האם אמרתי לך לאחרונה שאני אוהב אותך

 

ואן מוריסון והלהקה. פינסבורי פארק, לונדון, השבוע

צילום: לילי פרץ כהן

 יהודית בן יעקב (שגם היא היתה במופע השבוע, בלונדון) הרבתה לשדר אותו בתכניתה האגדית כאן שם ובכל מקום, אבל רק בגיל מאוחר הצלחתי להרגיש את הנשמה האירית שלו. נשמה סוערת, בוערת. בתחילת שנות התשעים, במסיבת יום הולדת של חברה טובה, השמיעו את אנלייטמנט ונשביתי בקסם של ואן מוריסון. חוויתי הארה. מאז קניתי עוד ועוד אלבומים שלו והיו תקופות שלא שמעתי שום דבר חוץ ממנו.

הוא זעפן. סרקסטי. קשה עם עצמו ועם העולם. אבל הוא מייצר שירים אלוהיים, שממלאים אותך באור. כן. אור. יש משהו דתי בהגשה של ואן מוריסון ולא במקרה הוא מתכתב אצלי בתודעה עם מוזיקה שחורה של כנסיות. כשהוא שר הוא עוצם עיניים, מטה את ראשו לאחור, שואג ממעמקי לבו את השיר.

היה שווה לחכות. להשקיע את הכסף. לטוס עד לאנגליה. לחכות בתור. לעמוד על הרגליים בפינסבורי פארק. ראיתי אלפי הופעות בימי חיי והרבה מאוד מהן היו טובות, טובות מאוד ואפילו מצוינות. אבל יש קבוצה נבחרת של הופעות אגדיות, יוצאות דופן, מרגשות במיוחד, שאותן לא אשכח לעולם. אני שמח לומר שההופעה הזו של ואן מוריסון, ביום ראשון ה-19 ביוני, היא אחת מההופעות הללו.

להופעה גדולה דרושים מספר מרכיבים. המיקום של ההופעה, שעת ההופעה, עמידה בזמנים, איכות הביצוע הקולי, הפן הויזואלי של ההופעה, הרפרטואר ובניית הסט-ליסט, רמת הנגינה, מחוייבותו של האמן לקהל שלו, יכולתו לשמור על האיזון הנכון בין נאמנות לעצמו לבין הצורך לספק את הקהל שבא לראות אותו, רמת הסאונד.

ברור לחלוטין שלמעריצים שרופים רוב הפרמטרים שמניתי אינם רלוונטים.  מעריץ שרוף מוכן לצפות באליל שלו גם כשקולו חורק, גם כשהוא מזייף, גם כשהוא מבזה את אלה שבאו לצפות בו.  בוב דילן, לדוגמא, הוא אחד שריכז סביבו הרבה מאוד מעריצים שרופים והם, כמו גברים מאוהבים הלכודים בקסמה של אישה מתעתעת, אינם מוכנים להיגמל ואינם רוצים להתעורר.  אפשר גם לקנא בהם. הם מאושרים. הם מסופקים בכל מצב ובכל מקרה.

בוב דילן הופיע בפסטיבל ערב לפני ואן מוריסון ונתן הופעה שנויה במחלוקת. מעריציו האדוקים טענו שהיתה הופעה אדירה. האחרים טענו שהיתה הופעה מחפירה. זו גדולתו של דילן, שגם בגיל 70 מצליח לייצר באזז ענקי סביב השאלה המכוננת "איך היתה ההופעה של בוב דילן" כשאף תשובה אינה מספקת מענה אמיתי.

לא כך הוא המקרה של ואן מוריסון. אין אדם שפוי אחד שאזניים לראשו ועיניים לו שיכול להישאר אדיש מול הופעה מהסוג שואן מוריסון ייצר בפארק פינסבורי.  בכל פרמטר ובכל מובן ואן מוריסון מגיש שלמות – ושלמות בלבד  – לקהל הרב שגדש את הדשא ונהנה מערב נטול גשם, אחרי ארבעה ימים של ממטרים בלתי פוסקים.

נתחיל בויזואליה של המופע, אלמנט שרוב מכריע של אמני ישראל מזלזל בו זילזול עמוק ומכאיב.  בישראל אנשים מתרחצים, מתלבשים יפה, יוצאים מהבית, משלמים על החניה, משלמים על כרטיס הכניסה, משלמים ומשלמים כדי לראות אמנים שעולים לבמה מוזנחים, בבגדים מהוהים, עם טלפון סלולארי בכיס או ארנק המתפיח את אחורי המכנסיים.  שימו לב לאופן שבו ואן מוריסון עולה לבמה. בצבעי שחור אפור. כובע. משקפי שמש. מעיל עור שחור מכנסיים שכמו נוצקו על גופו.

צילום: לילי פרץ כהן

המופע החל ב-19:30. ואן-דה-מאן עלה עם מפוחית, מנהיג חבורת נגנים ממושמעת וקשובה. פסנתרן, שניגן על פסנתר כנף, המונד, קלידים (רולנד אקס פי 80) וחצוצרה, גיטריסט (אקוסטית) גיטריסט נוסף (חשמלית) קונטרבס, תופים ושני נשפנים נוספים (אבוב, טרומבון, סקסופון), כשואן מוריסון עצמו מצטרף אליהם, בחלק מהמופע, בסקסופון.

בניגוד לאמנים בסדר הגודל הזה, ואן מוריסון לא משחק משחקי אגו. מצד אחד, הוא לא אומר כלום. אף לא מילה. שום קומוניקציה עם הקהל. לא "ערב טוב לונדון" ולא "מה שלומכם", לא "שלום" ולא "תודה".  מצד שני, נראה שהאיש חש מחוייב באופן עמוק להמון הרב שבא בעיקר בשבילו. בדרך אל הקתרזיס הענקי של סוף המופע (ביצוע מדהים ל"גלוריה") ואן מוריסון לא ויתר על אף שיר גדול שלו, מ-45 שנות קריירה.  לא זנח את ריקוד הירח ולא שכח את הנערה עם העיניים החומות, לא השאיר בחוץ את ריל ריל גון ואפילו לא פסח על האם אמרתי לך לאחרונה שאני אוהב אותך, למרות שמדובר בבלדה רכה ושקטה ואמנים די פוחדים לבצע שירים כאלה בהופעות פארק גדולות.

צילום: לילי פרץ כהן

הקהל היה מוקסם. כשאני אומר "קהל" אני מתכוון לערב-רב של אנשים, איטלקים, צרפתים, אירים, אנגלים, דנים וגם ישראלים. אנשים מבוגרים מאוד ונערים צעירים מאוד שהפגינו שליטה מרשימה במילים. ואן מוריסון, איש נמוך מאוד ולא רזה, מייצר כריזמה שאלף בחורים יפים עם גיטרה חשמלית אינם מסוגלים להפיק מעצמם. הוא לא מתאמץ. הוא מחובר מכף רגל ועד ראש למוזיקה. הוא בפנים. לגמרי. טואטלי לחלוטין. השליטה שלו בנגניו היא פנומנלית. השירה שלו עוצמתית, עמוקה, רבת-ניואנסים. האיש לא איבד דבר מכוחו הווקאלי והוא כבר בן 64.

Van Morrison brings London Feis 2011 to a close

על המקרופונים וכל הציוד אפשר לראות את ראשי התיבות של שמו. VM זה בתוך זה. ואן מוריסון. זה האיש שבאירלנד נחשב לאלוהים, ובצדק. ההערצה הגורפת לטיפוס הרציני, הנרגן והקפדן הזה נובעת בעיקר מיכולתו לשמור כל השנים על אותנטיות כשהוא בז לכל אופנה וטרנד. אפשר לאהוב את המוזיקה שלו או לא, אבל אי אפשר שלא להתפעל ולהתפעם מההתמדה והעקביות של ואן מוריסון להלך בנתיב העצמאי שלו, זה שמתפתל בין בלוז, נגיעות ג'אז, בלדות פסנתר וסול אבל תמיד נשאר כל כך…ואן  מוריסוני.

רגע השיא, מבחינתי, היה השיר In the garden שבוצע בדייקנות מופתית, ברגישות גבוהה למשחק שבין הפסנתר הקלאסי לבין הגיטרה האקוסטית הפורטת ודהירת המברשות על התופים והמצילות. ואן מוריסון הכניס את קהל האלפים אל גן הקסמים שלו. צריך להצדיע לו על האומץ והיכולת לבצע שיר ארוך כל כך, שהשינויים שבו הם קלים והדרגתיים וההתפתחויות מעודנות ודקות, בפסטיבל המוני שהבירה נמזגת ונלגמת בו בכמויות בלתי נתפסות. 8 הדקות של היצירה הקטנה והמופתית הזו היו בו-זמנית מפגן של גאונות ושל סנטימנטליות מבורכת, נשפכת, כזו שמצליחה לגרום לך לעצום עיניים או לדמוע, להרים את הראש או סתם לרחף מעל מרבד של עננים אל מחוץ לזמן, רחוק מהכאן ועכשיו.  "לא גורו, לא שיטה, לא מורה, רק את ואני, אני ואת", הוא שר, בשקט, בלחישה רועמת, אל המקרופון המוזהב ודומה שהרעד חלף משורת הצופים הראשונה ועד לאחרונים שהסתופפו על רכס הגבעה.

ואז, לקינוח, הוא שלף את המחסנית המוזהבת משנות השישים, "גלוריה" של להקת האם שלו, THEM, וכולם שאגו במלוא הגרון וקפצו במלוא המרץ. גלוררררררררררריה, גלוררררררריה.  נגמר, תם ונשלם. אין הדרנים. אין פוזות.  המשפחה חיכתה לו מאחור. גם הצלמים. פועלי הבמה זינקו לפרק הכל ולהתקין את השטח להופעה הבאה, מגלוריה לליזי הרזה.

צילום: לילי פרץ כהן

להאזנה:

ריקוד ירח

http://www.youtube.com/watch?v=6lFxGBB4UGU&feature=related

בגן

http://www.youtube.com/watch?v=YeuyoyMIF0Q&feature=related

האם אמרתי לך לאחרונה שאני אוהב אותך

http://www.youtube.com/watch?v=tv36_QAVLsQ

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלית, פלורידה  On 06/22/2011 at 2:43

    אוי איזה יופי …

  • יפתח  On 06/22/2011 at 4:32

    אוי. אוי. אוי. אוי לבושה. (כתבת יפה כרגיל, ושמח שהיתה הופעה טובה! אבל נחזור לנושא): אוי.
    מסתבר שמונדנס זה *לא* סטיבי וונדר שר כפי שידעתי כל חיי. אופס.
    (מה זאת אומרת איך ידעתי – שומעים).
    אוי.
    (ודווקא הכרתי קצת את VM קשישא מהתקליט הנפלא שלו עם הצ'יפטיינס). איכשהוא זה היה כל כך סטיבי וונדר שבכלל לא עלתה אפשרות אחרת.

    טוב, ע"מ לכפר: האקורדים של מונדנס, 95% כמו Riders on the Storm (של הדורס. שומעים).
    וגם: תעצמו עיניים ותקשיבו בכל זאת: לא סטיבי?

    • בועז כהן  On 06/22/2011 at 10:18

      1
      לדעתי ולטעמי, ואן מוריסון הרבה, הרבה, הרבה, הרבה יותר גדול מסטיבי וונדר.

      2
      ה"רוכבים בסערה" הוא שיר פשוט מאוד, מעגלי, שמורכב ממהלך חוזר של ארבעה אקורדים בלבד: דו, רה, לה מינור ומי מינור

      ולעומת זאת "ריקוד ירח" של ואן מוריסון מפותח ומורכב ממנו ושונה לגמרי מבחינת האקורדים: לה מינור, סי מינור, לה מינור 7, רה מינור 7, סי מינור 7 ומי 7 (שלא לדבר על הפזמון – שהוא בכלל תסבוכת: Am—Bm/sus4—Am7—Bm7

      • יפתח  On 06/23/2011 at 7:40

        לא מתווכח על מי יותר גדול (בכלל, במוסיקה. כל אחד ענק בצורה אחרת. ). פשוט איכשהו הקול וההגשה נשמעו לי דומים לאיך שסטיבי וונדר שר. והאקורדים – בדיוק לרצף הזה שהזכרת Am—Bm/sus4—Am7—Bm7 התכוונתי – מופיע בפתיחה של שניהם. הביט אחר כמובן אבל אותם אקורדים (באותם היפוכים) בדיוק. (אגב ה E7 הוא E5+7… מה שנותן את כל העניין… )
        וסתם תהיה אם כבר נכנסנו לדיון: מה אתה חושב על הביצוע של גידי גוב? (מעולה, לדעתי…)
        הנה הוא: http://www.youtube.com/watch?v=AbvWr4-2kWU

  • שחר  On 06/22/2011 at 5:30

    אז לשם נעלמת…. באמת למטרה טובה!

  • dimprusue  On 06/22/2011 at 6:14

    הידעת שצבעה של הקנאה ירוק? לפחות כך אמרו לי…
    ואני דווקא אהבתי אותו כבר מגיל שמונה עשרה
    מה שאומר שהבשלתי הרבה לפניך:)))
    נהייהעמומה

  • שרון רז  On 06/22/2011 at 8:14

    אחח, תענוג של פוסט, כאילו כמו להיות שם, אבל לא…
    הייתי מאוד רוצה לראות אותו, זמר ענק, יוצר ענק וייחודי. ואן דה מאן. יש לו כל כך הרבה אלבומים נהדרים ומרגשים.
    אחלה צילומים הביאה לילי, אחד ממש בתקריב
    אהבתי את המיקרופונים הזהובים/ג'ינג'ים… ואת ה-V וה-M.
    עשיתם גיחה חשובה לעיר נפלאה.

  • seymore butts  On 06/22/2011 at 10:23

    איזה כיף לך בועז. אני בקושי מכיר את ואן מוריסון אבל נשמע שהייתה לך חוויה אדירה. ואיזה מזל שאפילו השמים לקחו פסק זמן לכבודו.

  • אורן  On 06/22/2011 at 10:26

    אני לא אהבתי את ואן מוריסון עד בוקר ה-29 באפריל 2010. באותו בוקר השמעת את "האם אמרתי לך לאחרונה שאני אוהב אותך" בביצוע המקסים של ואן מוריסון עם שינייד אוקונור (שאגב, די סותר את מה שכתבת כאן על המקצועיות שלו…). נשארתי במכונית עד סוף השיר, כיביתי את המנוע, נכנסתי לבית החולים ושם ד"ר בוגנים אמר לנו שכדאי לעשות זירוז. באותו ערב נולד בני הבכור.

  • אילה  On 06/22/2011 at 12:17

    בועז, מעניין מה שאמרת על דילן. לפני יומיים הוא הופיע בישראל, והתגובות דואליות. אני נורא נהניתי (אבל ישבתי קרוב). היה קסום. הקטע עם דילן זו המחלוקת, זה חלק מהאימג' שלו. זה היה כך גם בשנות השישים, כששרקו לו בוז בניופורט. וגם כשהופיע באנגליה בtour של 65, ואמרו שחצי מהקהל עזב. זה האיש.
    מעניין הקטע של הפנסיונרים מהסיקסטיז סבנטיז שהקהל כלכך צמא להם בגילם. מעניין גם איך זה קשור לכך שהקול של הדור הזה, זו ליידי גאגא.

  • משקפי שמש  On 06/22/2011 at 17:17

    אני חולם לראות אותו מופיע.

  • Ruth Benedict  On 06/22/2011 at 18:11

    אוי, ירוקה מעובש קינאתי!
    אחד היוצרים שבאמת מילאו חללים ריקים בנשמתי.
    תודה על סיקור מרתק.

  • דוד  On 06/22/2011 at 21:31

    ואני שואל על זה
    איך ייתכן שבמצעד 100 אלבומי הבכורה הטובים בכל הזמנים לא נמצא מקום לאלבום הבכורה של ואן מוריסון- Astrel Weeks.
    זו שערוריה בקנה מידה קוסמי

    • בועז כהן  On 06/22/2011 at 23:22

      אולי מפני ש"אסטרל וויקס" הוא לא אלבום הבכורה של ואן מוריסון
      אלא
      אלבומו השני

      (-:

      • דוד  On 06/23/2011 at 8:09

        אני מניח שזו באמת סיבה לא רעה…:)

  • מיקי  On 06/26/2011 at 22:00

    נהנתי מקריאת החוויות, אני מניחה שבאותה מידה בה אתה נהנית מההופעה עצמה…הרגשתי כאילו הייתי שם ממש. תודה על השיתוף

  • avha  On 06/28/2011 at 8:35

    כאילו הייתי שם:) תודה.

  • micky  On 06/28/2011 at 15:46

    נהנתי מאוד מקריאת הרשמים. כאילו לא החמצתי את ההופעה והייתי שם. תודה גדולה על השיתוף

  • נעם אשד  On 07/02/2011 at 15:01

    כנראה שעוד לא בגרתי מספיק בשביל לאהוב את מוריסון ,,,,,,,,
    חוץ מהלהיטים (המעטים ) כל מה שאני מכיר זה ההופעה (המפילה) של אסטרל ויקס וגם זה בגללך
    אבל לא בוער לי כלום , הוא כנראה תמיד יהיה שם .
    לעומת זאת אין שום , אבל שום בעיה להתחבר לתחושות שלך טוטאלית. היית מצליח להעביר את ההרגשה גם עם זאת הייתה הופעת האיחוד של מודרן טוקינג, וזאת ידידי היא מתת האמנות – שלך.

  • viki  On 07/05/2011 at 20:40

    לגבי דילן: מיום ההופעה בארץ ועדיין אני מרגישה החמצה גדולה שלא הלכתי..ראיתי ברשת את ההופעה שלו בסין ונראה כי הוא בשיא פועלו.לטעמי,ההופעה ממש טובה ודילן לא מפסיק להפתיע. אותי הוא ממיס כשהוא מנגן במפוחית..
    נראה כי ההפקה בארץ פישלה בגדול באירגון ההופעה.
    לראות הופעות בחו"ל זו חווייה שונה לגמרי מבארץ. שם יש כבוד גדול כלפי האומן אותו באים לראות וחבל שבארץ אין תרבות כזו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: