למות בשביל המוזיקה שאתה אוהב

כדי לסמן לו שהגעתי הביתה מבית הספר הייתי שם תקליט בפול-ווליום. סולו גיטרה שקורע את האויר, פורץ מבעד לחלון ומגיע עד לבנין הרחוק, לחדרו הקטן הפונה אל החצר. לא היו SMS'ים, לא מסנג'ר וגם לא טלפון רגיל. אז תיקשרנו עם מוזיקה. אני הייתי שם את הסולו של גילמור, הוא היה עונה לי עם ג'טרו טול. אני מפוצץ ווליום עם לד זפלין, הוא היה מחזיר עם ניל יאנג.

מוזיקה היתה הדבק. היתה ונשארה. החיבור החזק ביותר. ללא צורך במילים. והרי היינו יושבים שעות ארוכות ורבות אחר הצהריים, שותקים ושומעים תקליטים. עוד אחד ועוד אחד. היתה מעין תחרות סמויה, תחרות של אהבה, מי ימצא דברים חדשים וטובים, מי יכיר לאחר תקליט חדש ומשובח. גם בחצות הלילה, כשהיה לי מבחן למחרת, הוא יכול היה להוציא אותי מהמיטה עם המשפט: "קניתי תקליט חדש של ואן דר גראף". או ג'יסמונטי. או…לא חשוב מה. הרעב הזה היה תאוותני. בלתי נשלט. בלתי מסופק לעולם.

"…במידה מסויימת (הטכנולוגיה והדיגיטליות) רידדו את הכל.  לא חושב שיש היום הרבה אנשים שמומחים למשהו. אולי לבגדים. או למותגים. הכל כזה "בסדר". הכל "זיפזופ"…הכל זה חפיף…הצעירים אוהבים קצת רכילות, סלבז..הם לא ימותו בשביל המוזיקה שלהם. אתה יודע? כשאני הייתי יותר צעיר אז, נגיד, אהבתי פאנק ופורטיס ומוזיקה אלטרנטיבית. הייתי מוכן למות בשביל המוזיקה שאני אוהב. לא בגלל שהייתי ברדיו. זה באמת עניין אותי. הייתי קונה טי שירטים. נסעתי להופעות באנגליה בשביל זה. היום מה איכפת להם? זה דור שלם שלא איכפת לו מכלום. הדור הזה לא מעניין אותו כלום. זה נורא עצוב"

                                                                יואב קוטנר

פיטר האמיל, The Future Now

שש בש היה המשחק האהוב עלינו, כשברקע יש מוזיקה. ניהלנו טורניר אחרי טורניר. הטוב משלושה משחקים. הטוב מעשרה משחקים. וכל 20 דקות מישהו קם להחליף צד לתקליט.

בערב, כשהפכנו רעבים, הייתי מחמם פיתות – 4 או 5 פיתות – חוצה אותן לשניים, מורח רסק עגבניות על כל מחצית פיתה, מניח פרוסת גבינה צהובה, חותך פרוסות דקות של עגבניה טריה, מגרען זיתים ירוקים ושחורים ומוסיף אורגנו מעל ועוד קצת גבינה מגורדת – ומכניס לתנור. מחמש פיתות היו נוצרות 10 פיצות קטנות ועגולות שופעות כל טוב.

ואז היינו חוזרים לחדר עם מגש הפלסטיק הירוק והפיצות-פיתות ושמים עוד תקליט אחד לקינוח, לפני שהולכים הביתה. היינו מתווכחים בלהט על תקליטים. גיטריסטים. מתופפים. מוזיקה היתה דת. היינו קיצוניים-דתיים שמאמינים באמונה שלמה בדת המוזיקה. כשלא שמענו מוזיקה בבית שלו, או בבית שלי, קראנו מגזינים מחו"ל, מנסים ללמוד איזה תקליטים יצאו ועוד ייצאו, מה אומרים על הז'אנר הזה, פאנק, ומהו – לעזאזל – "הגל החדש" שכולם מדברים עליו.

פעמיים בשבוע הלכנו לקורס "האזנה מודרכת" שהעביר יובל שקד במתנ"ס של קיראון. שומעים שם דברים קשים, מאתגרים, משונים ומוזרים ביותר. שטוקהאוזן. אמה סומאק. קתי ברבריאן. הרכבי אוונגרד מקנטרברי, ג'אז חופשי מניו יורק, גאראז' מדטרויט, מוזיקה קלאסית מודרנית.  היינו צמאים ורעבים למוזיקה חדשה. עוד ועוד מוזיקה. לא שבעים. אף פעם לא אומרים "די, מספיק". כל יום. כל יום. היינו מוכנים לעשות המון בשביל המוזיקה שאנחנו אוהבים.

דייויד גילמור, התקליט הראשון

שי היה מבוגר ממני בשנתיים, כדורסלן מעולה שהצלחתי לנצח פעם אחת –  ואני הערצתי אותו. בגיל 14 קל להעריץ באובססיה חבר יפה-תואר בן 16 שגם מכיר את כל המוזיקה הנכונה וגם מביא בנות מהקן של הנוער העובד והלומד, פורף כפתורים מחולצות התלבושת האחידה של נערות נרגשות מהתיכון, חולץ שדיהן מחזיותיהן הצחורות. הוא היה מתאר באזניי את עלילות אחר הצהריים שלו – בעוד פי מתייבש ולשוני נדבקת לחכי.

"יצאתי מהמקלחת עם החלוק והיא פתחה לי אותו ו…".

הלב שלי דופק בכוח.

אתה עובד עלי!

אתה יודע שאני לא עובד עליך אף פעם.

וגם לי זה יקרה פעם?

יקרה. יקרה. אל תדאג. גם לך זה יקרה יום אחד.

פטיפון אנגלי, מחט של SHURE המגבר שוויצרי, רמקולים JBL – והתקליטים מסתובבים, וקוביות השש-בש משקשקות ביד, מכרכשות על הלוח. ג'נטל ג'יאנט, תחזית מזג האויר, ג'אז-רוק, ג'אז, פרוגרסיב, קרוסבי סטילס נאש ויאנג. דן פוגלברג וטים וויסברג, אחים תאומים מאמהות שונות. יס, טורמאטו. רנסנס, שיר לכל העונות. ודייויד גילמור. כל יום דייויד גילמור. תקליט הסולו הראשון, והגיטרות, והפוסטר על הארון שלי, גילמור בלי חולצה ושיער ארוך, עצום עיניים. עשר שנים אחר-כך נפגשנו בפאריז. גרנו יחד בלונדון. העברנו חודשים בשיקגו. במקומות שונים, עד שנפרדו דרכנו – ואנו חיים בשתי יבשות שונות ורחוקות. הוא בניו יורק, אני בגני תקוה. אנחנו עדיין אוהבים מוזיקה באותה עוצמה. באותו להט. גם אחרי 30 שנה, אפשר להשתיק אותנו מיד עם הפתיחה של קורטז דה קילר (ניל יאנג) או בלאק דוג (לד זפלין).

A Song For All Seasons; רנסנס

לפעמים, כשהיה רוצה ללכת, הייתי נועל את הדלת ומחביא את המפתח. "רק עוד שיר אחד", הייתי מתחנן, "תשמע רק את השיר ה-זה…" – החיים היו מורכבים מתקליטים חדשים. מאלבומים נפתחים. מהמון רגעים של יופי ושל חסד. כל יום שמעת משהו שלא הכרת. למדת משהו שלא ידעת. התרגשת ממישהו ש(אולי) לא ידעת כלל על קיומו אתמול.

ג'נסיס. "ואז נשארו שלושה…"

=================================================
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הני  On 03/26/2008 at 10:11

    ימים נשכחים מוסיקה ושש-בש, אצלי מתחבר גם קפה סיגריות ועוד כל מיני דברים טובים, אחלה פוסט!
    הני

  • אבינועם  On 03/26/2008 at 11:32

    "טורמטו", היה הראשון שלי אצל יס, בדיוק כשיצא.
    ו"אז נותרו שלושה" היה הראשון שלי אצל ג'נסיס בדיוק כשיצא.

    כנל רנסנס ומר דוד גל מור.

    ג'טרו היה השני (הייתי כבר ותיק, מעל שירים מהיער)
    תקליטים נפלאים, נפלאים נפלאים.

    אם יש משהו שכואב לי היום, שהוא מעל לטעם האישי, זה שלא עושים ככה שירים.
    היום מייללים מחשבות מוזיקאליות ללא מלודיה, ללא בניית מבנה שהוא קצת יותר ממשפט (גם אם יהיה מ"הבטן" או הטחול, לא אכפת לי) שחוזר על עצמו וכו'.

    התקליטים הנ"ל בדיוק מציגים ההיפך, גם אם בסופו של דבר זה לא מוצא חן בעיני מישהו.

    הלוואי ויחזרו לצורה הזו של הלחנה שהחזיקה מאות שנים.

    היום לא מלחינים ככה.

    חבל.
    אני בן גילך בערך, ואני ממש מבין את החוויה הזו, שצלילים וריחות מעלים לי בדיוק את המפגש המכריע ההוא של גיל הנעורים , ופחות מזה אפילו, והאהבות המוזיקליות הראשונות.

    יוצא, שבדיעבד לאחר 30 שנה, שהמוזיקה של הסבנטיז היתה חריגה ומכרעת באיכותה.

    איזה עשור.

    אגב, אני זוכר שלא נפלת מדויד גילמור האחרון… אבל זה היופי לפחות בעיניי, שהאחרון של גילמור, ניצח לי את הימים והנוסטלגיה ההם.
    אלבומו הטוב ביותר.

    בועז, שווה ביותר לעשות ברדיו, שעה או שעתיים שבועיות, מוגדרות למוזיקת סבנטיז, כמו שבאמריקה יש תחנות יעודיות לזה.

  • אנה  On 03/26/2008 at 11:41

    האהבה שלך, האהבה שיש בך, מרגשת אותי. מדביקה בהתלהבות. המילים שלך אותנטיות. מרגשות נורא. תודה

  • איתמר  On 03/26/2008 at 14:00

    גונג?

  • עופר  On 03/26/2008 at 14:17

    אתה מן הסתם מכיר את הספר המצוין הזה של ג'ונתן קו (תורגם לעברית: "מועדון האידיוטים". אבל אם לא – הוא מומלץ בחום, בייחוד מכיוון שהוא מלא באהבה משועשעת בדיוק ללהקות האלו שאתה מזכיר כאן.

  • רוח צפונית  On 03/26/2008 at 14:40

    איך זה שבכל העיתונים ובכל הרשת איני מוצאת שומילה להזדהות איתה, שום משפט שאומר לי דבר מה על חיי, ואצלך בבלוג אני רוצה למרקר כמעט כל שורה? וכל משפט נלקח מנוף חיי המוזיקליים
    ואיך איך עזב אותנו יואב ק. עדיין כואב..

  • Jack-In-Box  On 03/26/2008 at 16:55

    פוסט נפלא, תודה. הכתיבה כמעט עירומה, תוקפת את המציאות שהייתה בצורה אינטימית ואותנטית ביותר. התרגשתי מאוד לקרוא, תודה לך.
    ואגב, בתור אחד ששיך לדור שקוטנר מדבר עליו, לצערי הרב אני נאלץ להסכים איתו. כמובן שיש יוצאי דופן, אבל רוב הדור הזה הוא אינסטנט. המילה "התעמקות" בהקשר של תרבות היא כמעט מילת גנאי, ואף אחד לא לומד או משקיע ומתעמק במשהו שלא לצורך התעשרות חומרית. חבל מאוד.

  • Shai  On 03/26/2008 at 17:45

    Now, your'e pulling old files from my busy brain.

    I also remember the excitment of running barefoot in the streets of Tel Aviv looking for the one rare record, may it be RED (king crimson) or Mcdonald and giles. michael rutherford solo album

    believe it or not , I still have a little tressure of about 500 records

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 03/26/2008 at 19:02

    Beautifully written. All those records up there made my life. No kidding. As a good friend like to say on prog-rock – ‘they intellectualized rock ’n roll’… and the result was indeed amazing. Its probably has to do much also with the music you grow up with. An age thing, that makes everything is etched in your brain forever (today’s kid’s will probably call it ‘burned’ in your brain). The best compliment I got from a pretty class mate regarding school was ‘your English is good ‘cause of all that music you listen to!’. Amen 
    Taking the bus to the house-of-the-holly; Fuzz, in Masarik square, was like a pilgrimage each time it happened.
    Thanks

  • יעל ש.  On 03/26/2008 at 19:23

    שלוש פעמים קראתי, בועז.
    אין לי מילים.

    אתה מרגש כל כך. איזו אהבה למוזיקה, איזו כתיבה, איזו חתיכת נוסטלגיה הבאת פה. מביא חשק לכירבול אמיתי.

    נהדר נהדר ושוב פעם – נהדר.

    אין לי ספק שאקרא עוד ועוד ואולי אדפיס ואדביק על לוח השעם בחדר העבודה שלי. רשומה מענגת.

  • דניאל כץ  On 03/27/2008 at 2:14

    זה מזכיר לי את השיר I write the songs שהיה להיט בשנים ששר ברי מנילו ובביצוע פחות מוכר אך לטעמי טוב לאין ערוך שביצע גוני מאתיס

    'מוזיקה היא האמת ובלעדיה אתה מת -בשבילי בשבילך בשבילך בשבילי- זו סימפוניה עולמית' בתרגום חופשי שלי, יש משהו של פתיחת תקליט חדש וכיוב כמו של ביתוק בתולין – ברוח הכתבה- משהו מיסתורי כמו מדען על סף תגלית התרגשות , איך אמר פורסט גי אקרמן ,בקשר למד'ב
    The golden age lasts twelve years
    בהתכוונו לזה שאתה בשיא הסקרנות וההתלהבות אז כך שהכל אפילו דברים שילוו אותך כל החיים הם הרבה יותר הכל אז

    אולי ניתן לעשות אנטי אייגינג מנטלי ? נקוה …

    דניאל כץ
    רעננה
    Adakatz@walla.com

  • סנונית ליס  On 03/27/2008 at 2:24

    מזדהה לחלוטין.

    כשהייתי בת 10 התאהבתי כך בביטלס. כמו באהבה, הייתי רעבה לכל פיסת מידע עליהם, שיננתי ולמדתי.

    בגיל 13 גיליתי את פינק פלויד, את לד זפלין ואת פאט מתיני, בהמשך נעוריי את החברים של נטשה, את ג'ון קולטריין, את ג'ק מקלפלין ורבים אחרים.

    אספתי תקליטים משומשים מכל מי שהסכים למסור ושמעתי הכל- כמה שיותר, טוב ורע, מכל הסוגים, הצבעים והתקופות. הקלטתי תכניות רדיו בשעות לילה מאוחרות, מצעדי ביטלס של קוטנר שליוו אותי לאורך שנים בווקמן בנסיעות לפסטיבלים בדרום ובצפון.

    לא היה אינטרנט והיה קשה הרבה יותר לגלות מידע על כל דבר. הייתי גוזרת עיתונים ואוספת אותם, יושבת בסניף סטימצקי בחדרה ומשננת את מדף ספרי המוסיקה הדליל של החנות.

    לצערי, רק מאוחר יותר – הרבה יותר מאוחר – מצאתי חברים לאהבה הזו. חברתי הטובה העריצה את מייקל ג'קסון ודיי עייפתי מלהסביר לה למה הביטלס בכל זאת טובים יותר. היום שתינו מסכימות לפחות על קניה ווסט, על אריקה באדו ועל מרי ג'יי בלייג'.

    קצת קשה לי עם היחס לדור הצעיר כאל שונה. אני בטוחה שגם הורייכם חשבו שהם שונים ובעלי ערכים ואהבות גדולות משלכם, הייתה להם אהבה אמיתית לאלביס ולבאדי הולי, ואתם- עם הרוק המשונה הזה שלכם.

    מי שאוהב היום מוסיקה לא צריך למות בשבילה, הוא יכול להתכתב איתה בדף המייספייס שלה, הוא יכול להוריד אותה בביטורנט ולהכיר המון אנשים כמותו בפורום המתאים, במקום להסתפק בחנות התקליטים הנידחת של עיר הספר.

    מי שחולם להוציא היום תקליט לא צריך לרעוב בשבילו, הוא יכול להקליט אותו במיקרופון הביתי ולשחק בתוכנות עריכה, ולהפיץ אותו לחברים שלו בפייסבוק- במקום לנגן במשך עשור במועדונים נידחים.

    ההתפלגות אהבת והבנת המוסיקה באוכלוסיה היא אותה התפלגות, אין היום פחות מוסיקה מעניינת. נכון, הדגשים אחרים, המדיה והצהוב מפלצתיים יותר, אבל אני מאמינה, או לפחות רוצה לקוות שיש אי שם לא מעט נערים שבדומה לך- מורידים שירים ומאזינים להם במשך שעות עם החבר הכי טוב.

    תודה,
    סנונית

  • ארז אשרוב  On 03/27/2008 at 2:27

    פעמיים בחיים התרסקתי עם האופניים בגלל מוזיקה.פעם בגיל 16, כשרכבתי לקנות תקליט של ואן-דר-גראף, ובערך 12 שנים מאוחר יותר, כשחזרתי עם דיסק של זאפה. אחרי הפעם ההיא הבנתי שלא טוב למות בשביל מוזיקה: קשה לשמוע אותה כשאתה בר-מינן.

    ואני עדיין מתרגש. בדרך אליי מאמזון התקליט (תקליט!) החדש של Fiery Furnaces, ובשנים האחרונות גיליתי כל כך הרבה מוזיקה מעולה שקשה להאמין. האם זה כי אני מהדור הישן? אני לא בטוח. נדמה לי שגם בזמנו היינו מיעוט, והיתר קנו אוספים.

    ואפרופו הטפילד, יש טריוויה נחמדה שקשורה לסצנה של קנטרברי. אחד המוזיקאים הפעילים היה הסקסופוניסט המנוח דין אלטון, ממנו שאל את השם מישהו שהפך קצת יותר מפורסם בעולם, אלטון ג'ון.

  • ריקי כהן  On 03/27/2008 at 8:39

    אני חושבת שקוטנר הכליל.

    נכון שאז, הגירויים הזמינים לבני הנוער היו אפסיים בהשוואה להיום, לכן החיפוש הפעיל הזה אחר מוזיקה היה יותר שכיח, וגם אני נסעתי לבית התקליט כל הדרך מעמק חפר, כדי לקבל את הבסיס המוזיקלי שלי.

    אבל עדיין יש אנשים צעירים מאוד – טין אייג'רים, שכן מתעניינים בעולם, שכן יוצרים ומתייחסים למוזיקה כאל הדת שלהם.

    הפוסט נפלא, מביא בצורה כל כך נאמנה את התקופה. אהבתי מאוד את התיאור הזה שלכם יושבים ושומעים מוזיקה ושותקים, זה קולנועי.

    בנות, אגב, היו מדברות.

  • רונה צורף  On 03/27/2008 at 11:46

    הבנות שאני מכירה לא היו מדברות.

    אנחנו שתקנו, היינו ארבע חברות נפש שמתנקזות כל יום לחדר שלי שהיו בו שתי מיטות ובאמצע מערכת גדולה, וממול ספריה. הגיטרה היתה תלויה על הקיר כי לא היה מקום. מתחת למיטה שלי היו המון קופסאות נעליים מלאות בקלטות מ'מסע הקסם המיסתורי' של קוטנר. היינו שמות תקליטים בפטיפון וחוקרות אותם שוב ושוב, היינו שומעות את 'אפריל' שמונים פעם ברצף ואז מקליטות על קלטת (קסטה) וכך מצליחות להעביר קדימה ואחורה בכדי למצוא את האקורדים.

    יום אחד כשניגנתי בחצר בית ספר, ניגש אליי מלך השיכבה החתיך בבנים וזרק לי : ג'ימי הנדריקס, הא ? והלך. מאותו רגע נכנסו גם בנים לחדר הצפוף והוא היה אפוף מוזיקה שהרעידה את כל הבלוקים סביבנו בצלילים, עשן ואהבה. רק אימי המתוקה לא שכחה כל כמה שעות להיכנס עם מגש שתיה וטוסטים…

    וקוטנר צודק…והפסימיות שלו אמיתית עד כאב, הבת המתבגרת שלי שרה במקהלה קלאסית, בחודש הבא היא תופיע בכנסיה הסקוטית עם 'סטאבט מאטר' אבל היא גם כל היום צמודה לגיטרות הקלסית והחשמלית שלה, בזכותי היא מכירה את רנסנס ואף שרה ומנגנת את 'זוהר צפוני' שלהם, את 'קאמל', את 'יס', 'לאב' ועוד עשרות להקות ….

    אבל בכל זאת הכל זמין לה במחשב, המוזיקה כבר לא נרדפת, לא צריך לנסוע לח"ול בשביל תקליט או הופעה. החוויה מסתכמת לפעמים ביו- טיוב וזה אכן עצוב.

    לפחות שימח אותה מאוד לשמוע שניל יאנג יגיע לארץ בקיץ, כך נלך לראות אותו כל המשפחה, במקום התוכנית המקורית שבה חשבנו לטוס ללונדון כדי לראות אותו בהופעה, אני והיא – לכבוד בת המצווה שלה

  • סיקסטי  On 05/12/2008 at 15:59

    כל כך נכון, אבל לא בטוח שהיום המצב שונה. המוסיקה זמינה יותר לדור הצעיר, וכך גם ההזדמנויות להקשיב לה – ביחד או עם חברים. ובין השורות, הילדים שלי מקשיבים למוסיקה שאני שומע, בנסיעות, ואני מקווה שמשהו מזה מחלחל עכשיו וייצא לאור בהמשך.

  • אדון החצר  On 07/02/2008 at 14:09

    לדעתי, לפני 40 שנה
    ב-1968
    זו היתה שנה יותר
    טובה
    למוסיקה

    1968 –
    האלבום הלבן של החיפושיות
    "Child Is Father To The Man" של דם יזע ודמעות
    The Book Of Taliesyn של סגול כהה
    Song To A Seagull של ג'וני מיטשל

  • בני תבורי  On 09/19/2008 at 8:08

    בועז, נפלא כרגיל. דן פוגלברג וטים וויסברג? יש לי עדיין את הויניל.

    אבינועם, אתה מחמיר קצת עם הרבה מוסיקאים נפלאים שנולדו אמנם הרבה אחרי אותו עשור, אבל כתיבתם ויכולת הביצוע שלהם אינה נופלת מהאמנים שבועז הזכיר. לא פייר, הם עובדים קשה.

  • sbsd  On 04/26/2011 at 18:17

    רק מי שמבין את הכותרת לפוסט מבין את הפוסט.
    וגם אני במועדון של כל המגיבים האלה פה של-אין-מצב-בלי-מוסיקה.
    אני לא מכירה ת'נוער של היום אני מכירה את הילדות שלי ועל החינוך המוסיקלי שלהן אני גאה עד השמיים, כשהילדה בת 10 שלי שרה את רומיאו אנד גו'לייט של הדיירסטרייטס מילה במילה או מזהה תוך 2 שניות את sister golden hair ומכירה ואוהבת פליטווד מק ביחד עם לני קרביץ שריל קרואו קינגס אוף ליאון יגאל בשן תיסלם וכו וכו…והכי חשוב אוהבת מוסיקה לא יכולה בלי, אפילו קייטי פרי וגאגא ואבריל לוין.. לא איכפת לי.. כל עוד החינוך למוסיקה איכותי ובלתי מתפשר מותר לה בכל הפלייליסטים שלה מה שהיא רוצה. כל עוד ברגע האמת היא תבחר נכון..

  • zek  On 04/26/2011 at 19:42

    בועז, כתבת, פחות או יותר, את פס הקול של תקופת נערותי אז תודה לך על הפוסט הזה (-:

  • זאביק  On 04/27/2011 at 7:58

    כרגיל כתוב יפה, מרענן ועושה חשק לחזור לתקופות שבהן הדאגה היחידה היתה להכיר עוד ועוד שירים נפלאים.

  • אבינועם  On 05/05/2011 at 21:40

    הי בועז
    היה מגניב לקרוא שוב, לא זכרתי שהשארתי תגובה גם אז.

    היום , אני כבר שמח שיש אחלא נוכחות לסבנטיז ברדיו, המון בזכותך.

    (אני מקווה שיחלחל גם ליוצרים בעברית, בימנו עכשיו … הקונספט)

    נתראה בעוד כמה ימים בעשן הזמן.

    תודה.

  • מדים  On 11/13/2011 at 14:01

    פוסט מעניין תודה!
    שירים נפלאים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: