הלוואי שהיית כאן

פינק פלויד, Wish You Were Here עטיפת התקליט

יום קייצי רחוק בגוונים של כחול עמוק. ספטמבר 1975,  אבי ואמי אחותי ואני על שפת הים בדרום. אמא היפה הצעירה הבריאה והחטובה מנפחת עבורי מזרן ים, קצף הגלים, עצי הדקל, ריח המלוח על המים. גלים גבוהים  מבעבעים ואני צולל  שוחה ומשתולל. ילד בן 11 וחצי. אל עריש. עזה. רפיח. ימית.  העיר הלבנה. החלומית. הקסומה. עיר בחולות.  בקצהו הצפון-מזרחי של חצי האי סיני, על חוף הים התיכון בין רפיח לאל עריש.  אבא נלחם שם, שנתיים קודם, ועכשיו הוא לקח אותנו לראות.

חיפשתי בעיני אחר אמי ואבי. הם היו בתוך המים. רחוק-עמוק. נקודות באופק. עומד רועד מתבונן בעינים צורבות ואז נשכב על החול, הם חוזרים, פורשים שמיכה משובצת,  ארוחת הצהריים נשלפת מהתיק ואוכלים בתיאבון מתחת לשמש ידידותית. סנדביצ'ים מלחם שחור, פשוט, טרי, עם גבינה מלוחה ועגבניות אדומות טריות, לחמניות עגולות עם חצילים מטוגנים פרוסות עגבניות טריות, לחמניות ארוכות עם הרבה חמאה, זיתים שחורים ועגבניות טריות אדומות. אני ואחותי אוכלים בתיאבון על שפת הים של ימית, בין הדקלים.


 
 
 אבא פותח את דלתות המכונית. רנו 5 אדומה. מכונית צרפתית, ילדים ערבים רצים סביבנו, אבא פותח גלי צה"ל. יואב קוטנר משדר תקליט חדש "שהגיע אלינו ממש כרגע, משדה התעופה, תקליט שיצא באנגליה היום, וזה התקליט החדש של להקת פינק פלויד. אנחנו נשמע בשעה הקרובה את כולו בהשמעת בכורה עולמית".

לעולם אזכור את הרגע הזה, שבו קוטנר נותן למוזיקה להתנגן, 45 דקות, צד א' וצד ב', והשמש נשברת בקצף הגלים, רוח נושבת מאי שם והסינתיסייזרים של ריצ'רד (ריק) רייט ממלאים את האויר שסביבי. הצריבה הזו, של הפעם הראשונה, ההחתמה של חווית ההאזנה למשהו שאשוב ואאזין לו, ואשוב אליו, שוב ושוב ושוב במהלך חיי בימים הבאים ובשנים הבאות, עד עצם היום הזה – הפעם הראשונה הזו כמו מכווה של אש.  זו הפעם הראשונה שהכישוף הפינק פלוידי מסמם את התודעה, הצלילים האלקטרונים של מרבדי הקלידים מעיפים אופפים ועוטפים אותי, בין הדקלים, ולפתע מבליחה, איטית וזוהרת, הגיטרה החשמלית של דייויד גילמור. ואז מתווספים הבאס של רוג'ר ווטרס והתופים של ניק מייסון, הסימפוניה הגדולה של פינק פלויד, שמתפתחת, נמשכת ונמתחת – ומצטרף גם דיק פארי בסקסופון עגמומי, מהורהר, ולרגע גם הקול החרוך של רוי הרפר נותן את שלו ב"Have a cigar" – וזו סימפוניית האובדן של פינק פלויד, שכל כולה קינה על מה שהיה ולא יחזור. העלומים. השפיות. התמימות. הראשוניות.

כך מתחיל האלבום הזה:

Remember when you were young, you shone like the sun

הייתי צעיר. שמעתי את Shine On You Crazy Diamond  כשנהרה שפוכה על פניי. זרחתי כמו השמש של ימית.

אחר-כך הכל נגמר. קיפלנו הכל, הכנסנו לאוטו את השמיכות והצידנית. הלכנו לטייל על קו המים ואבא מעשן בשתיקה סיגריית TIME ואמא יפה וצעירה. אחותי צוחקת, בשמלה לבנה מתנפנפת. השמש שוקעת בין הדקלים של ימית אל תוך הים הדרומי. ערב בא. נערים רצים ומעיפים  עפיפונים, הזכרונות חסרי שליטה במעופם בתוך ראשי.  עכשיו דמעות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נתן  On 05/30/2011 at 0:38

    נאה דרשת
    נזכרתי שהייתי גם בימית
    לפני למעלה מ-30 שנים
    נזכרתי במי היה יואב קוטנר
    אל הלהקה התקשיתי, חרף מספר נסיונות,
    להתחבר.

    אהבתי, לאחר שנחשפתי,
    חומרי סולו של

    סיד בארט כמובן.

    כתיבה מבורכת.

  • דוד רוזן  On 05/30/2011 at 3:50

    תודה לך, בועז.
    אני מגדיר את עצמי כפליט הביטלס. אחרי הפירוק לא ידעתי את נפשי מרוב צער והחלטתי אז לעזוב הכל וללכת לדרך חדשה. בחרתי במוסיקה קלאסית ועם השנים התמחיתי במוסיקה קאמרית. עבודה קשה, לימוד והאזנה בלתי פוסקים והתרגשות גדולה בגילוי המוסיקה.

    בכל הנוגע לרוק, פספסתי הכל. ממש הכל. ובמכוון. רק עכשיו אני יודע את גודל הפספוס. קיבלתי הנאה צרופה בהליכה בדרך שבה בחרתי, אולם לאחרונה הייתה לי עדנה ובעזרת אנשים טובים החלטתי לבדוק מחדש את שנות הששים והשבעים, והנה אני חוזר בגדול לרוק. עוד נדבך מפואר בעולם הנהדר הנקרא מוסיקה.

    ותודה לך, בועז. הבלוג שלך, כמו גם הרשימות ב"תרבות מעריב" (להיכן נעלם המוסף הזה?) פתחו לי את העולם הזה מחדש. קראתי את שכתבת על פינק פלויד ואני כותב לך אחרי האזנה לתקליט הנפלא, ולא תאמין, בגילי המתקדם – בפעם הראשונה.
    ונסחפתי. והתרגשתי.

    הרי כל המטרה בהאזנה למוסיקה שאינך מכיר היא לחפש ולמצוא את הריגוש. והנה, מצאתי עוד אוצר בלתי נדלה שנותן לי את ההנאה הזו. עכשיו אני יודע שאין ממש הבדל גדול בין הגילוי המדהים של שלישיות הפסנתר של סן סנס לבין הגילוי המרגש של YES.

    תמשיך לכתוב, בועז. המלצותיך מראות לי את הדרך.

    דוד רוזן
    rosentd@zahav.net.il

  • B. Goren  On 05/30/2011 at 4:54

    הזכרונות שלי מאל-עריש ורפיח הם הרבה פחות נוסטלגיים, למרות חופי הים המדהימים של צפון סיני.

  • חפציבה  On 05/30/2011 at 6:16

    פוסט ענוג ומרגש כתבת בתארך תמצית של זיכרון מימים אנשים ומקומות שלא ישובו עוד . . הרגעים הקטנים שהמוסיקה הגדולה צורבת במשמעות
    נשגבת.
    ואצלך בועז, הפילטרים של המוסיקה עובדים הרבה מעבר לשעות הרגילות …דרכם אתה חווה את החיים מציף בזכרונותיך ובזכרונותינו עולמות שלימים.

    • ענבר  On 05/30/2011 at 7:26

      כתיבה יוצאת דופן.
      מרעידה את הנשמה.

  • שחר  On 05/30/2011 at 7:40

    גם חווית wish you were here הקדומה שלי קשורה לים. כמה שנים מאוחר יותר, אני תלמיד תיכון, עם עומר, בעומק הים על הבוגי בורד… שרים את כל התקליט מהתחלה עד הסוף, כולל כל הסולואים, בקולי קולות…
    ולפני כמה ימים הודיעה לי הבת שלי שהיא מכינה פרזנטציה לשעור אנגלית על wish your were here…

  • איתן  On 05/30/2011 at 7:50

    בועז,
    מרגש, מדויק, מהודק, קולח, ושוב מרגש.
    אתה חמישה כוכבים.
    איתן

  • לילך  On 05/30/2011 at 8:10

    עכשיו דמעות..

    וואוו. איזה תיאור מושלם של המילה "נוסטלגיה"..
    הצלחת לעורר את כל החושים, כרגיל.
    גם אני הצלחתי להגיע לימית כשהיא עוד היתה חול ודקלים ואין סוף תמימות.

    לשמוע שם בפעם הראשונה את wish you were here נשמע לי כמו חוויה אקסטטית. בדיוק מה שתארת.

  • תימורה  On 05/30/2011 at 10:48

    "השמש שוקעת בין הדקלים של ימית" – תודה בועז על התזכורת המקסימה לגן העדן האבוד שהיה ביתי, ושלעולם לא אוכל לחזור אליו. בעצם, כן. הכתיבה שלך היא מכונית זמן נהדרת.

  • בעז  On 05/30/2011 at 11:22

    דבר אחד אני חייב להבין.
    האם האמת אתה זוכר כ"כ טוב זכרונןת מגיל 11 או שיש כאן גם הרבה השלמות ספרותיות ?! 🙂

    לגבי wish you where here. בעיני הדיסק הכי מדהים של הפינקפלויד.
    וגם אני בזכות ילדי, בגיל יותר מתקדם, נחשף למוזיקת הרוק של ה-60.

    יום טוב,

    בעז

    • בועז כהן  On 05/30/2011 at 17:14

      אני זוכר הכל. לא יודע איך, לא יודע למה. אבל אני זוכר הכל.

  • א.ב.  On 05/30/2011 at 11:28

    איזה זכות היתה לך, לשמוע את השמעת הבכורה העולמית כשאתה בסיני.

    ayl433@yahoo.com

  • אורה גור אש  On 05/30/2011 at 12:35

    המוסיקה הפינקפלוידית היא נצחית,
    כישפה ומכשפת ותכשף תמיד,
    גם את בתי ובני דורה בני ה-25,
    הפינקפלויד "עושים את זה" !
    ובהקשר ל- wish you were here,
    שעד היום מרעיד מרגש ואף מבכיא
    הוא כל כך רלוונטי….גם לי, בועז, גם לי.
    ועכשיו אני בוכה.

  • viki  On 05/30/2011 at 19:16

    פשוט יצירת מופת.
    אני מאזינה לדיסק בזמן קריאת הפוסט.
    החזרת אותי אחורה בזמן-כמעט 20 שנה לתקופה שכל לילה האזנתי ליצירה בווקמן וכעת אני מכירה את החומר הטוב הזה לבנותיי הצעירות .
    תודה שאתה מזכיר לנו דברים טובים בחיים.

  • עידית פארן  On 05/30/2011 at 19:22

    אני זוכרת ממש טוב את החוף הזה, את חוף דיקלה, וכשהכרתי אחר כך את חוף אשקלון (ואחר כך את אשדוד) אז חיפשתי את קו האופק הזה, עם החול הלבן והדקלים שבאמת יש אותו רק בחוף דקלה
    (ונזכרתי גם בממטרות על התריסים, כשהיינו ישנים שם אצל חברים בנתיב העשרה, באמת יש לך יכולת להעיף)

    ו(לשמחתי הגדולה) את הפינק פלויד גיליתי בשנים האחרונות.
    ואני עדיין מגלה
    (עוד סוג של משהו שמעיף)

  • sbsd  On 05/30/2011 at 21:29

    לא רק שהתחשק לי לשמוע ת'דיסק..(לקח שנייה והנה אני שומעת)
    מתחשק לי עכשיו להיות בים
    לא רק שמתחשק לי להיות בים
    מתחשק לי כל הסנדביצ'ים הטעימים עם העגבניות והגבינה והחצילים..
    שורה ענקית: how I wish, how I wish you were here

  • אתי  On 05/30/2011 at 22:51

    איזה יופי. המוסיקה של האלבום הזה ממש מתנגנת ברקע תוך כדי קריאה.
    זרקת אותי לטיול המשפחתי שלנו, לפני שהחזירו את סיני.
    לא שם שמעתי את wish you לראשונה, אבל יכולתי לדמיין בבהירות את החוויה שתיארת כאן כל כך יפה. כאילו צפיתי בכם.

  • גיא נתנאלי  On 05/31/2011 at 5:38

    ממש מרגש לקרוא את המאמר והתגובות!

    אני התחלתי להקשיב לפלויד ב 1988, כשהייתי בתיכון. כמו הרבה בגיל הטיפש עשרה, נכנסתי לפלויד בקיצוניות שגרמה לי לזלזל בכל דבר אחר לתקופה ארוכה. בהמשך התפתחתי מוסיקאלית לכיוונים שונים, אבל עד היום פלויד מרגשים אותי מחדש.

    ספציפית ל – wish you were here, התקליט (זה היה תקליט בתיכון, לא CD :-)) הזה היה חלק בלתי נפרד מלימודי בחינות הבגרות (למדתי רק איתו) שלי, והיום הוא עוזר בעבודה …

    לאחרונה השמעתי שירים מן התקליט לביתי מאיה בת ה – 8, היא מאד אהבה את שיר הנושא. אני חושב שאני אחכה כמה שנים עם תקופת הפסיכדליה … :-).

    תודה לכולם, ממש חזרתי לתיכון.

  • Yoya  On 05/31/2011 at 11:01

    אני לא זוכרת מה עשיתי אתמול בבוקר, אבל את מה שהרגשתי בפעם הראשונה ששמעתי את זה (מחוברת לאוזניות ענק ומחזיקה את עטיפת התקליט בידיים רועדות) אני לא יכולה לשכוח, התחושה הזו חוזרת בכל פעם מחדש 🙂

  • שלי  On 05/31/2011 at 11:27

    פוסט יפיפה

    הפעם הראשונה שהכישוף הפינק פלוידי מסמם את התודעה…כל כך נחרטת במערכת העצבים, שאחרי שנים רבות עוד יכול להופיע פלאשבק יפהפה כמו הפוסט הזה.

    חברה שלחה לי לינק…ידעה שאוהב עד עימקי נשמתי
    תודה

  • בועז כהן  On 05/31/2011 at 12:14

    תודה רבה.

  • מתי ג'י Matt Gee  On 05/31/2011 at 14:38

    נאה דרשת – נאה קיימת, בועז.

    לתחנות בזמן יש תחושות חזקות שאותן הן משרות על מי שיש לו זיכרון טוב… גם אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי שיר ו/או אלבום מסויים (ויש כמה וכמה כאלה), וגם את האווירה שזה השרה עלי אני זוכר מצויין.

  • דוד רוזן  On 05/31/2011 at 17:00

    וואו – איזו הפתעה.
    עברתי שוב על כל מה שכתבתם ידידיי והתרגשתי שוב יחד אתכם. פתאם שמתי לב שמרבית הכותבים הן בעצם כותבות. בשבילי זו ממש הפתעה.
    פינק פלויד והרוק תמיד מצטיירים לי עם גברים, הנערים שבויי המוסיקה העכשווית המתקדמת ומרד נעורים שגם הוא נקשר בדרך כלל לגברים .
    אז טעיתי, התגובות שלכן, הנשים שבחבורה, מרגשות הרבה יותר מאלה של הגברים. יופי.

  • נינה הופמן  On 06/01/2011 at 20:14

    איזה תיאור מדויק ונפלא. אפילו האוכל מעורר תיאבון.
    אפשר לקרוא המון אהבה למשפחתך בין השורות. מקווה שאתם בקשר קרוב.
    אהבה למוסיקה היא אהבה לרגעים, אהבה של המון שניות קטנטנות מתמשכות של חיים. שניות שאפשר לחוות ולזכור ואפשר לחוות כל פעם אחרת.

  • avha  On 06/06/2011 at 23:47

    כרגיל, כתבת מקסים.
    אני לא מאמינה שהוא (קוטנר) שם את התקליט מתחילתו עד סופו. לא נראה לי שמישהו עושה דברים כאלה היום (או בכלל).
    בכל אופן, אלבום מכשף..והעלת בי זכרון אישי מכשף לא פחות – מוזיקה וזכרונות זה דבר בלתי נפרד.
    תודה.

  • עודד היילברונר  On 06/20/2011 at 9:33

    הביטוי Wish you were here מקורו בשיר של המשורר האנגלי קולרידג' Holidays at Ramsgate 1819
    http://www.friendsofcoleridge.com/MembersOnly/Clayson_Ramsgate.htm
    ומאז חור ונשנה בתרבות האנגלית. פרושו געגועים למקום או אדם שנעלם או אבד. סיד בארט הרבה להשתמש בביטוי בקטעי פרוזה ששרבט

    עודד

  • tipid1  On 05/26/2012 at 22:27

    תודה על המאמר המעניין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: