נחש התגנב לתוך גופי

"והנה הם נכנסים למכוניתו. הוא הציע לה להסיעה הביתה והיא הסכימה. הוא עושה עיקוף גדול…נעצר ברחוב צדדי חשוך. הנה הם בחשכה בתוך המכונית העומדת. המקום שומם כמובן…הנה אני רואה אותו. הוא גוחן עליה. היא נשכבת, היא מסתדרת על המושב כך שתוכל להיענות לתשוקותיו. המכונית מקפצת…

נחש התגנב לתוך גופי והוא משוטט בו, מכיש פעם פה ופעם שם. אני עומד כדי להטות אוזן לכאב ואינני מצליח לאתרו. יורד גשם, שוב יורד גשם, הגשם חדל".

(מתוך "הנחש", לואיג'י מלרבה)

מלרבה כותב על נחש הקנאה. הרומן העוצמתי שלו, שיצא ב-1989 באיטליה (וב-1992 בישראל) מספר על גבר אפור ולא צעיר, בעל חנות בולים, טיפוס סולידי למדי, שמתייצב בתחנת משטרה ברומא וטוען שרצח את האישה שאהב. ההודאה שלו משונה. מלאת סתירות וחורים. החקירה מעלה יותר סימני שאלה מאשר פרטים שיכולים ליצור כתב אישום. האם אכן הרג, בגלל קנאה עזה, את מרים אהובתו? האם סתם איבד את שפיות דעתו, מרוב עצב על כך שבגדה בו? האם בכלל היתה אישה כזו, שנכנסה לחייו וטלטלה אותם לבלי גבול?

הגבר הזה לא מדבר הרבה אבל מקשיב המון למוזיקה. הוא משתמש במוזיקה כדי להסביר את העולם ומתאר את ההזדווגות עם האהובה כמעשה יצירה מוזיקלי. הקצב המשתנה, הפרקים המתחלפים, ההשתאות הגמורה אל מול הפלא הזה. מוזיקה. סקס. אהבה. יצירה. מלרבה כתב רומן מופת שנע כל הזמן, בראשנו שלנו, בין מציאות לבין דמיון.  הקנאה היא נחש. היא זוחלת. היא ארסית. היא לא צפויה. היא מסוכנת. היא קטלנית.

"איילה חדלה להיות אשה בעיני, היא הפכה להיות השגעון שלי…שמשך אותי אליו בחוטים מסתוריים אבל בלתי נקרעים…ראיתיה, בעמדי שם בשעת ערב מוקדמת, בצאתה מן הבית בלווית ידיד. הלכתי לביתי, נטלתי סכין וחזרתי. חיכיתי עת ארוכה – אולי שעות אחדות. גשם החל יורד. שותת מים הוספתי ועמדתי, מסתר בצילה של גדר, עד שלבסוף, אחרי חצות, ראיתים בשובם. הם לא הבחינו בי וניגשו עד לפתח הבית. אני אמרתי בלבי, כי אם יכנס הבחור עם איילה לחדרה, הרי שבצאתו אשחט אותו. אבל אם ייפרד מעליה ליד הפתח – הרי אין לי עליו ולא כלום".

(מתוך "החיים כמשל", פנחס שדה)

רומן הענקים של שדה נע לאורכו, לרוחבו ולעומקו של הלב הפועם. אין שום ספר דומה לו בספרות העברית. מעטים ומיוחדים (יעקב שבתאי, יעקב בוצ'ן, עוזי וייל) הצליחו לשרטט כך מפה רגשית של גבר במצוקה נפשית. שדה כותב על אהבה אובססיבית לאישה יפה אבל מצליח תוך כדי תיאור הכאב גם לשאול שאלות.

"בשמיים נהרו עבים שחורים-לבנים, כמו לא יום ולא לילה.  עברו רגעים ארוכים מאוד. הרגשתי שאני חולה, הרגשתי ענות ומצוקה. הרגשתי שאפילו אם אמות בו במקום לא איושע מן המצוקה. עברו רגעים ארוכים.

והרי זה כה לא הגיוני: כי למה יקנא איש לאישה, ואפילו היתה זו אשתו פעם? למה יהא איכפת לו עד לשיגעון מה שהיא עושה בחדרי-חדרים, שלא בפניו, למה ישטפו את מוחו כמו זרמי מים רותחים הדמיונות על אודותיה, על  איך שהיא שוכבת עם איש זר, ומחבקת אותו באותן הידיים, באותו הגוף, ולוחשת לו בנשימה לוהטת את אותן המילים, אותם כינויי החיבה, ומתמסרת לו כליל באותה הצורה כפי שהיתה מתמסרת פעם, באותו האושר החייתי, באותה הצניעות המלאכית, באותה השכחה, באותם החום והחן? מי הם השדים המשלחים באותו רגע צמרמורת באיש העומד מררחוק, שאינו רואה ואינו שומע דבר?

ענין הקנאה סתום ואפלולי הוא"

"החיים כמשל", עמוד 241).

ענין הקנאה הוא סתום ואפלולי ובכמה וכמה מהספרים החשובים בהסטוריה,  גם קטלני. כמו ב"הנחש" של מלרבה, גם טולסטוי מחבר את המוזיקה עם הקנאה. "סונטת קרויצר" היא הסונטה לכינור ופסנתר מספר 9 מאת בטהובן מעוררת בגיבור הספר קנאה עזה, כי אשתו והמאהב שלה, הכנר, מנגנים אותה יחד. הם מנגנים כפי שהם עושים אהבה. בתשוקה. בחושניות. זה ייגמר ברצח. טולסטוי מתאר גבר הנמצא במאבק בין יצריו לבין המוסר שלו, ולכן – כמו גברים אחרים – יש בו שילוב של בילבול ועצב. החברה הרוסית, אמצע המאה ה-19, מתוארת ככזו המאפשרת דיכוי אלים של האישה.  בשיאו של הסיפור, מתוארת, בצורה חיה וסוחפת, הקינאה המעוורת את עיניו של הבעל הנבגד, שרוצח את אשתו.

זה נגמר ברצח גם אצל הקולגה, דוסטוייבסקי. גם "אדיוט" כמו "סונטת קרויצר" מתחיל בנסיעה ברכבת וגם הוא מסתיים במותה של האישה היפה.  הנסיך מישקין עוזב הכל כדי להינשא לנסטסיה פיליפובנה, אך היא עוזבת אותו לטובת רוגוז'ין, שרוצח אותה.  האישה השניה במרובע הזה, אגלאיה, בוחרת בחיים ללא תשוקה ובנישואים לא מאושרים. 

בחזרה למאה העשרים. שנות השבעים. שני יוצרים. שני שירים. אחד ישראלי, אחד וולשי. מאיר אריאל. ג'ון קייל.

 טוב,  אני לא יכול להקיף אישה
שלוש מאות שישים וחמש מעלות
תמיד נשאר לה סדק דרכו
היא יכולה פתאום להתגלות.
לעובר שב בא לוקח
כל מה שהיא רוצה לתת
היא רק חוטפת לעצמה
עוד רגע אחד רוטט.
("שיר כאב", מאיר אריאל. 1978. מתוך "שירי חג ומועד ונופל")

מאיר אריאל היה אחד, יחיד ומיוחד. שיר כאב, עובר ושב. שיר כאב, כל פעם חוזר. מי יכול לנסח ככה את כאב האובדן? שיר כאב פותח את תקליט הסולו הראשון של מאיר אריאל, "שירי חג ומועד ונופל", והציב שיא ומופת של כתיבת טקסט עברי מולחן שכל כולו רגש חשוף, רוטט.

אלימות ראשונית. עטיפת תקליטו הראשון של קייל

קנאה עזה, תאווה לא ממומשת, תחושת אובדן ומוזיקה יש גם אצל ג'ון קייל, שעשה בשלוש דקות את מה שהסופרים הגדולים עשו במאות עמודים, בשיר כאב מצמרר בשם אמסטרדם שנשתל כמו פצצה חרישית ולא צפויה, באלבום הסולו הראשון שלו משנת 1970.

"היא חזרה מאמסטרדם, ואני חושב שהמסע עשה לה טוב", שר קייל, "היא אמרה שהיא התאהבה שם בגבר, שיודע איך להתנהג עם אישה,  שיכול לתת לה את הדברים שאני לא יכול לתת לה. ואני לא יכול להאשים אותה. זו לא אשמתה…

אבל אני אוהב אותה כל כך, עדיין,

 וזקוק לחברתה כל כך, שוב…

ואני מאמין שהמסע עשה לה טוב".

http://www.youtube.com/watch?v=wGCu1okRPcA

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שולמית ניר  On 06/08/2011 at 7:49

    תמיד תהיתי על הדבר הזה. הקינאה.
    משום מה מהדהדים בי המשפטים הללו של ליאונרד
    מתוך המעיל הכחול

    And you treated my woman to a flake of your life
    And when she came back she was nobody's wife.

    Yes, and thanks, for the trouble you took from her eyes
    I thought it was there for good so I never tried.

    הם הצד האחר של אותו הדבר.
    זה החוסר במשהו
    שאת שאהבה נפשך מבקשת
    אינך יכול לתת.

    תודה בועז.
    חג פיזוז בכרמים שמייח.

  • viki  On 06/08/2011 at 8:00

    מה שיפה אצל מאיר אריאל זה שרב הנסתר על הגלוי. שיריו משאירים למאזין מקום רב לדמיון וחופש בין המילים.
    בראשית דרכי בעולם העבודה, אחרי צבא, הייתי מלצרית ופגשתי אותו בארוע בקיבוץ משמרות .
    התבוננתי בו בעיניים מעריצות והוא נראה אדם כ"כ צנוע, מוערץ ואהוב בידי הרבה אנשים שבאו לשוחח עימו.
    אהוד בנאי מזכיר אותו בהופעותיו ושר תמיד את "אחרי שעזבת הרבה השתנה פה.."

    בועז, השליטה שלך בעולם הספרים והמוזיקה מעוררת התפעלות כל פעם מחדש.
    תודה על הפוסט הנפלא וחג שמח

  • אימי  On 06/08/2011 at 8:40

    קרויצר הוא החזק, המר והמדויק ביותר.
    אנושיים אנחנו למרבה הצער. אנושיים מדי

  • שחר  On 06/08/2011 at 9:31

    אגב, לג'ון קייל מתוכננות שתי הופעות בארץ ב-2-3 באוגוסט. עדיין לא נקבע מיקום.
    http://john-cale.com/live

  • איזי עירון  On 06/08/2011 at 10:16

    מה שמפתיע זו היכולת של כל מי שהבאת כאן לזהות את הכאב מתוך עמדה שגם מבינה את הצד האחר.
    ג'ון קייל, מאיר אריאל בדרכו ולאונרד כהן שהצטרף בסוף מדברים מתוך כאב ולא רק מכעס.

    וההבדל, נדמה לי, הוא באפשרות להבין שיש שם מישהי בצד השני. מישהי עם צרכים ורצונות ואנחנו לא אחת חסרי אונים מולן.

    הכאב עובר, גם במובן שמצליח להדביק אותנו, השומעים (כלומר: עובר אלינו) וגם במובן של עובר. חולף.

  • מרי, תנועת ה-  On 06/08/2011 at 10:53

    המעיל הכחול המרופט, התלתל, האישה, המדבר, הגבר שכל כך מזדהה עם המתחרה שלו.

  • D.J MosheL  On 06/08/2011 at 13:53

    איך כתב שייקספיר במחזה אותולו
    "השמר לך מהמפלצת ירוקת העין "
    והוא התכוון כמובן למפלצת הקנאה

  • אורה גור אש  On 06/08/2011 at 14:50

    "קשה כשאול קנאה- רשפיה רשפי אש שלהבתיה" כנאמר ב"שיר השירים"

    "האם אפשר להטיל מרות על האהבה? היא דוהרת לעבר מעיניה, אינה לומדת את גורלה בדיעבד, כי אינה חוזה אותו מראש"…כה אמר האביר דאנסני המאוהב עד כאב, בספר הנפלא "יחסים אסורים" / שדרלו דה לקלו.
    כן, רגש הקנאה שבא בעקבות אהבה שהיא עוצמתית ולפעמים גם בלתי אפשרית, הוא רגש סוער שעלול להביא את האדם למעשים איומים כגון רצח.
    קנאה קשה היא מחלה, וגם את האהבה הייתי מגדירה כמחלה.
    בועז, שוב ושוב אני מתענגת על כל מילה כתובה שלך, וסקירת הספרים שהבאת לכאן, הם פנינים יקרות, שמן הראוי לקרוא אותם בשנית.
    איזה יופי !

  • שרון רז  On 06/08/2011 at 20:13

    פוסט נהדר בועז, נושא מרתק, דוגמאות מצויינות ומסקרנות. השליטה שלך במוזיקה מוכרת לי טוב אבל זו שבספרות תמיד מדהימה אותי. השיר של קייל אינו מהשירים הכי טובים שלו מבחינת המוזיקה אבל הטקסט מעולה. חוץ מזה, אהבתי את תגובתו של רזי במיוחד גם.

  • דוד  On 06/09/2011 at 12:12

    תודה על הפוסט הנהדר
    תמיד הרגשתי, בתור נער דתי צעיר, שספר בראשית מעניין בגלל שזה המוטיב המרכזי שלו- קנאה- החל מקין והבל וכלה ויוסף ואחיו. מהרגע שנהינו לעם כל עלילות הקינאה האנושיות והמופלאות פינו מקומן לקינאה אלוהית משעממתץ
    אך למרות זאת אלוהינו אחראי לאחד מווידויי הקינאה החזקים ביתורץ
    אני מתכוון לספר הושע- "ריבו באמכם ריבו…".

    עוד טקסט קינאה מופלא הוא "הרופא וגרושתו" של עגנון שאולי אין9 בו
    סיום דרמטי, אבל דווקא המונוטוניות היבשה שלו מצמררת בעיני.

    רזי, חשבתי על מה שכתבת- ההבדלים בין גברים ונשים כפי שבאים
    לידי ביטוי בקנאה. אני חושב שנשים מקנאות לא פחות, הן רק מפנות
    את הקנאה לאפיקים פחות אלימים, או פחות פיזיים.

  • avha  On 06/13/2011 at 7:28

    איזה בחירות, בועז, אבני חן אחת, אחת.
    משלושת הראשונים, האהוב עליי ביותר הוא סונטת קרויצר.
    חושבת שזה בגלל שאני חשה את הסיפור פיזית דרך הנגינה.

    אבל, עשית לי חשק לקרוא את מלרבה פעם נוספת (כבר שכחתי לגמרי אותו לגמרי).

    לדעתי, "שיר כאב" הוא אחד השירים הכי חזקים של מאיר אריאל.
    ואת "אמסטרדם" הכרתי בזמנו, בזכותך.
    הקנאה מציתה ומכלה בו זמנית.
    הקנאה קשה.

    תודה על הפוסט הנפלא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: