באותו אופן שהחיים עוקצים אותך

פעם, ב-1989, נסעתי לכפר מונש בשרון. חיפשתי את הבית של יעקב בוצ'ן. מצאתי אותו. עמדתי שעה ארוכה והבטתי בכניסה. חשבתי שאולי תיכף ייצא מהדלת הסופר יעקב בוצ'ן. הכביסה התנופפה ברוח. ציפור קטנה צייצה על העץ. עננים אפורים חלפו מעלי. ברדיו היה שיר של אריק איינשטיין. חלפה לה שעה. כלום לא קרה. התנעתי את המכונית ונסעתי  משם. שלוש שנים קודם לכן, באוניברסיטת תל אביב, מישהי שאהבתי לילה אחד נתנה לי את "מימים ימימה", הרומן השני של בוצ'ן. הרומן הזה טילטל אותי. בקושי יכולתי לנשום. לא הנחתי אותו מידי עד שסיימתי אותו, במכה אחת, מאחר הצהריים ועד 3 לפנות בוקר. קראתי וקראתי ולא נרגעתי ימים רבים מ"מימים ימימה". אחרי חודש קראתי אותו שוב, באכסניית נוער בצפון. שוב נרעד בי כל מיתר בנפש הכמהה לתשוקה עזה. בוצ'ן כתב ישר. חריף. אמיץ. כתיבה גברית. לא כתיבה מרפרפת, מתייפייפת, מתחסדת.  

מיד אחרי "מימים ימימה" חיפשתי כל דבר שבוצ'ן כתב. מצאתי רומן נוסף, "שני חיי יעקב", שיצא בספרית פועלים ב-1978 ובבית הסופר נברתי וגיליתי סיפורים קצרים שהתפרסמו בכתבי עת ועיתונים שונים, במהלך השנים. צילמתי את כולם. קראתי בהם שוב ושוב. אהבתי כל אחד ואחד מהם. עד שקובץ שכלל חלק מהסיפורים שאספתי יצא תחת השם "צרעה". בוצ'ן, סרבן תקשורת עיקש, הסכים במפתיע להיפגש איתי לראיון. זה היה יום נהדר. ישבנו בביתו ודיברנו.

בוצ'ן היה אז בן 43 ואני הייתי בן 26ועכשיו הוא כבר בן 65. עד מאה ועשרים. הנה הראיון.

לפני שנים אחדות, באחד מטיוליו הרגליים בצפון, ליד נהר הבניאס נתקל יעקב בוצ'ן בנערה שקראה תוך כדי הליכה את מימים ימימה, הרומאן השני שלו.

"איך הספר?" שאל אותה. היא הרימה ראש, הביטה באיש הזר והמפריע וענתה:

"מהפנט. קראת את זה?"

"קראתי את זה המון פעמים", ענה בוצ'ן, ו"בעצם….אני כתבתי את הספר.."

הצעירה גיחכה. "היית רוצה", הפטירה כלפיו והסתלקה.

לעמוס עוז או לדויד גרוסמן זה לא היה קורה. קשה למצוא חובב ספרות שלא מכיר את פניהם. אבל יעקב בוצ'ן נחבא אל הכלים, מסתייג מחשיפה אישית. "פנו אלי מהטלוויזיה כמה פעמים ותמיד השבתי בשלילה גמורה. אנשים קרובים טענו שזו טעות, אבל חוסר הרצון שלי להתראיין קשור למצב הנפשי המשתנה מאוד בעת הכתיבה ולאחריה. כשאני לא כותב אני לובש שריון שלא מאפשר להגיע אלי. לגעת בי. בחיי יום יום אני אדם סגור, מאופק ומלא הגנות. לעומת זאת, בתקופה שאני כותב, אני נחשף לחלוטין, בצורה חריפה. אפשר לעשות איתי כל דבר. זה כרוך בכאב גדול, כי מה שנכנס לנפש פנימה, חודר עד הסוף".

 

בוצ'ן מתגורר מתחילת שנות השבעים בכפר מונש שבעמק חפר. הוא נשוי ואב לשלושה. הוא החבר היחיד בכפר שאינו עוסק בעבודת אדמה. גרפיקאי במקצועו, אינו שייך לאף חבורה או קליקה ספרותית, אינו מכיר עיתונאים ומבקרים ואף אחד מחבריו אינו סופר. אין לו בית קפה קבוע והוא אינו יודע כמה עותקים נמכרו מספריו. מאז החל לעבוד בבית כמעט שאינו יוצא מהיישוב. בין 1978 ל-1991 פירסם שלושה רומאנים ("שני חיי יעקב", 1978; "מימים ימימה", 1983; "עיוור צבעים", 1989) ואת קובץ הסיפורים "צרעה".

מדוע צרעה?

"השם נלקח מסיפור שקראתי לו במקור "הצרעה יונקת דבש", אבל הוא מתאים לכולם, מחברים ביניהם זימזום מאיים, צבעים ארסיים של צהוב וסגול כהה ועקיצה שגורמת לכאב חד. ממש באותו אופן שהחיים עוקצים אותך, באופן מיידי, פתאומי".

צרעה מורכבת מ"צער" ו"רעה". סממנים חוזרים בסיפורים הפסימיים, המשקיפים על ההוויה האנושית מן הצד הפחות חייכני. בוצ'ן מטפל בשלושת הרומאנים שלו באפרוריותם של החיים הבורגנים, בשיממון ובחוסר התכלית של חיי הנישואים – וב"צרעה" מרכז הכובד הוא האובדן. הדמויות שלו פועלות בתוך עולם לבירינתי דקדנטי. ב"צרעה" הקיום האנושי מלווה גם באובדן מייסר, צובט וחריף, ללא גיחוך וגרוטסקה.

ב"חוות הנחשים" שפותח את הספר סובל הגיבור מהתקפי גירוד בשעה שאשתו "הלכה עם אחד מחבריו והותירה על פניו מבע לא ייאמן של אבידה". ב"רוח פרצים" מתואר מפגש משולש בין קונסטנטין המטורפת שאיבדה את בתה בתאונה, אב שאיבד את בנו שנפצע במלחמה והפך לצמח ואב שלישי שרק פוחד מאובדן ילדו שנפצע בגן, כשנפל מעץ. ב"אסתר" האובדן כפול: גם של הפנטסיה וגם איבוד לדעת. כך לאורך הסיפורים כולם.

"זה קשור לעובדה שאני בן ליוצאי שואה", אומר בוצ'ן. "השואה היא כמו מערכת דם שניה שלי. למרות שאין לי מושג אמיתי מה היתה השואה. 'ידיעה' ו'הבנה' הם שני מושגים שונים בתכלית. אני נגוע במחלה הזאת של נרדפות ואימה והיא מתבטאת בעיקר בכל הנוגע לילדים שלי. הצורך המובן והלא ברור כאחד להעניק להם הגנה מפני שואה. אי אפשר להבטיח לי שלא תשוב ותהיה שואה מסוג מסויים, והעניין הזה מעורר אצלי תחושה של קירבה אליהם. מתוך הטיפול בילדים נובעת הסקרנות הגדולה שלי לדעת איך הם רואים את העולם".

וכך נולד הסיפור "באה בחלום"?

"כפי הנראה. נקודת המוצא היא חייהם של שני ילדים אחרי שאמא שלהם מתה. זה נולד מתחושה בסיסית של עצב ופחד שהרגשתי בגיל הנעורים, לאו דווקא מאותן סיבות שהילדים בסיפור חשים. אם אתאר את הילדות שלי במלים יבשות, היא תישמע ממש מבעיתה. איבדתי את ההורים שלי ואת אחי, כשעזבו את הערץ וירדו לקנדה לפני שנים רבות. ביקרתי שם לא מזמן והרגשתי תחושה של בדידות קיצונית וחזקה מאוד. הם לגמרי  מנותקים מהכתיבה שלי, למרות שיש בהם איזו גאווה מכך שהם חושבים שהבן שלהם סופר".

חושבים? אתה באמת סופר.

"אני לא. אם דוסטוייבסקי הוא סופר, אז אי אפשר שגם לי יקראו ככה. 'סופר'. לא. לא. אני כותב".

מה קורה לך כשאתה כותב?

 "זה סוג של פסיכונליזה עצמית. תהליך לא מודע, שרק בדיעבד אני מבין מה קרה בו. כשהתהליך מתרחש אני הופך לשקוף. לכלום. אד ועננה. נוסע בעולם כמישהו נודד, נכנס ויוצא לחורים שונים, בוכה ופוחד, חולם ומתגרה מינית. אחר-כך זה נכתב. בדרך כלל אני חושב שעות וכותב בדקות. זו לא עבודה מסודרת בזמן מסוים. זה הולך איתי לאורך תקופה לא קצרה. לעיסוק הזה למשחק המסוכן הזה שנקרא כתיבה יש מחיר יקר שאני צריך לשלם. מחיר משפחתי, חברתי, מנטלי ורגשי. גם מחיר כלכלי, מכיוון שעזבתי עבודה קבועה כדי להתמסר לכתיבה. הכתיבה אינה דבר רצוני. אני מרגיש שהיצירה נכפית עלי. זו דרך לפרוק משא כבד. אני כותב היום כפי שהייתי קורא ספרים בעבר, באופן כפייתי. אני מבין את כוחן של המלים ומהופנט מאינסוף האפשרויות שלהן. מושך אותי מחדש המגע איתן. עם הים העצום שהן מסוגלות לפתוח לפני".

בוצ'ן כותב בעיפרון ומסתייע במחק. רושם בכתב יד נאה על ניירות חלקים. "אני מאבד תחושת זמן כשאני כותב. בזמן העבודה על 'עיוור צבעים' נהגתי להביט מבעד לחלון למרחוק, להשקיף על הכפר הערבי באופק. כשעמדתי לסיים את הכתיבה, אחרי ארבע שנים, הצמח שהתפתח מתחת לאדן החלון הסתיר לי את שדה הראייה. פתאום קלטתי איך חלף הזמן".

בניגוד לסופרים אחרים, הפותחים בקבצי סיפורים ועוברים לרומאנים, בוצ'ן פירסם קודם כל את האוטוביוגרפיה שלו. "שני חיי יעקב" היה סיכום 30 שנות חיים גדושי דרמה ותהפוכות, רצף לירי של זכרונות והתערטלות פנימית, שבהם תיאור ילדות קשה בבית הוריו בשכונת עוני בדרום תל אביב, נדודים בעולם וטראומת מלחמת יום הכיפורים. המבקרים מיקמו את הספר בין "זיכרון דברים" של יעקב שבתאי לבין "רקוויאם לנעמן" של בנימין תמוז. פסקני מכולם היה גבריאל מוקד שהגדיר את בוצ'ן כ"נציגו של הזרם הוידויי בספרות העברית-ישראלית".

אבל בוצ'ן גם שנוי במחלוקת. עקבתי בענין אחרי ביקורות שנכתבו על ספריו. מול חסידים נלהבים ניצבים מקרטגים מסוייגים מאוד, ללא מרכז מתון ומאזן. את בוצ'ן או מעריצים או מתעבים. אולי מפני שהוא מכריח את קוראיו להתעמת עם עצמם באמצעות חומרים קשים: שכול וכישלון, עצב ויצרים מיניים עזים או מודחקים.

על הרומאן השינ "מימים ימימה" שקד חמש שנים תמימות. סיפורו של חיים רובין, העובד בחריטה על מצבות, נשוי לימימה ואב לבת עיוורת. רובין מתנהל בכבדות בעולם מלנכולי, פגיע ותאב נשים, מצוי באובססיה ארוטית וכמה לחום אנושי. המבקרים הגיבו בקיצוניות, ולא הפליא אותי לגלות שהמבקרים הגברים אהבו אותו מאוד והנשים תיעבו אותו. "מהמצויינים בספרי השואה שנכתבו בארץ" (יורם ברונובסקי, הארץ) מול  "בוצ'ן נכשל בהחייאת גיבורו מעבר לתיאורי זיוניוני דרכי חייו" (ענת לויט, דבר). "מהמעולים ברומאנים שראו אור בעברית אי פעם" (דן עומר, העולם הזה) מול "האדם המשעמם כנסיך יגונות בעיני עצמו…תיאורים על גבול הפורנוגרפיה" (יהודית אלמוג, ידיעות אחרונות).

אתה כותב שגברים אוהבים ונשים לא מבינות.

"לא יודע אם זה נכון…. תראה, אולי הטיפול שלי במין נוגע בעצבים חשופים. המין  משגע את כולם, הוא כוח  מניע, מעורר, הרסני. אני רואה את העולם מבעד לעיניים של זכר וההתייחסות שלי בספרים לסקס היא גברית, כי לא ייתכן אחרת. יש כמובן זיקה לחויות הפרטיות שלי ובאופן שאני כותב על מין אני מציב ראי מסויים. יש כאלה שבוחרים לעצום עיניים, יש כאלה שפוקחים אותן. יש אחרים שמעדיפים להטיח עלבונות בראי, או – מה שיותר נוח – במי שהכריח אותם להביט בו…"

 

אני חוזר ל'צרעה". הסיפור "אבן במים" הוא הבולט והיפה בסיפורים, והוא נכתב דווקא בלשון נקבה, בגוף ראשון. צעירה שמאהבה הנשוי נטש אותה פוגשת בו לאחר שנים והיא יוצאת איתו לטיול סוף שבוע קסום ועצוב בצפון הארץ. "אני יודעת שבשבילי הוא צל מסובך שלעולם לא אשיג", אומרת ענת גיבורת הסיפור.

בוצ'ן יודע שזו הגדרה שהולמת גם אותו.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רונה צורף  On 11/30/2006 at 17:14

    ראיון מאלף אם כי קצר.
    קראתי את כל ספריו ולא ניראה לי נכון שגברים מבינים אותו יותר מנשים. יעקב ורובין הם גם מראה שלי ושל כל אחד ואחת מאיתנו- ומי שמתחמק מזה הוא פשוט שחקן או שקרן, קשה לחמוק מסופר טוב כשהוא כותב על חייך שלך !!!
    יש אדם אחד שהביקורות שלו היו תמיד אמיתיות ונכונות וזה יורם ברונובסקי שהזכרת אותו, שכל דבר שהוא כתב היה כעין פנינה נדירה.
    היה לי הכבוד והעונג להכירו כשהיה שליח ה'ארץ' בלונדון ואני גרתי בביתו בתל אביב רווי הספרים, במשך חמש שנים תמימות ומחכימות עד אין קץ. איזו אבידה- עם לכתו נעלם דור שלם. אולי כדאי לכתוב גם עליו פעם .

  • אילי  On 11/30/2006 at 17:25

    מה גרם לך לכתוב על יעקב בוצ'ן דווקא עכשיו?
    מאד נהניתי לקרוא, תודה.

  • פוטנציה  On 11/30/2006 at 18:01

    בועז זה ראיון מדהים. כשקוראים / שומעים את האנשים המדהימים מאחורי היצירות המנפלאות זהו רגע של קסם. רגע של אהבה גדולה, של תחושת חיבור חזקה ומאד לא מובנת מאליה.
    הכנות האינסופית שלו, היכולת שלו להביא את הדברים הכי חזקים של החיים ככה ישר לפנים בלי עכבות, מתבטאת גם מאד בראיון איתו.
    תמיד כייף לקרוא אנשים אמיתיים.
    תודה.

  • עוברת אורח  On 11/30/2006 at 18:18

    יש לציין שבוצ'ן הושפע מאוד בכתיבתו הווידויית מפנחס שדה.

    תודה על רשימה מעניינת.

  • איציק  On 11/30/2006 at 18:38

    נשים כותבות בדרך כלל באופן מעושה ומכסה עם הרבה ערבובים שלא מקדמים אותך קדימה בכלום. לא בעלילה ולא בחיים (יש גם גברים שכותבים "כתיבה נשית" כזו. יותר מדי תיאורים ומחשבות ובלי עומק ובלי יצר לוהט. לא סתם לסופר הסיפורים הקצרים הכי טוב בהסטוריה קוראים ארנסט המינגוויי ולסופר הרומנים הכי טוב בהסטוריה קוראים דוסטוייבסקי. נשים לא יכולות להגיע לרמת האומץ הזו והיושר הזה.

    ובוצ'ן גדול.

  • יעל  On 11/30/2006 at 19:49

    ספר לנוער שכתב בוצ'ן
    בני קרא אותו.
    שאלתי אותו – זה סיפור או פנטזיה?
    – לא יודע
    זה ספר מתח?
    – לא יודע
    אתה נהנה?
    מאוד

    קראתי את הספר אחריו. גמרתי לקרוא אותו עם דמעות בעיניים. וגם אני לא יודעת לענות – פנטזיה? מתח?

    מומלץ

  • נועם  On 07/19/2008 at 22:36

    בהארץ 18.7.08 פורסמה כתבה על יעקב בוצ'ן.

    שם הגבתי וציטטתי את בועז כהן משבח את הספר "מימים ימימה".

    קישור אל הכתבה:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1003008.html

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: