תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

נשארתי ליד הסינמטק, וקראתי שעתיים בשקט. אפפה אותי תוגה. נפלה עלי מלנכוליה, כמיהה למישהי שהיתה, ואולי לא היתה, אלא רק נדמה לי שהיתה.

נכנס אל תוך עצמי וצולל לתוך  מעמקים סמיכים. תמיד הכי חשוך לפני עלות הבוקר, אני מצטט לעצמי. אני עובר במנהרה אפלה. חושך סמיך. אלה ימים שבהם אני ישן עם הפנים אל הקיר עם תחושה-תשוקה לגאולה.

כך ישבתי לי לבד ליד הסינמטק ולא הלכתי לשום מקום ואז נסעתי הביתה.

חדר עבודה עם 4625 דיסקים ואני צריך למצוא את הדיסק האחד שיתאים לרגעים האלה. הנה האחד שמתאים עכשיו. סנדי דני. פאת'רינג גיי.  השיר על הים – תמיד מתאים לרגעים האלה, של הכחול השחור.

והנה הצלילים המרעידים של  סנדי דני ו-THE SEA  זורמים לי בתוך הורידים. צעירה כל-כך היתה במותה. רק בת 30. איזו צורה מוזרה למות, בגיל צעיר, להתגלגל במדרגות, ולסיים במורד. אני הולך לחפש אלבום שימשיך את הרצף הקודר.

עוד אלבום קודר. חורפי. אלבום שלכת. "לאפינג סטוק". האחרון של טוק טוק. גאונות מלנכולית. ג'אז נוגע בפוסט-רוק. הלכתי בתל אביב, הלוך חזור, חרשתי את העיר, מודד מדרכות, ברגליי, לבדי. כל כך הרבה ימים אני נוסע באוטובוס ורואה סרטים, לבד, בבתי קולנוע שונים. נאחז בתחושת המוות, כמו מאיר – הגיבור של יעקב שבתאי שבגיל 42,  פתאום נלפת באימת המוות הקרוב.


והנה אלבום הדיכאון האולטימטיבי. פיטר האמיל מרוסק. גמור. שבור. צורח. מיילל את מות האהבה הגדולה. מבכה את האהובה שהלכה. תמיד אפקטיבי. גם שלושים וחמש שנים אחרי. "אובר" יצא בסוף שנות השבעים. אין תפוגה ליצירות כאלה. עדיין אני צולל איתו לתוך מקומות מוזרים. רק מי שרצו להעמיק ידעו לראות את הפן הזה אצלי.  במבט מבחוץ איש לא רואה ולא יודע. מדי ערב באה אלי החשיכה הבלתי נראית. תוגה. עגמומיות. מלנכוליה. שלום, סנדי דני. שלום לך, ציפור שיר נדירה. עלמתי האירלנדית. שלום פיטר האמיל. שלום טוק טוק. ושלום ניק דרייק, אהובי. מי מתאים ממך לימים כאלה. מכלול יצירתך, בלי אף שיר שמח. בדיוק מה שאני זקוק לו עכשיו.

פעם אחת לפחות לקחתי קצת יותר מדי כדורים שונים ומשונים. עם אלכוהול, בלי אלכוהול. חייתי על הקצה, עד שהבנתי שרק אני אוכל להוציא את עצמי מזה. אחזתי בציציות ראשי, ומשכתי את עצמי מהביצה.  רציתי לברוח מהכל. לפעמים הייתי לבד ואומלל, אך לפעמים גם הייתי מרחף, קל וכמעט מאושר. תמיד היתה שם המוזיקה, בשבילי. גם בלי מילים. כמו זו של וים מרטנס, למשל. מוזיקה של חדרים קטנים ובדידות במנזרים קפואים. צלילים שהם פסקול הסערות המטורפות שבתוך הנפש שלי, אלה ששמסחררות אותי מדי פעם ואני נזרק ומושלך מצד לצד, כמו הייתי נוסע בתוך רכבת שדים שגעונית שמצויה בתוך תוכי.

פעם, בירושלים. נסעתי ליד בית הנשיא, קרוב לתיאטרון ירושלים,  ומישהי נכנסה למכונית לבנה. היא היתה מהורהרת ויפה כמו שרק ירושלמית יכולה להיות. נסעתי אחריה עד לגבעה הצרפתית, שם היא ירדה מהאוטו ונכנסה לאיזשהו בית דירות. ישבתי בחוץ, באוטו, הקשבתי ל"ציפורי לילה" של יעקב גלעד, חשבתי שאולי היא תצא. היא לא יצאה. חזרתי הביתה. ברדיו היה קטע של מורפין. אחרי כמה שנים המנהיג שלהם התאבד. "הלילה" של מורפין. מוזיקה שהיא כמו העטיפה. פרח פעור, טורף אותך אל תוך תוכו. למעמקי אובך הדיכאון הבודד.

יש לי גיבורות נשים בספרים כמו "ההפלה" של ריצ'ארד בראוטיגן, יש שם אחת בשם וידה שפשוט הקסימה אותי, ויש בספר של יעקב בוצ'ן "מימים ימימה" אחת נהדרת, ויש אצל יעקב שבתאי "סוף דבר" את הרופאה הבשלה עם השדיים הכבדים שהוא שוכב איתה, ויש את הגיבורה המשוגעת של "וזרח השמש" הפלאי של המינגויי.  יומיים לפני שנטל את נפשו בכפו, אסף קרן אמר לי שבתקליט הבכורה של טום וויטס יש את השיר הכי עצוב בעולם. "מרתה". אז לא הסכמתי איתו.

היום אני מסכים. מאוד.

 אין לי מנוחה,  עכשיו, ימים אחדים אחרי מופע המחווה לזכרו של אסף קרן ז"ל, שלא היה בו הכוח לאחוז בחיים, למרות הכל. גם לי עצמי אין עכשיו מנוחה אלא רק כשאני מחובר למוזיקה אני מצליח להיות באיזושהי ספירה אחרת.  הגאולה היא תמיד זמנית והתשוקה היא תמידית. התשוקה היא מצד אחד – שגעונית. מצד שני, אולי  היא ששומרת אותי בחיים, למרות הכל ואף על פי כן. זו התשוקה לחיים, שבוערת בי בטירוף כל כך גדול. זו שלא בערה באסף קרן, חברי המדהים, שהיה אמור להיות בן 40 השנה. אני מקשיב לו שוב ושוב, כבר שבועיים, ואומר לעצמי שכן, תמיד הכי חשוך, לפני עלות השחר, וצריך לעבור את המנהרה האפלה, בדרך

אל האור.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דור כהן  On 05/20/2011 at 13:50

    תודה אחי. כ"כ משקף את הטלטלות שאני עובר בתקופה לא פשוטה זו. שבת שלום.

  • דור כהן  On 05/20/2011 at 13:54

    שוב אני. דווקא כשנופלת עלי תוגה או עצבות אני שומע את המוזיקה הכי כאסחנית שיש. שונע עכשיו soungarden-badmotorfinger ואחרי זה את האליס אין צ'יינס האחרון

  • נעם אשד  On 05/20/2011 at 13:56

    בתחילה מאוד ! הדאגת אותי , סנדי+טוק טוק+המיל היה משהו שנראה דכאון מתוק בגיל 20 , בצירוף דרייק זו קריאת הצלה!
    אחר כך הבנתי שאתה לא מתאבד אלא מתאבל ………
    כשאנחנו זוכרים אותם ומדברים אותם משהו מהם נשאר………

  • הגברת מהצפון  On 05/20/2011 at 15:27

    "מידי ערב באה אלי החשיכה"

    כמה יפה שזה עצוב

    במרחב הלא מוגן
    בין Sister Morphine
    לבין Ophelia
    שם יש פיסת גן

  • שלומי מצפה  On 05/20/2011 at 15:48

    בועז, אתה יודע לבטא בצורה כי מושלמת מה שחש כל אחד ואחד ששומע את הצלילים הללו..

    לא פלא שהלב נרגש וההאזנה לתכניותיך ב-FM 88 הופכות מדי יום למשהו ממכר ומרתק כאחד.יישר כח!

    שלומי
    shlomiwork@walla.com

  • מישהי  On 05/20/2011 at 16:20

    ואני פשוט בלעתי את האותיות דמיינתי את התמונות והרגשתי
    ועכשו כל מה שמתחשק לי זה להקשיב שוב ושוב ושוב "לעוד אבוא אל סיפך" -(אסף קרן ומוזיקת המקרה" )שלא הכרתי עד שהכרתי דרכך ברגעים הללו,

  • אני  On 05/20/2011 at 16:30

    גברים בדיכאון כמו נשים בהריון, כמו כלב שנבעט על ידי אדוניו במפתיע אחרי שנים במחיצתו, לא מבינים את העצב, גברים בעצב נראים תלושים כל כך, חסרי אונים עם עיניים מגולגלות לשמיים. יש בהם את מידת הרחמים ששמורה לאלוהים, את היופי שיוצא מתוך מקומות של עצב, הם נראים טובים יותר, יפים יותר, חכמים ….

    גברים בעצב מהמרים על נשיותם ומוציאים אותה החוצה מול כל הגבריות של חייהם ולא מפחדים לרגע להזיל דמעה צלולה וכבדת משקל על לחיים.

    גברים בעצב מניחים אז את כלי הנשק, מוציאים את עצמם להפסקת אש ומתחילים לבעור מבפנים, רק מבפנים ולעצמם.
    רק גברים עם עצב בעיניים מבינים כלב נטוש….

    כמה יפה אתה "נכתב" שאתה ככה.

  • איתן  On 05/20/2011 at 16:35

    ו-Rock Bottom של רוברט וויאט תמיד ירים אותי מהרוק בוטום הפרטי שלי, לשיאים של רגש, נחמה ופורקן. כמה טוב שיש מוסיקה בעולם…

  • חפציבה  On 05/20/2011 at 16:57

    הפוסט-האבל והתקווה הזה מרטיט את מעמקי הלב …
    מילים שאתה מעביר לנייר כשהם עטופים על ידך ברגשות כל כך עמוקים מחבר אותם באצבע אלוהית לצלילים

    עד כי אפשר לשמוע את המצלול הסוער של הנשמה…הנשמה הקולקטיבית של כולנו ברגע זה או אחר.

  • יעל/אוסטרליה  On 05/20/2011 at 18:32

    גם לי זה מאוד מתאים עכשיו בדיוק
    במצב שאני
    תודה

  • קרן  On 05/20/2011 at 19:05

    נגעת לליבי כמו תמיד
    כשאתה כותב ומשתף , אתה אף פעם לא לבד
    מדהים לדעת כמה אנשים מזדהים איתך, ואיך יצקת מילים לרגשות שחרוטים אצלי בגוף
    תודה

  • anatlevin12  On 05/20/2011 at 23:25

    לפעמים אנשים מתקשים (עומס הימים/צל המוות/שוט האכזבה/הבדידות) אצלך נשאר כל הרגש רך, חשוף, פועם. ואתה מדבר/כותב אותו בשפה של בני אדם, כלומר, עם הלב דלוק (השירה שלך, כי בעיניי אתה משורר, כמו פנס, פס אור במנהרה הזאת). תודה, באמת.

  • נהייהעמומה  On 05/21/2011 at 22:15

    צר לי
    כתבת את צערך כל כך נוגה ומתייסר
    הדבר היחיד שנותר לי לעשות זה לפתוח את ה'טיוב' ולהאזין להם אחד אחד,חלקם הכרתי וחלקם חדשים לי או כמעט לגמרי חדשים.
    מוסיקת הבדידות והיסורים שלי היתה רוק בוטם של Robert ובעיקר sea song
    בשומר הצעיר היינו אומרים
    חזק ואמץ

  • avha  On 05/22/2011 at 7:29

    תוגה – איזו מילה יפה.
    יש אנשים שהתשוקה לחיים נוטשת אותם ובמקומה צומחת כמיהה למוות.
    כן, תוגה היא מילה יפה מאד.
    פוסט נפלא.

  • דוד  On 05/22/2011 at 10:55

    בועז היקר
    אתה כל כך נוגע בכל מה שאתה נוגע, איך אדם כמוך יכול להגיע למעמקי כאב שכאלה? רציתי לרגע לפרגן לך על היופי שיש בכאב שלך ואז נזכרתי במילותיו האלמותיות של קירקגור "מהו משורר" וויתרתי על הרעיון.
    אין אדם בעולם שאני חייב לו כל כך הרבה בתחום האמנות (מצחיק לקרוא לאמנות "תחום" כשזה משהו כל כך הרבה יותר גדול). אתה מעיר ומאיר אותי בכל פעם מחדש עם המוסיקה הנפלאה שאתה מכיר לי- בכל פעם אני מחפש לראות המלצה חדשה שלך ורץ לקנות (האלבום OVER לדוגמא), וגם בתחום הסיפרות אני מתפעם מהידע, הרגש, ומהעומק שלך. מצטער שכל כך אני משתפך, קצת מביך, אבל אתה בשבילי הרבה יותר מבלוג או משדרן ואני רוצה שרק תזכור בכל פעם שמקיף אותך כאב או יאוש, מה אתה בשביל כל כך הרבה אנשים וכמה אתה מאיר את חייהם

  • yoya  On 05/23/2011 at 9:18

    תחנות של כאב (בטעם מר-מתוק). ומקום לכל מי שקורא אותך למצוא את עצמו ביניהן, גם.

  • אורה גור אש  On 05/25/2011 at 21:24

    מתוך החשיכה הזאת, לפעמים בוקעת קרן אור.
    יש איזשהו יופי בעצב ובכאב.
    ואוסיף גם אני, ואומר –
    כל כך יפה הכתיבה שלך.

  • llaliiblue  On 08/21/2012 at 15:59

    אוי אלוהים, זה אחד הפוסט הכי נוגע, הכי מרגש שלך. ישר לבטן. כל כך בודד, כל כך מלא נחמה.

  • יוסף ע  On 08/21/2012 at 18:59

    שאלה לי לליבלה – באיזה רשומות פרסמת את בלוגך בעבר? זכורה לי תקופת הבלוגיאדה עם הסלקציה, מונח אותו אני מתעב עוד מילדותי, עת ראיתי אנשים עם מספר על ידם, וזכורים לי אתרי בלוג ליודעי ויודעות ח"ן ודוקטורנטיות לתשקורת שמוציאות ספרים לאחר מכן והיו מתוסכלות למדי בעוניסרסיטה שלהן, זה היה באחד מאלו?

  • נועה  On 10/14/2015 at 8:29

    הגעתי קצת באיחור לפוסט הזה. כמה יופי ,עם כל הבדידות והכאב.

    אמרו לך שאתה צריך לכתוב ספר?
    🙂

    כמה טוב שתמיד יש את המוסיקה המנחמת.

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: