ניק דרייק של הספרות

 

"אפשר לומר בביטחון עצוב, שאין צמא ציבורי גדול לדברי ספרות מסוג זה, ופרסומם לא נועד לספק את מאווייו של קהל שוחרי תרבות גדול ונלהב. העוסקים במלאכה הזאת "מעבדים את גנם שלהם", כדברי קאנדיד של וולטייר; הם עושים מעשה רב של שימור הזיכרון התרבותי בעידן מבולבל ושופע נהרות של מידע תפל, לעוס ומיותר" (אבנר ש"ץ, ידיעות אחרונות, יולי 2003)

 

הוא נולד בסוף המאה ה-19. ב-6 ביולי 1904 הוא מת באופן לא ברור בטביעה באגם ציריך. שמו המלא היה יעקב שלום קצנלנבוגן אבל על כתביו חתם בראשי תיבות: יש"ק. בדומה לרבים מהיהודים הצעירים, האינטלקטואלים, שחיו בתחילת המאה ה-20 במזרח לונדון, גם יש"ק סבל ממצוקות פיזיות ונפשיות גם יחד. חיים ברנר כתב זאת במלים מפורשות: "בעלי יסורים אנו.  סופרים עברים, גולים במזרח-לונדון, חולנים, עניים". יש"ק לא היה יוצא דופן, אבל נפשו היתה עדינה יותר, כנראה. האם התאבד? לא ידוע. ייתכן שפשוט שמט את החיים מידיו והניח לאגם לקחתו אליו. הוא ויתר. בן 27 היה במותו.

פרופסור אבנר הולצמן אסף את כתביו המעטים מכתבי עת יהודים שראו אור בשנים 1901-1904. הולצמן גם הוסיף אחרית דבר לספר "בחוצות לונדון", שיצא בהוצאת ביתן בשנת 2003. יצא, אך לא עורר תשומת לב מיוחדת – וחבל. המקרה של דויד פוגל, שנרצח בשואה בידי הנאצים, נשכח והתגלה מחדש לקורא העברי –  היה צריך לקרות גם עם קצנלנבוגן. "בחוצות לונדון", למרות שהוא אינו ספר שלם ומושלם, הוא בכל זאת ספר נדיר. נדיר ביכולתו לגעת במלים כתובות בשורשי הפחדים והייאוש הקיומיים שלנו. כמו חיים ברנר, גם הוא עבר ימים ולילות קשים בבירת האימפריה, לונדון ("ימי סגריר ועב, עמוּם שוֹמם היקוּם, רפש הולך ורב, דלף טורד על גג, עש בקרב לבב – בלונדון...", כך כתב ברנר ב"אורי ניסן".). הוא היה מיוסר, מלנכולי, כמה לאהבה ונע בחיפוש תמידי אחר מקומו בעיר הגדולה. בנסיעה עם חברים לשוויץ הוא נכנס לאגם ציריך, ולא יצא ממנו. הוא נעלם במצולות וגופתו לא נמצאה מעולם.

מדהים לגלות כותב עברית כה מחונן כקצנלנבוגן שנשכח בצד הדרך. אולי מפני שמת צעיר כל-כך ומה שהשאיר לנו, בסופו של דבר, הוא רק אסופה של סיפורים קצרים, חלקם כמעט טיוטות לסיפורים. אולי מפני שהרוח המנשבת בין המלים שלו היא כה קודרת ועגומה, שרק מעטים יהיו מוכנים לצלול לתוך העולם הקלאוסטרופובי, המאיים וחסר התקווה של קצנלנבוגן. "בחוצות לונדון" הוא ספר אפל.

הוא כותב על עצמו ועל חבריו: יהודים בגלות, צעירים חסרי מנוח, בודדים ועניים. "בחוצות לונדון" הוא ספר אפל. חבל שלא חי יותר, שכן אז היה יכול לשכתב את כתביו, להבהיק אותם ולהעפיל לשיאים אדירים ממש. "ליל חורף על פני רחובות מזרח לונדון" חותך את הנשמה כמו סכין חד. "הפסנתר ופועל הדיוטה השלישית" הפיל אותי לתהום של מחשבות עמוקות על החיים.

והתרגשתי מאוד מ"אהבתי".  שיר לא ארוך שמתמצת ב-30 שורות את נשמתו הרועדת, המפרפרת כציפור רבת יופי, של יש"ק.

אהבתי / יעקב שלום קצנלנבוגן

לרגלייך, יפתי
אני מניח זר פרחים
פרחים חיים הם, רעננים וחדשים
אדומות לחייהם
ומהן נובע הלשדעל ערוגות גני היו נטועים
ואקטפם, יקירה, בלי חמלה קטפתים
לזר נהדר קלעתים
ולרגלייך היפות היגשתים לך למנחה
הביטי, היפה

עוד קרן השמש מצחקת ברסיסי טל גביעיהם
ומגבעוליהם הרעננים עוד נובעות טיפות
עוד זקופים עליהם ובגאון יביטו
ינצצו מרהיבי עיניים
אותם מנשקת שמש האביב, מגפפת ומלטפת הרוח

הן תקחי

ובין שדייך תשימים
וביופיים הרענן

יתנוצצו על לבך הרענן וירהיבו עיניים
הן בשפתותייך שושנים תשקים, אהובה

ובבוא היום וימותו הפרחים
וחמרמרו הפנים ונבלו הגביעים והעלים לארץ יפולו
ומפרחי גני אקלע זר חדש ועל חזה יפהפיה אחרת אשימנו
אל נא תתמרמרי, אהובה
ועינייך היפות אל נא תיזלנה דמעות

אז תינחמי, יקירה
אז תדעי ידוע
כי פרחיי חיים הם פרחיי
ורק המתים לעולם לא ימותו…
והחיים ימותו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי  On 07/05/2006 at 23:05

    לא שמעתי עליו קודם, איזה שיר נהדר. וגם מאוד אהבתי את הפוסט על הבחורה עם הויולה

  • במבה  On 07/06/2006 at 2:00

    ב'שלטון הפחד', הספר החדש של מייקל קרייטון, יש דמות מיוסרת-מרושעת שנושאת את השם ניק דרייק.

  • ran  On 07/06/2006 at 9:31

    ואהבתי את הקישור שעשית לניק דרייק.

  • Anne of green gables  On 07/06/2006 at 22:09

    לא שמעתי על הספר ועל הסופר עד עתה.
    אחפש בספריה.

  • אסף ברטוב  On 07/26/2006 at 19:30

    בשיר האחרון שחיברה רחל, "מֵתַי", היא הציבה כמוטו ציטוט קצר של יש"ק:

    ראו כאן:
    http://benyehuda.org/rachel/Rac144.html

  • רחל פרומן קומלוש  On 09/17/2013 at 11:44

    לגבי מותו יש יותר מסברה-לאחר התנגשות בין ספינתו וספינת חבריו לספינת קיטור-היה הוא היחיד שידע לשחות וניסה להציל את חבריו,אך כוחו לא עמד לו והוא טבע בעצמו באגם ציריך,נפנוף ידו הוא התמונה האחרונה שנותרה ממנו.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: