הקינקס, הָאַנְגְּלִים הָאֵלֶּה

 

הספרים של צ'רלס דיקנס ועלילות שרלוק הולמס חיברו אותי בעוצמה רבה אל ההוויה האנגלית, אבל הביטלס והקינקס הפכו אותי לאנגלופיל מכור. למעשה, אחרי ההוצאות המחודשות של אלבומי הביטלס והמארז המקיף של הקינקס, סגרתי את המעגל. כל מה שהייתי צריך נמצא בקופסא הקשיחה של הקינקס – ששת האלבומים, ספר מצורף הכולל ראיונות שנערכו עם ריי דייויס ודייב דייויס, צילומים של הלהקה בחליפות הכחולות והחומות, בהופעות ובפארקים לונדוניים והערות שוליים המתייחסות לכל שיר ושיר.

על כך נאמר: יותר מזה – אין. וגם לא צריך. אני לקוח מרוצה, ברמה הפרטית.

רק שכפילוסוף חובב עדיין לא ברור לי איך זה שהלהקה האדירה הזו לא הגיעה למעמד אייקוני כמו פינק פלויד. איך זה שרוב רובו של הציבור חובב המוזיקה לא סופר את הקינקס ברשימת הגדולות ביותר אי פעם. האם הם באמת היו אנגלים מדי לטעמו של העולם הרחב? הקינקס לקחו את הרוקנרול ממחוזות האמריקנה של תחילת שנות השישים, הטביעו עליו חותם "מייד אין אינגלד" ושיווקו אותו בחזרה לאמריקה. אבל הם נותרו אנגלים מאוד. אנגלים מדי. כמו הסמול פייסז.

הקינקס בשבילי הם תמצית האנגליות. כמו סדרות בי.בי.סי ששודרו בטלוויזיה הישראלית, כמו הציורים של ג'ון קונסטבל או וויליאם טרנר. כמו "כריכים ותה של השעה חמש" או "לימונדה ועוגיות ג'ינג'ר". אנגלים כמו "השביעיה הסודית" של אניד בלייטון, כמו הדב פדינגטון או "1984" של ג'ורג' אורוול. אנגלים כמו "ביצת עין, שעועית ועגבניה אפויה לארוחת בוקר" או הדואר המלכותי.

 הסופר האנגלי רוברט קולס מסביר בספרו Identity of England שחלק גדול מהקסם שיש לאנגליה בעיני רבים נעוץ באותה צביעות טבעית שמאפשרת לבריטי להיות בו-זמנית אדיב וסובלני כלפי זרים וגם לשמר את עקרון המעמדות ושליטת המעטים העשירים ברבים העניים ואנשי המעמד הבינוני. האמביוולנטיות הזו היא גם מנת חלקו של ריי דייויס, שמצד אחד היה ג'נטלמן נדיר ומצד שני הרביץ לאחיו על הבמה, באחת ההופעות, נגח בפרצופו של מישהו בקהל שהפריע לו לשיר וניהל מערכת יחסים מסובכת ומסוכסכת עם כריסי היינד, זוגתו. אנגלי, לדעתו של קולס (פרופסור מאוניברסיטת לסטר שבצפון אנגליה) הוא אחד שנולד באי הבריטי, אדם אדיב, ג'נטלמן הלבוש תמיד באופן מהוגן, מאמין בחופש הפרט ובפשרה, מתון בדעותיו וקר מזג, אחד שלוגם משקה "כי הוא צמא" אחרי העבודה ונכנס למיטה עם בקבוק מים חמים. אנגלי הוא זה שקריקט, כדורגל וביליארד הם חלק מעולמו התרבותי ממש כמו שהקינקס הם חלק מהביוגרפיה שלו. אנגלי הוא מי שמעריך חוש הומור טוב. לריי דייויס יש חוש הומור מצוין. "לולה" הוא אחד השירים הכי מצחיקים שנכתבו אי פעם בממלכה המאוחדת.

תרבות אנגלית היא גם שמונת האלבומים הראשונים של הקינקס, אלה שמבטאים את הרוח של המעמד הבינוני, אהבותיו ושגעונותיו. האלבומים של הקינקס הם אנגלים כמו משחקי הקריקט הכפרי, כמו המוזיקה של אדוארד אלגר, ספרי "עשה זאת בעצמך", תזמורות כלי נשיפה, המחזות של שקספיר, נקניקיות קמברלנד, אוטובוסים עם שתי קומות, האובססיה לשדיים גדולים, החיבה לחידונים ותשבצים, הוילונות המתכווצים, הצטיינות באמנות הגינון. הקינקס אנגלים ומבריקים כמו מונטי פייתון, אמביוולנטים כמו הכנסיה האנגליקנית, ייחודיים כמו גבינת צ'דר וגבינת סטילטון. ריי ודייב דייויס, האחים הפרועים, הם אנגלים דפוקים כמו המלונות הגרועים. אנגלים כמו בירה טובה ולא קרה, צלצול פעמוני כנסיה ביום ראשון בבוקר, שוקולד "קדבורי" בעטיפה סגולה במכונות בתחנת הרכבת התחתית, דג וצ'יפס בדוכנים, ארגוני נשים, מפעלי צדקה, רוטב קארי, ערבי חג מולד בקינגס קולג', מתקני שעשועים בירידים של יום ראשון, מגזינים בכל תחום ובכל נושא הזוי ואזוטרי שבעולם, שוק הגנבים של לונדון, סרטי ג'יימס בונד, רואן אטקינסון ו"עלילות הפתן השחור", ארץ התיאטרונים בווסט-אנד של לונדון, הצגות של אגתה כריסטי שרצות 40 שנה באותו מקום.

גם הקינקס היו להקה למרחקים ארוכים. הקינקס היו תוצר של תרבות אנגלית גברית כמו ה"דיק ליט" – הספרים של ג'ונתן קו, איאן מקיואן וניק הורנבי. יש בהם חיבה לשתיה ואדישות שקטה לאוכל, חליפות גזורות היטב (הביטו בצילומים שלהם על העטיפות) וחלומות על ביון וריגול. יש להם שירים אנגלים חביבים וטפשיים כמו פדי הדב מתחנת פדינגטון, נדי פעמוני, פו הדב וכריסטופר רובין חברו, ויש להם יצירות קטנות ומוזרות כמו הטפטים האנגלים הצעקניים והקהל של מידלסבורו ששר לקבוצתו האהובה שירי אהבה אחרי הפסד צורב 4:0, הם תרבותיים ואנגלים נפלאים כמו חנויות ספרים מתמחות בצ'רינג קרוס וכמובן – הקינקס הם אנגלים מוזרים כמו המרמייט. אותו ממרח חום, בעל מרקם דביק וריח מעופש, שיכול בקלות לגרום לך לרצות למות, אבל מי שמתמכר, כבר לא יכול בלי.

כן. האנגלי אוהב לחיות בשקט, מבלי להפריע למנוחת השכנים ומבלי לתחוב את אפו לעסקי הזולת. וגם על כך כותב ריי דייויס. על הטיפוס שחושב על האתמול ומתעלם מהווה, על האציל שמאבד את רכושו, שוקע אל סוף לא ברור, ועל השקיעה של ווטרלו, על החברים ההומוסקסואלים שלובשים בגדי נשים, מתנהגים כמו נשים והם גברים לכל דבר, על הטיפוס הנפוח והיהיר שרוכש בגדים ברחוב קרנבי, אבל מניח לצעירה בבית בושת להצליף בעכוזו החשוף, על שעת התה הקדושה מכל.

הביטלס היו אנגלים, אבל הם גדלו על מוזיקה אמריקאית, הם נסעו לאמריקה מיד, כדי לכבוש אותה ולחולל בה ביטלמניה והמנהיג שלהם, לנון, ביקש יותר מכל דבר אחר להיפטר מדרכונו הבריטי ולהפוך לתושב ניו יורק. גם דייויד בואי ומיק ג'אגר עברו לגור באמריקה והתמכרו לכושר ולמנורות שיזוף ולמסיבות של אנדי וורהול. וריי דייויס לא. הוא היה ונשאר אנגלי משונה וה"קינקס" היא אחת הלהקות הכי אנגליות שאני מכיר.

הוא התחיל עם ריפים כבדים של גיטרה וסאונד מלוכלך, וכשזה הלך ורוקרים החלו ללכת בעקבותיו, הוא נטש את הסטייל הזה ועבר לכתוב פרודיות אירוניות עם מלודיות מושלמות בשלוש דקות, ואף פעם לא נכנע לטרנד הפסיכדלי וכשחבריו לתקופה כתבו על ארנבים לבנים ולוסי בשמי יהלומים, דייויס כתב על האיש הקטן בפאב האנגלי, שאשתו עזבה אותו ועל המשקה שהוא לוקח בפאב הכל כך אנגלי שלו. בקופסה של הקינקס תמצאו את כל עולם המושגים האנגלי. בשירים השכוחים והזנוחים, כמו גם בלהיטים "אחר צהריים של שמש", "רחוב ללא מוצא", "שקיעת ווטרלו", "באמת תפסת אותי", "כל הימים וכל הלילות" וכמובן "ימים" – שיש ימים שבהם אני משוכנע שזה השיר הכי מושלם שנכתב אי פעם – "ימים" שיעשה את הימים שלכם להרבה יותר עשירים בתוכן ובטעם. כן. כן. דייויס הזה אחראי לאחד משירי האהבה –פרידה היפים ביותר שהוקלטו אי פעם. שיר שנקרא DAYS וכולל את השורות המרטיטות הללו: "תודה לך על הימים / הימים האינסופיים, הימים היקרים, שנתת לי / אני חושב על הימים / לא אשכח אף יום / האמיני לי / אני מברך את האור / מברך את האור שמאיר אותך / האמיני לי / ולמרות שהלכת / את איתי בכל יום / האמיני לי".

הפלישה הבריטית שהחלה בשנת 1964 ונמשכה עד 1971, התאפיינה בנדידה המונית של יוצרי רוק מבריטניה אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי, ונחיתתם בארה"ב של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. חלק מהלהקות (הביטלס, רולינג סטונס, המי, לד זפלין, דיפ פרפל) הצליחו מאוד מאוד. חלקן, כמו סמול פייסס והקינקס, היו אנגליות מדי לטעמו של הקהל האמריקאי הרחב. אבל הם חלחלו עמוק מאוד אל תוך נפשם של יוצרים במדינות שונות. כמו למשל הסופרת הספרדיה המוערכת לוסיה אצ'וריה, שבספרה אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות  כותבת כך על הלהקה האהובה עליה מכל:

"האהבה ממבט ראשון האמיתית שלי, הלהקה הראשונה שהערצתי, היתה הקינקס. הייתי אז בת 13 והיה לי תקליט אחד שלהם. אוסף, אז מה?

שמעתי את התקליט הזה, מתנת הפרידה שלו, פעם ועוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שידעתי אותו כמעט בעל-פה. עם הצלילים האלה באוזניים ועם חזה מותש מרוב ציפיית שווא, עצמתי את העיניים וסרקתי מקצה לקצה את מרחבי הגעגוע. אי אפשר לבכות בעיניים עצומות. כשהעיניים עצומות לא רואים שהחדר ריק, שהתקליטים וחוברות הקומיקס נעלמו. באותה תקופה נפרמו כל הקשרים שבתוך המוח שלי, והצלילים הסתננו לתוכו ורקדו להם עם הנוירונים.

ואף על פי שלא הבנתי כמעט מילה מהטקסטים, היה לי הרושם שריי דיוויס מתאים את עצמו לחלוטין למצב הרוח שלי ומבין לגמרי מה עובר לי בראש, או כך חשבתי, פשוט באמצעות מה ששידרה לי המוסיקה או נימת הקול שלו. הגעתי לדרגת הערצה כזאת שנשבעתי שאם יהיו לי בנות אקרא להן לולה ו-ויקטוריה, על שם שני השירים של הקינקס. אני עדיין יכולה לנגן על הגיטרה את "לולה". לו-לו-לו-לווו-לה, בחן מסויים….

לא הבנתי איך אנשים יכולים להשתגע ככה על הביטלס והרולינג סטונס – כשהקינקס קיימים, ויש להם את המנגינות הכי טובות והמילים הכי נוקבות והכי חכמות. אני אוהבת את התיאורים האירוניים שלהם ואת הספקנות שלהם, ואני אוהבת במיוחד את שירי האהבה שלהם, השיכורים מהתלהבות ומהחיים. גם אם אעצום את העיניים בזמן שאני כותבת, המילים יזרמו אלי; בלי נושא, רק מקצב. ואם לחזור להתחלה, כשהסברתי לכם איך אני מתאימה תמיד את מצב הרוח שלי לשיר מסויים, תדעו לכם שכל הימים האלה התעוררתי כשאני מפזמת אותו השיר, שלא שמעתי כבר לפחות 12 שנה ושאני לא יכולה לשמוע כי הפטיפון שלי התקלקל לי ואני יכולה לשים רק דיסקים. ונראה לי שזה לא מקרה שאני חוזרת אל השיר הזה של הקינקס פעם ועוד פעם. אתם בטח מכירים אותו. אני חושבת על איאן ועל זה שלא אשכח אף יום. האמינו לי". (עמ' 123-124)

אצ'וריה מקדישה המון מילים ברומן שלה ללהקה של ריי ודייב דייויס, האחים מלונדון, וגם היא לא מצליחה לפענח את התעלומה: מדוע מעולם לא הגיעה הקינקס לדרגות ההצלחה של הביטלס ורולינג סטונס – למרות שהחלה את הקריירה יחד איתן, באותה שנה (1963). והרי בזמן ש"המי" ו"לד זפלין" כבשו את אמריקה, הקינקס לא הצליחו להתברג לליגה העליונה באמת, של הלהקות האנגליות שעשו את זה מעבר לים – מה שהיה ונשאר המדד להצלחה גדולה באמת. למרות שהיה להם את הסאונד הנכון ולמרות שחוץ מתקליטים טובים הם סיפקו מזון גם לתעשיית הלהיטים והמצעדים.  הם הגיעו משכונת מאסוול היל הלונדונית והנציחו את שמה באלבום המצויין מ-1971 מאסוול הילביליז.

מאסוול הילביליז עסק בעיקר בתיסכול של האדם הצעיר בעולם המודרני. אלבום רלוונטי עד ימינו אנו, בכל מובן שהוא. טקסטואלי ומוזיקלי, אלבום שנע בין בלוז-רוק ששאב את השפעתו והשראתו מריצ'רד הקטן ובאדי הולי, לבין המוזיקה העממית האנגלית. מי שלא רוצה להשקיע בכל הקופסה של הקינקס, שיילך על "מאסוול" ועל עוד שני אלבומים מוקדמים יותר, מסוף שנות השישים, כדי להבין את הקסם.

The Kinks Are the Village Green Preservation Society מ-1968 עם ההרמוניות החלומיות ו- Something Else by The Kinks מ-1967, שכל שיריו קצרים מאוד, משוננים ורעננים. התמכרות מובטחת. משמונה השנים הראשונות והמעולות של הלהקה אפשר ליצור את ספר החוקים של הרוק. כשהוא רווי בלהיטי ענק כמו "שנגרי-לה", "אחר צהריים שמשי", "ויקטוריה" וכמובן שגם "לולה" הפרובוקטיבי, שיר הומוסקסואלי ציני, במסווה של להיט פופ. רשימת האוספים שלהם ארוכה יותר מהדיסקוגרפיה הרשמית של הביטלס. הקינקס היתה תמיד להקה מבולגנת. קשה מאוד לעקוב אחר התקליטים הרשמיים, החצי רשמיים והאוספים שלהם. הם גם לא טרחו להתפרק רשמית עד עצם היום הזה. בין המהומות, הריבים בין האחים, האלכוהול והסמים, הנישואים והילדים שנולדו להם מנשים שונות, הם זיגזגו את אחת הקריירות המשונות והמרתקות בתולדות הרוקנרול.

אני אוהב אותם מאוד, אבל אני אנגלופיל, והעולם לא.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • bddaba  On 04/24/2011 at 7:14

    אחח, בועז, איזה פוסט תענוג. תענוג. כמעט אפשר לשמוע את הצלילים. גם אני חולה על הלהקה הנהדרת הזאת. כישרון גדול. בהחלט לא פחות טובים מהביטלס ומהסטונס. ויליג' גרין בהחלט תקליט מושלם, אבל כדאי להכיר כמה שיותר אלבומים שלהם. זכיתי לראותם בהופעה לפני 21 שנה בלונדון וזו היתה חווייה אדירה ומפתיעה שכן הסואנד שלהם בהופעה הוא הרבה יותר חזק ואינטנסיבי מאשר באלבומים. תודה על הפוסט המרנין הזה.

  • כלב אנגלי שוטה  On 04/24/2011 at 9:25

    שכחת SPAM

  • גיא וינטרוב  On 04/24/2011 at 15:13

    אנגליה היתה ונשארה המדינה המדהימה והמגוחכת בעולם בו זמנית;
    אני עדיין משוכנע ש"המי" הוא ההרכב השני הכי טוב בהיסטוריה, אבל הקינקס הם הלהקה שהכי פחות מוכרת ומוערכת, ביחס למה שהיא צריכה להיות, אבל הבעייה מתחילה בזה שאז (ובמובנים רבים גם היום) אנשים מקשיבים קודם ללחן ואז מתפנים לבדוק את המילים. אחרת ריי דיוויס היה האומן הכי מצליח שיצא מבריטניה, ותשאלו את פול וולר אם אתם לא מאמינים.

  • הגברת מן הצפון  On 04/24/2011 at 15:39

    כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שהקינקס הם אחת הלהקות הכי גדולות עצומות וחשובות בעולם, אם לא הגדולה מכולן וכך באמת היה אז. "ווטרלו סאנסט" הרעיש אותי מהיסוד. זה שיר בעוצמה של המנון לאומי עם יופי איכות ונשגבות חד פעמית, מהשירים הבודדים מאז שמרגשים אותי עדיין בכל פעם.
    הקינקס עשו את העולם הרבה יותר יפה העשירו והקסימו אותו לכולם. הייתי בטוחה שהלהקה הותירה רישום דומה אצל אחרים גם ואני מתכוונת להאמין בזה עד יומי האחרון, אבל אני אנגלופילית בתיעוד הזהות.

  • עומר  On 04/24/2011 at 15:43

    בועז בגללך אני יושב עכשיו בבית וצורח לולה, ל-ו-ל-ה, לולולולולולה..

  • נעם אשד  On 04/24/2011 at 17:23

    אכן לא מספיק מוערכים ,
    מצד שני בזמנם הם היו יותר חוצפנים מאואזיס ,
    האגדה מספרת שקוקה קולה דרשו מהם לשנות את השורה בלולה לצ'רי קולה על מנת שלא יקלקלו להם את המותג……….
    ויש להם המנוני נצח של הרוק – כמוַ ALL OF THE NIGHT ALL DAY שעד היום לא ידוע לי מי הקליט קודם , הם אם HALLO I LOVE YOU של הDOORS

  • מתי ג'י Matt Gee  On 04/24/2011 at 19:37

    אני אוהב את הקינקס, ואפילו מאוד.

    בהחלט, הם כל כך אנגלים, שכנראה זו הסיבה לכך שהצלחתם בשאר העולם היתה כה מוגבלת.
    אבל העולם הוא לא אנגלופיל. ככה זה.

  • סטודנטית  On 04/24/2011 at 20:59

    Thank you for the post

  • kinks  On 04/24/2011 at 21:33

    למה הקינקס מעולם לא הצליחו בארה"ב?
    התקופה הטובה של הקינקס מבחינת אלבומים הייתה מ 1966 עד 1973
    באותה תקופה הייתה להקת הדלתות כמובן עם הלהיט
    hello i love you. הקינקס טענו שהריף של הדלתות זה הריף של All Day And All Of The Night. ריי דיוויס תבע על גניבה מוזיקלית וארגון המוזיקה האמריקאי לא קיבל את התביעה שלו, דחה אותה וגם החרים את הקינקס בשנים הטובות ביותר מלהופיע בארה"ב.
    זה למה הקינקס לא הפכו להיות גדולים כפי שהם אמורים היו להיות (הכוונה כמובן להצלחה בארה"ב).

  • אבי  On 04/24/2011 at 22:53

    ריי דוויס הבריז לי בהופעה ברויאל אלברט הול ומאז אני לא סולח לו…
    אין כמו התקופה הראשונה שלהם – עד 1971.
    ושאלת השאלות שאין לה תשובה עד היום( כל אחד מהם טוען שזה הוא)- הסולו גיטרה ב- U REALLY GOT ME הוא של ג'ימי פייג' או דייב דיוויס ?
    בין הפותרים נכונה תוגרל המצילה שלא הצילה את דייב דייויס (חתכים עמוקים ופיצוץ הופעה) מהמתופף מיק איבורי ( שפרש מהרולינג סטונס לפני שהצליחו ובמקומו הגיע רינגו מס' 2 – צ'ארלי ווטס)

  • גד הקר  On 04/25/2011 at 10:34

    אוסיף לרשימה את סטיבן פרי – מבריק, מצחיק, UNDERSTATED ןמוקצן, מורכב ומתוסבך. שתי סדרות טלויזיה מעולות בכיכובו: מסע בטקסי לונדוני ברחבי אמריקה (כולל קטע הזוי בדרכי עפר בשמורת אינדיאנים בניו מקסיקו) ו- ABSOLUTE POWER (משרד יחסי ציבור ציני ומניפולטיבי).

  • נהייהעמומה  On 04/26/2011 at 22:43

    אתה מכיר את ההופעה שלו מבקינגהאם פאלאס ב-2002 שהוא לבוש בג'קט שהוא הדגל הבריטי, נראה לי שבאופן יוצא דופן, הוא באמת אנגלופיל
    כמעט כמוך.
    מקסים שכתבת עליהם כך.
    בשבועות האחרונים יש שני בני עשרים וקצת בעבודה שלי שכל הזמן
    מזמזמים בהנאה את לולה…כל כך הרבה שנים ועדיין מרגש צעירים ומבוגרים כאחת.
    נהניתי מהפוסט מאוד.
    תודה ולילה טוב

  • נהייהעמומה  On 04/26/2011 at 22:58

    ו…אהממממ…אני לא מסכימה איתך בעניין הdays
    השיר האהוב עלי משתנה תדיר
    אבל כבר הרבה זמן שאני מעדיפה את Waterloo Sunset

  • Yitzchak  On 04/27/2011 at 3:35

    Excellent post about a wonderful band.Toda! Check out the doc film made by Boston Globe journalist Geoff Edgers
    .about his quest to reunite The Kinks, his favourite band

    Link below

    !Enjoy

    http://doitagainthemovie.com/tag/geoff-edgers

  • ערן  On 05/01/2011 at 7:27

    התשובה במהופך: בגלל שלא קיבלו אישור עבודה באמריקה, הקינקס פנו פנימה והפכו יותר ויותר אנגליים.

  • אבינועם  On 07/21/2011 at 9:06

    אהלן בועז. יצא לי להיות באנגליה ב 18 חודשים האחרונים 6-7 פעמים, אולי יותר. עובד עם אנשים שם. תמיד אני מגיע איתם למוזיקה.
    3 מקרים היו לי ששאלתי על אמנים וותיקים ואיך הם מתייחסים אליהם כיום.

    בקטע של ביטלס, פינק פלויד וכו', 3 ענו שהקינקס היו הכי גדולים. חד משמעי אמרו.
    ניסית להבין אם זה מקרה פרטי או הרוח הכללית שבאנגליה של אותם הימים. אני לא יודע כמה אני יכול להסיק מזה.
    בכל אופן, כולם היו בסביבות גיל 55. כלומר היו בני עשרה בתקופת הפעילות של הקינקס.
    גם , אני יכול להוסיף, שאחד היה מלונדון, השני מנוריץ', השלישי מ בורנמות'.

    צעירים שפגשתי, נניח בסביבות 25, לא הכירו אפילו שמות (ריצ'רד ת'ומפסון, קינקס, רוי הרפר וכאלה)
    כמו תגיד אצלנו , "בצל ירוק" למישהו ??

    ( בכל מקרה ענו, "פול מקרטני ? … ליבינג לג'נד" )

    אז הגעתי לפוסט היפה הזה שלך, ומתברר שיש היסטוריה . זה לא חדש.
    וסגרת לי הפינות של של הרקע.

    תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: