי, על לשון יבשה צרה. בדאונטאון סיאטל נמצאים רוב אתרי החובה, כולל שלל מועדונים קטנים ואולפני הקלטות עצמאיים, נמצאים בפיוניר סקוור (Pioneer Square). באופן סמלי, מעניין ומקסים למדי, בדיוק במקום הזה, הנקרא "כיכר החלוצים", בשלושה מועדונים ובחברת התקליטים סאב פופ (Sub Pop) ששמה הפך לאגדה, החלה הפריצה של הגראנג' אל מחוץ לגבולות העיר סיאטל. את פיוניר סקוור מזהים בזכות הפרגולה היפה שנבנתה בשביל התערוכה העולמית שהתקיימה במקום בתחילת המאה ה-20. עוד קודם לכן, במהלך המאה ה-19, יצאו מפיוניר סקוור אלפים בעקבות החלום האמריקאי הגדול, להתעשר בן לילה, בתקופת "הבהלה לזהב". מזחלות שלג רתומות לכלבים דהרו משם כדי למצוא את עורק הזהב האגדי, והמקום הונצח בספריו של הסופר ג'ק לונדון. בכיכר החלוצים הזאת הוקמה גם חברת סאב פופ, שזיהתה את פוטנציאל הזהב של הרוק המחוספס, המהיר והרועש שנוצר בעיר בסוף שנות ה-80. הגראנג', הבינה החברה, הוא משהו שיכול לכבוש לבבות בכל העולם, ולא תופעה אזוטרית ומקומית.

 להתראות נעורים, שלום אהבה

כמוזיקה, הגראנג' בנוי על הפורמט היסודי ביותר: באס, גיטרה ותופים. צליל הגיטרה סמיך ומלוכלך, עם מהלכים מלאי עוצמה, הבאס פועם ודומיננטי והתופים כבדים. הגראנג' אמנם נשמע בראשיתו כמו שידוך בין פאנק לרוק כבד, אבל הוא היה איטי יותר מהפאנק ומפותח יותר מבחינה מלודית מהרוק הכבד.

 התנועה מהמרכז של סיאטל החוצה, אל חדריהם של מיליוני בני נוער שחיפשו מנהיג חדש בתקופה חדשה החלה על קו התפר בין שנות השמונים לשנות התשעים. הגראנג' התפתח מתוך סצנת הפאנק-רוק המקומית של הצפון-מערב הפסיפי, שניסתה להביא אל העולם רוח רוקנרול מרדנית חדשה, אמריקאית – שירים קצרים, מהירים, עצבניים, עם מילים פשוטות ובוטות. הלהקה המשפיעה ביותר היתה המלווינס, גם היא ממדינת וושינגטון, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה ב-1986 והיא עדיין קיימת, ואף הופיעה בישראל  באפריל 2007. המלווינס התאפיינה בשירי פאנק מטאליים – כלומר פאנק עם צלילי גיטרה ובאס כבדים, עמוסים ואטיים יותר. היא נחשבת ללהקה הראשונה שניגנה גראנג', ורבים מהשירים שלה התאפיינו בשמות משונים ובמבנה לא ברור, שאינו כולל חלוקה מובחנת בין בית לפזמון.

הטקסטים בשירים של נירוונה, פרל ג'אם, סאונדגרדן ואליס אין צ'יינס הביעו רגשות של מצוקה, זעם ותסכול, ונתנו ביטוי מילולי לדיכאון נעורים ולפחדים. לא במקרה ה-שיר שהפך להמנון של התנועה הוא "מריח כמו רוח נעורים" של נירוונה. "כיף להפסיד ולהעמיד פנים", כתב ושר שם קוביין, והוסיף מילים שנראות מכוונות לקבוצה של יוצרי הגראנג' ומאזיניו: "הקבוצה הקטנה שלנו תמיד היתה, ותמיד תהיה, עד הסוף". קוביין היה פסימיסט. "מה שאתה עושה", הודה באחד השירים של נירוונה, "לא יעזור לך לחמוק מגורלך, ובכל מקרה זה הרי לא משנה" [מתוך "מריח כמו רוח נעורים"]. נברמיינד (בתמונה למטה: נירוונה בהופעה).

כל אמני הגראנג' ללא יוצא מן הכלל החלו את דרכם המוזיקלית בתוך הז'אנר בגיל הנעורים. הם הבינו את הלכי הנפש, הם היו רוח התקופה והם גם כתבו את פס הקול של התקופה. הליריקה של התקופה נולדה מתחושה של דחייה חברתית, תחושת מצוקה וקיפוח ופעמים רבות גם מעוני ממשי, זעם בנוגע לאי שוויון חברתי ומחאה נגד הפערים הכלכליים. בסיאטל יש אצולת עושר רחבה מכיוון שגם חברת מיקרוסופט וגם חברת בואינג ממוקמות בה, אבל לצדה יש גם מעמד פועלים בינוני-נמוך גדול מאוד. קונצרנים אדירים זקוקים להרבה ידיים עובדות ולכוח עבודה זול, ויחסי הגומלין ברורים: מצד אחד חברות הענק מספקות עבודה לרבים, ומצד שני הן אינן מאפשרות לפועלים להיחלץ מעמדת השכירים הנצחיים ונטולי הביטחון התעסוקתי, אלה שכל משבר כלכלי פוגע בהם מיד, ובצורה חריפה. אבטלה ומצוקה הן קרקע פורייה ליצירות רוויות מחאה וזעם.

סגנונו הייחודי של הגראנג' מיוחס לעתים קרובות לבידודה התרבותי של סיאטל מסצנות רוק אלטרנטיבי אחרות. בניו יורק, בלוס אנג'לס, בשיקאגו ובבוסטון יש הרבה יותר הופעות של להקות מקומיות וזרות והשפעות ממקורות שונים. בערים הגדולות הללו פרח בשנות ה-80 הרוק האמריקאי המרוצה מעצמו, והגראנג' בעט בגועל בלהקות ה"גלאם מטאל" כמו אירוסמית' ובון ג'ובי, שהיו בו בזמן רעשניות, מנופחות מחשיבות עצמית, מלוקקות וריקניות.

בסיאטל, לעומת זאת, ניסו לייצר רוק חדש. רענן. בעל משמעות. המוזיקאים שגדלו בעיר בשנות ה-80 התפתחו באופן עצמאי, כמעט חריג, כשהם רוקחים תבשיל רוק חדש משפע של השפעות שנלקחו ממקומות שונים: מהאסקר דו שבבוסטון, מבלאק פלאג מלוס אנג'לס ומהרכבים נוספים. דייב גרוהל, מתופף להקת נירוונה ולימים מנהיג להקת פו פייטרס, ציין שבאד בריינס היא הלהקה ששינתה את חייו וגרמה לו להתחיל לעסוק במוזיקה ברצינות. עוד להקות מחוץ לסיאטל שנחשבות להשפעה על הגראנג' היו דינוזאור ג'וניור ומיט פאפטס (להקה שקורט קוביין העריץ עד כדי כך שב-"Unplugged" של נירוונה, שהוקלט בניו יורק בסוף 1993, חידש שלושה שירים שלהם).

סיפור מצחיק שסיפר לי עיתונאי אמריקאי עוסק בטרמינולוגיה של הז'אנר. מרק ארם, סולן ומנהיג להקת גרין ריבר (1988-1984), נשאל בריאיון איך הוא מגדיר את המוזיקה שלהקתו עושה. "גראנג'", אמר ארם, והדגיש: "זאת לא מוזיקה. זה פשוט גראנג' טהור". ארם התכוון לומר שהמוזיקה היא לא העניין, שבמקרה מדובר בשירי רוק, אבל זה היה יכול להיות גם ספר, ציור או נאום מחאה, ביטוי של לכלוך, חספוס, חוסר הקפדה. העיתונות קפצה על ההמצאה הלשונית של ארם והפכה אותה לתיאור כללי של הז'אנר כולו, של האופנה והתנועה, הצלילים והבגדים. המושג גראנג' נשמע לכל העיתונאים מדויק מאוד לתיאור המוזיקה והאופנה שהתלוותה אליה. למוזיקאים של הגראנג' היה מראה גראנג'י, כלומר מוזנח, לא מטופח. זיפי זקן שלא גולח, שיער ארוך ובלתי חפוף וחולצות הפלאנל, כמובן. הו, חולצות הפלאנל.

רצינו להיות פשוטים

בין 1990 ל-1994 ראיתי לא מעט הופעות של להקות גראנג'. מלבד נירוונה יצא לי לשמוע את אליס אין צ'יינס, מדהאני וסאונדגרדן. בכל ההופעות כולן היה ברור שהחברים מגדירים את עצמם, את שייכותם לסצנה ואת אופי היצירה שלהם, באמצעים מדויקים. שירים ישירים, אנרגטיים, הפקות נזיריות עם מינימום תאורה ובלי תעלולים כלל. עולים, מנגנים, שרים. זהו. "רצינו להתרחק כמה שאפשר מלהקות רוק כבד מצועצעות", אמר כריס קורנל מסאונדגרדן. ליין סטיילי, הסולן המנוח של אליס אין צ'יינס, היה אף חריף יותר: "לא רצינו להיות מסריחים [יכול להיות גם "גרועים"]. רצינו להיות פשוטים".

היו להקות שניסו לעורר את הקהל עם סטייג' דייבינג (קפיצות ראש לתוך הקהל) או עם "גלישת קהל" – כשהכוכב שוכב על גבו על ידיהם של המעריצים, ואלה מעבירים אותו ביניהם למרחק עד שמחזירים אותו על הכפיים אל הבמה. ריקודי פוגו (Pogo, מחול ההטחות, סוג של ריקוד פאנק חופשי, קבוצתי, כשמשתתפי הריקוד מוגדרים בבירור, במעגל, כשהרוקדים מנתרים בפראות, תוך כדי דחיפת המשתתפים האחרים, והטחת גופם בגופם של אחרים) , שהיו מתרחשים בראשית הגראנג', קישרו את הסגנון לפאנק, שהלהקות הצעירות שאבו ממנו – אבל עם הזמן גם זה נמוג ונעלם, ועמו נעלמה גם אותה התרסת נעורים נזעמת נגד הרוק המצועצע, הגנדרני והנפוח והפופ הממוסחר והמלוקק של שנות ה-80.

הסצנה של סיאטל, הגראנג' החי, הפועם, הזועם, הבוער, מת עם מותו של קורט קוביין, שגופתו נמצאה ב-8 באפריל 1994, ככל הנראה כמה ימים לאחר שירה בעצמו. להקת פרל ג'אם הפכה ללהקה החשובה, היציבה והמובילה שיצאה מתוך התנועה – אולי מפני שמלכתחילה נשענו אדי ודר וחבריו על מורשת מוזיקה אמריקאית רחבה יותר, שנעה בין להקת הסטוג'ס שפעלה בדטרויט ובין קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מסן פרנסיסקו. מהתקופה ההיא, תקופת השיא של הגראנג', נותרו האלבומים המצוינים – כמה מהם יצאו ב-1991 והקיץ הם מציינים יום הולדת 20 בדיוק (השני של נירוונה, הראשון של פרל ג'אם). והסרטים ששיקפו את רוח התקופה ("מציאות נושכת", 1994, וכמובן "סינגלס", 1992). ונשארה כמובן המוזיקה.

טוני פרסונס, מבקר מוזיקה בעבר וסופר מצליח בהווה, אמר ש"הגראנג' היה תפיסת עולם, הוא לא היה מוזיקה" – ואולי יש צדק בדבריו. סיאטל לנצח תהיה המקום שבו נולדה אחת התנועות החשובות של הרוק, ממש כמו שליברפול לא היתה ליברפול אלמלא ידעו כולם היכן נולדו וגדלו ארבעת חברי הביטלס. הגראנג' היה ונשאר סוג של ריח נעורים, ואנחנו לעולם נתגעגע אל נעורינו, אל מי שהיינו ואל מה שהיינו אז, כשהגיטרה של קורט קוביין הבעירה את לילותינו.

ע ש ר תחנות גראנג'

1. אלבום | הראשון של הסוניקס

שורשיו העמוקים של הגראנג' נטועים בשנות ה-60 ובשני שמות חשובים ברוק של סיאטל: השם הראשון הוא להקת הסוניקס, שאלבומם הראשון יצא בשנת 1965 והיה שילוב בין גאראז' רוק לבין רוקנרול שנות החמישים. התקליט הזה השפיע עמוקות על קוביין שאמר: "התקליט הזה הוקלט על שני ערוצים, עם מקרופון דפוק אחד, ועדיין יש בו את סאונד התופים הכי טוב בהסטוריה".

 2. הגיטרה והאישיות | ג'ימי הנדריקס

השם השני הוא ג'ימי הנדריקס, איש סיאטל, שלא זכה לאהבה ולהערכה בעירו, אבל הפך לנביא, קדוש וגאון נערץ בבריטניה שמעבר לים, עד שחזר וקצר את תהילתו בפסטיבל וודסטוק ב-1969, שנה לפני מותו. הנדריקס שיכלל את נגינת הגיטרה החשמלית כל כך, שנאמר עליו שבחמש שנות פעילותו המוזיקלית הוא עשה לגיטרה את מה שעשו 200 שנה של פסנתרנים – לפסנתר.

3. הסנדק והתקליט המכונן | ניל יאנג, ראסט נבר סליפס (1979)

הסנדק של הגראנג' כלל לא נולד בסיאטל, ואפילו לא בארצות הברית, אלא בקנדה. ניל יאנג הקנדי, שהשתקע באמצע שנות ה-60 בקליפורניה, הוציא את תקליטו המכונן "Rust never sleeps" בשנת 1979 (עשר שנים לפני "Bleach", תקליט הבכורה של נירוונה שיצא ב-1989).

התקליט של יאנג הוא אחד האלבומים החשובים ביותר ברוק של שנות ה-70, ואחד האלבומים החשובים בכלל בתולדות הרוק. במכתב ההתאבדות שלו ציטט קורט קוביין מתוך האלבום הזה: "מוטב להישרף מאשר להתפוגג לאט".

4. הבריאה | אוסף "דיפ סיקס", 1986

נקודת ההתחלה הממשית של הגראנג', רגע הבריאה של שלל הלהקות של הז'אנר, היא לפני 25 שנה.

בשנת 1986 יצא  אוסף בשם "דיפ סיקס" (Deep Six) שהוציאה חברת C/Z Records, ובו הופיעו לראשונה על גבי תקליט שש להקות מקומיות, בהן סאונדגרדן של כריס קורנל, מלווינס וגרין ריבר. אחת הביקורות תיארה את התקליט הזה כ"אסופה של שירים אגרסיביים בעלי צליל כבד, מרק של רוק כבד ושל פאנק".

5. ה-אלבום | "Nevermind", נירוונה

ב-24 בספטמבר 1991 יצא האלבום השני של נירוונה. התחזית האופטימית ביותר בחברת "גפן" היתה ש-"Nevermind" ימכור כרבע מיליון עותקים. אבל בינואר 1992 הוא הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים של המגזין בילבורד, בתוך חצי שנה הגיע לפלטינה משולשת (שלושה מיליון עותקים), ועד היום מכר 26 מיליון עותקים בכל העולם . "מריח כמו רוח נעורים" שודר בתדירות של אחת לשעה באם.טי.וי והפך לחלק טבעי מלוח השידורים של אלפי תחנות רדיו בעולם. מבנה השיר – בית שקט ומינימליסטי ופזמון מתפוצץ – אומץ מיד על ידי מאות להקות ואמנים בעולם. קורט קוביין הפך למלך של דור שלם וצולם לשער של המגזין "רולינג סטון". לצילום הגיע עם חולצת טי שעליה משפט בגנות המגזינים הגדולים. הוא היה יכול להרשות את זה לעצמו.

 

6. וגם גם זה הוא ה-אלבום | "Ten", פרל ג'אם

ב-27 באוגוסט 1991, פחות מחודש לפני "Nevermind" של נירוונה, יצא תקליט הבכורה של פרל ג'אם. 11 שירים, רובם עוסקים במצוקתם של ילדים ונערים מתבגרים, נורו אל לב לבו של קהל צעיר ונלהב, שאימץ את הלהקה בחום. הכריזמה של הסולן אדי ודר סחפה רבים להופעות של הלהקה, שהפכו לשם דבר. אם נירוונה היתה קול הזעם, פרל ג'אם היתה קול הכאב. לפני כחודש הגיע האלבום "Ten" למכירות של עשרה מיליון עותקים.

 

7. הסרט | "Singles"

קמרון קרואו, כתב מוזיקה של המגזין "רולינג סטון", כתב וביים את הסרט המזוהה ביותר עם הגראנג'. "סינגלס" מתאר כמה דמויות בקומפלקס דירות אחד בסיאטל הגראנג'ית של תחילת שנות ה-90. הפסקול כולל שירים של הלהקות החשובות של הגראנג', מפרל ג'אם וסאונדגרדן, דרך מדהאני ועד אליס אין צ'יינס.

 

8-9. להקות | Mother Love Bone / Temple of the Dog

שתי להקות, שתיהן הוציאו אלבום אחד כל אחת, בשתיהן היו (פחות או יותר) אותם חברים ושתיהן הולידו שניים מההרכבים החשובים של הגראנג'. מאדר לאב בון הוציאה את "אפל" לפני שהסולן שלה, אנדרו ווד, מת ממנת יתר ב-19.3.1990). טמפל אוף דה דוג הוקמה על חורבות הלהקה הראשונה, עם כריס קורנל כסולן, וגם היא הוציאה אלבום אחד בלבד ב-16 באפריל 1991, הנושא את שם הלהקה, לפני שהתפרקה. חברי הלהקה הם בעצם פרל ג'אם + סאונדגרדן.

 

10. הופעה | נירוונה, "Unplugged", ניו יורק, נובמבר 1993

אולפני אם.טי.וי, ניו יורק. חורף 1993. מופע אקוסטי, שיאו האמנותי של קוביין ולמעשה רגע הפרידה שלו מהחיים והמקום שבו הגיעה סצנת הגראנג' לקצה. כשהוא יושב על כיסא בר גבוה, מחזיק גיטרה ושר, ללא חומות של סאונד ואפקטים, קוביין הצליח להוציא מעצמו ניואנסים רבים יותר של הבעה. אמנם הוא לא שר את ה-להיט והסמל של הגראנג', "מריח כמו ריח נעורים", אבל כשנעץ מבט כחול היישר לתוך עין המצלמה בשיר הסיום "איפה ישנת אתמול בלילה?", מת הגראנג' והסתיימה הסצנה. קוביין התאבד בדיוק חצי שנה אחר כך.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • dimprusue  On 07/05/2011 at 5:07

    תודה על הסקירה המקיפה הזו
    מתי אדי וֶ דֶ ר יגיע לארץ?

  • עפר ברוך  On 07/05/2011 at 5:10

    איזה פוסט!!!!
    כל הכבוד. מריח כמו רוח נעורים.
    איפה הם הנעורים? מה נותר מהם?
    זכרונות, כנראה.

  • שחר  On 07/05/2011 at 6:12

    כמו גוף שמחסן את עצמו, ככה הגראנג' היה הריפוי הכואב של העולם מהזוועה המוזיקלית שנקראת 'אייטיז' 🙂
    וברצינות – סגנון המוזיקה שעד היום הכי מדבר אליי. לא נקי, לא משויף, לא מנסה להיות 'יפה', אבל הכי מצליח לגעת בנשמה, כשהוא נעשה טוב. כנראה זה קשור לשלב בחיים שזה תפס אותי, בדיוק השלב שבו התחלתי להיכנס למוזיקה ברצינות. מעניין שכבר לא מנסים לעשות 'גראנג' היום, והז'אנר עצמו קצת התברגן והתמוסס לתוך מליון דברים אחרים. נדירות הלהקות ששומרות על היחוד הגראנג'י של אז, אפשר אולי לציין את פו פייטרז שלא מנסות לקחת לשום כיוון אלקטרוני או 'מתקדם' כזה או אחר, אלא פשוט יוצרות תקליטי רוק מצוין אחד אחרי השני.

    מדי פעם אני תוהה מה קורט היה עושה היום, אם הוא היה איתנו. בטוח ל-א יורד על פרל ג'ם כמו שהוא עשה כשהוא היה ילד מוכשר בן 20, אני אפילו מהמר על איזה הסתחבקויות הדדיות בהופעות, במקבילה הארה"בית לקיסריה 🙂

    ותמיד יישאר לנו ניל יאנג.

  • Mati Shemoelof  On 07/05/2011 at 8:33

    בוקר טוב בועז ותודה על יופי של כתבה!!!
    אני ממליץ לקרוא על ההקשר החברתי שפעלו להקות הז'אנר – גם במובן הפסיכולוגי שללין סטאלי היה אבא נרקומן ואדי וודר לא הכיר את אביו וקורט עזב את בית הוריו הגרושים בגיל צעיר וגם בהקשר של הסמים – מה גרם ללחץ הגדול עליהם ואיך התבטאה צריכת ההירואין בדור החדש?

    ספר מרחיב דעת על דור האיקס – קניתי אותו כפי די אף בכמה דולרים
    http://en.wikipedia.org/wiki/Generation_X:_Tales_for_an_Accelerated_Culture

  • Mati Shemoelof  On 07/05/2011 at 10:22

    אגב תחנה נוספת היא הבלוז. שהרי קורט קוביין לא ראה את עצמו מכין רשימות של מוזיקה (ובהזדמנות זאת אני ממליץ לקרוא את יומניו. ניתן לקנות אותם בEBAY בכמה דולרים) ללא ציון LEADBELLY. והרי באנפלגאד של נירוואנה הם שרו את שירו BALCK GIRL והפכו אותו לMY GIRL…

    שוב תודה.
    מתיתיהו

  • מתי ג'י Matt Gee  On 07/05/2011 at 17:34

    ומה לגבי האלבום MORE של פינק פלויד?
    לא כל האלבום כמובן, אלא קטע אחד. הקטע השני באלבום, ששמו The Nile Song.
    לו היו משמיעים לי את השיר הזה ולא הייתי יודע שאלה פינק פלויד, הייתי בקלות יכול לחשוב שמדובר פה בלהקת גראנג' מסיאטל של תחילת שנות ה 90.
    אבל אלה להקה בריטית מלונדון של שנת 1969. בחיי!

  • איילה  On 07/05/2011 at 19:52

    תודה על הסקירה. אני יכולה להרגיש את השמיים האפורים, האטומים. שנות התשעים של סיאטל, איזו תקופה. מישהו ציין למעלה, הג'ראנז' בהחלט backlash למה שהתחולל באייטיז . ז'אנר שלא התפתח כל כך אבל יש בו משהו טהור, מרושל, שמייצג את המהות של הנעורים. איזה יופי. אגב, שכחת לציין את REM וחלקן של תחנות רדיו הקולג' השונות, הראשונות שהעניקו לנירוונה ואר.אי.אם מקום והחדירו אותן לתודעה הרחבה של מאזינים.

    • בועז כהן  On 07/05/2011 at 20:58

      R.E.M היתה להקה דרומית מג'ורג'יה שהחלה לפעול ב-1981 ואין לה שום קשר לגראנג'.

      תחנות הרדיו של הסטודנטים עזרו לגראנג' להיקלט, אבל את העבודה המשמעותית באמת – קשה להאמין, אבל אלה העובדות – עשתה רשת MTV שהפכה את השיר של נירוונה
      ללהיט ענק.

      • MATI  On 07/05/2011 at 23:25

        REM השפיעו על נירוואנה – כך לפחות כותב קוביין ביומניו.
        http://en.wikipedia.org/wiki/Journals_(Cobain)

      • בועז כהן  On 07/06/2011 at 10:57

        קורט קוביין גם טוען שהוא אהב מאוד את להקת אבבא

        (-:

      • גולאסו  On 04/20/2012 at 16:23

        בעניין זה, האלבום האחרון שקוביין הקשיב לו טרם התאבדותו היה automatic for the people ולא waterloo, ולדעתי אפשר להסיק מזה משהו…

  • איילה  On 07/05/2011 at 23:27

    זה נכון ש-REM בגלגול הראשון שלה היא בדיוק זה. אבל בגלגול השני, האטרנטיבי,
    זה שכלל את out of time ויצא ב-1991, רואים יחסי גומלין בין הלהקות. וממה שהבנתי לתחנות הסטודנטים היה חלק די משמעותי בהפצה לפני שנכנס ה-MTV. אני לא חולקת עליך כמובן אבל נדמה לי שכדאי לציין את האלטרנטיב רוק שהקדים את הגראנז' בכמה שנים. ואגב, מייקל סטייפ וקורט קוביין היו בקשרי ידידות קרובים מתחילת הפעילות שלו ועד שנת 94.

  • avha  On 07/06/2011 at 8:46

    הו, הקנאה!! הייתי מוכנה להיות אתכם שם ב-90.
    פוסט מעולה! קראתי בשקיקה.
    כ"כ אוהבת שאתה מעמיק ומצמצם בו זמנית ומהדק עד הסוף.
    וכמובן, צירופים כגון: "הרוק האמריקאי המרוצה מעצמו".

    בכל זאת, ידועה השפעת המלווינז על הז'אנר וכו', אבל נדמה לי שמעולם לא שמעתי אותם עצמם עושים גראנג'(אולי לא שמעתי טוב או הכל). וכן, אם כבר מארק ארם ומאדהני, אז למה לא לחבר ביניהם.

    לגבי האלבומים שהזכרת, על אוסף הדיפ סיקס לא שמעתי (בושה?), והייתי שמחה להאזין לו.

  • Mati Shemoelof  On 07/06/2011 at 10:36

    1. קורט קוביין הזכיר לא פעם את REM ברשימות המוסיקה האינסופיות שערך ביומניו.

    2. סיבוב ההופעות בין סוניק יות, נירוואנה ודינוזואור ג'וניור (שבמהלכו גם היו הופעות חד פעמיות של הרמונז ועוד) – הוליד את הפנייה של קים גורדון לחברת גפן שתחתים את נירוואנה.

    הסיבוב הונצח בסרט מקסים שערך הזמר של סוניק
    "1991: the year punk broke"
    הנה טעימה ממנו

  • מכופף הבטטות  On 07/06/2011 at 10:46

    פוסט מעולה! שומע את תוכניתך כל בוקר וממש נהנה…

    מיום ליום אני מבין שהגראנג' ששמענו לפני 20 שנה (ככה העיתונאים אהבו לקרוא לזה בזמנים ההם) – הוא לא יותר מאשר גלגול מוזיקלי מחודש של דברים שעשו בסיקסטיז:
    – מתי ג'י מעלי הביא את הפינק פלויד כדוגמא,
    – ניצוצות של גראנג' עפו מניל יאנג עוד בEVERY KNOWS THIS IS NOWHERE
    – הנדריקס
    – The Wailers
    – ועוד דוגמאות יפות שהבאת.

    אז הייתי תיכוניסט וחשבתי שהם באמת המציאו משהו והיום אני מבין שזה היה שחזור מוצלח מאוד. אבל רק שחזור!

    אז מה היה פה חדש?
    – תופעה חברתית על רקע המיתון בארה"ב בתחילת ה-90?
    – טרנד שכמה עיתונאים אהבו לנפח?
    – בעיטה מוצלחת ברוק "השבע" שרווח אז?

    ושוב תודה על פעילותך הברוכה!

  • איילת  On 07/06/2011 at 18:46

    ת-ע-נווווווווווווג !!! 🙂

  • לילך  On 07/06/2011 at 21:45

    תקופה מופלאה ברוק.
    אכן קשה להאמין, אבל MTV (ו VH1 כמובן עם פול המעולה!!) היה הערוץ ששידר אלינו אז מוסיקה חדשה "מאמריקה"..
    ואחת היציאות המעולות של הערוץ היו הופעות ה unplugged המדהימות!!
    אם בגרנג' עסקינן אז כמובן nirvana וכמובן alice in chains (אחת היפות שנוצרו!) ויש כמובן את
    10,000 maniacs ועוד ועוד.
    כיף להזכר.

  • תודה על פוסט מצויין.
    מומלץ.
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2011/07/217-147.html

    אסתי

  • חליל גמל  On 07/19/2011 at 22:54

    האלבום שסוגר את הרשימה זה גם האלבום שהרג – חיסל את "המהפכה של סיאטל ". לא שמדובר באלבום רע חלילה, אבל זה מה שניבא את הצליל של רדיו של היום. רדיו לא מאתגר כמובן לא "מחשמל " רדיו שאסור לו להיות מרעיש וצועק. רדיו עם צליל נוח כזה – "אישי", גלים של להקות שמבצעים שוב ושוב "ביצועים מחודשים" ,הרי הנוסטלגיה תמיד מציירות עולם "יפה ונעים" שכל כך טוב להתגעגע אליו ואם הצליל הוא אקוסטי הרי זה גם אינטמי ורגיש (בולשיט!)

    באופן די מצחיק דווקא בפופ כיום יש יותר אומץ וביצים. ואולי זה רק משבר קטן וזה חולף :). – עסקי הרוקנרול 😦

  • Avi Levy  On 04/25/2013 at 12:40

    בסופו של דבר הגראנג' לטעמי הוא יותר מהפכה חברתית.
    ניצחון הילדים "הדחויים" בכיתה על הילדים "המקובלים".
    כל אותם ילדים שבאייטיז נחשבו Weirdoes , נראו מוזר, התלבשו מוזר ואולי היום עם כל האיבחונים היו מוגדרים סוג של אוטיסטים פשוט הפנו את כל הזעם הנצבר של הנעורים למוזיקת רוק מחוספס. מספיק לראות סרטי נעורים משנות השמונים (כמו מועדון ארוחת בוקר) כדי להבין מאיפה זה צמח
    הגראנג' מבחינה מוזיקלית הובס אבל מבחינה חברתית זה היה ניצחון ה- Weirdoes שהוכיחו שגם המוזרים והשונים לא צריכים לסיים את חייהם במעמד הפועלים אלא הם יכולים להגשים את עצמם ולהיות מצליח (בדיוק כמו ק. קומביין). הדור "הדפוק" הזה לכאורה אחר כך הקים סטארט אפים ושינה את העולם מבחינה טכנולוגית.
    צחוק הגורל – שבסופו של דבר אותו אינטרנט שהדור הזה היה אחר כך ממעצבו ומולידו הוא זה גם שעזר לחסל את המודל הכלכלי של הרוק אנד רול.

  • אורן  On 04/30/2013 at 22:23

    יופי של כתבה, מצידי יכולה היתה להיות ארוכה יותר. אני ממש אוהב גראנג'.

    מה שאהבתי בסצינה של סיאטל בעיקר היתה העובדה שהמקום היה מעין קומונה מוזיקלית שבה כולם מנגנים עם כולם ומפרגנים אחד לשני ונורא רוצים שיצליחו. ניתן לקרוא על זה בספר של פרל ג'אם וזה מאד מרגש.

    לאורך הסרט של קמרון קרואו על פרל ג'אם כריס קורנל הופיע על תקן האח הגדול והמפרגן שלקח את אדי וודר תחת חסותו ועזר לו להיקלט בסצינה והמשיך לפרגן גם כשפרל ג'אם עקפו את סאונדגרדן במכירות ובפופולריות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: