קולה האלמנטרי של התשוקה

סרן קירקגור. כתבים

 ממלכת החושנות / סרן קירקגור

 בימי הביניים ידעו לספר רבות על הר שאי אפשר למצוא בשום מפה ושמו: ההר של ונוס.  

שם, בהר – משכנה של החושנות ושם היא מתהוללת בתענוגות פראיים. שם תחום שלטונה, כי החושנות היא קיסרות. היא ממלכה. בקיסרות זו אין השפה מצויה. אין ישוב הדעת הזהיר והמפוכח של המחשבה. אין את הרכישה המייגעת של הרעיונות.  

שם, בהר, נשמע רק קולה האלמנטרי של התשוקה, שעשועיה של החמדה, שאונו הפראי של השכרון. שם מתענגים ללא הרף במהומה מסחררת תמידית.  

בנה הראשון של הקיסרות הזאת הוא דון ז'ואן. בכך לא נאמר עדיין שזוהי ממלכת החטא. רק אחרי בקורת ומחשבה נראית היא כממלכת החטא.  

ואז מת דון ז'ואן. אז נאלמת גם המוזיקה.

 (מתוך "סֶרְן קִירְקֶגוֹר – מבחר כתבים" בעריכת ד"ר יוסף שכטר ואילן ברוך, הוצאת דביר, 1973)

 —————————————————————————————-

  

לא במקרה קרובות המלים "יצר" ו"יצירה". ללא יצר, אין יצירה. יש יאמרו שדווקא תיסכולו של האדם בעל היצר יביא ליצירת היצירה.  ועדיין קיומו של היצר קובע את קיומה של היצירה.

זיגמונד פרויד כתב ש"כל אדם נולד עם דחף מיני בסיסי, הוא הליבידו (תשוקה). הליבידו הוא היצר המיני והוא מקביל ל"רעב" שהוא יצר התזונה. כשם שרעב דוחף את האדם להשיג מזון כדי להמשיך ולחיות, כך גם הליבידו דוחף את האדם להשיג סקס כדי לדאוג שגם יחיו אחריו". ועוד כתב פרויד: "חברה אינה רואה איום חמור יותר על שמירת תרבותה מאשר האיום של שחרור האיסורים על היצרים המיניים וחזרה אל התשוקות הראשוניות. הדבר השני שהחברה פוחדת ממנו הוא האמנות".

 

ההתנגשות התמידית בין המיניות לבין הבורגנות היא המלחמה בין האמנות והבידור. בין הארעי, הלא צפוי, הלא שכיח והלא רגיל – לבין הידוע והקבוע. בין המרגש המאתגר והעמוק – לבין הרדוד. בין השיגעון לבין הביטחון. בין סדרה מופתית כמו "בטיפול" לבין אשפת ריאליטי כמו "האח הגדול".

הקונפליקט האנושי, דתי, אמנותי הזהה מהווה כבר מאות שנים מקור לא אכזב לתיאוריות תרבותיות ופסיכולוגיות שמגיעות מנסיון חקר מהות היהדות ועד שורשי הרוקנרול והחיבור האוטומטי, כמעט, ל"סקס" ו"סמים" – שני גורמים שנתפסו כמשחררים את האדם מכלאם של החוקים החברתיים (ולכן גם מאיימים כל-כך על החברה)

 ===============================================================================

בתנ"ך עומדים שני כוחות האדירים האלה זה מול זה ומתגוששים. הכוחות, הדחפים התשוקות והתאוות מול ציוויים כמו: 'פרו ורבו' והדיבר "לא תנאף". זה לא שונה בדתות אחרות. מצד אחד הכוחות שהגדירו את היצר והמיניות כחטא, כסטייה מדרך הישר – ומצד שני אלה שקידשו (לפעמים במסתרים) את התענוגות הגופניים והריגושים הנפשיים, המזדמנים. בחיים היהודים נוצרו התנגשויות בין מימוש היצר והמיניות הגועשת לבין וחיי זוגיות ומשפחה ולימוד תורה. בין המימוש העצמי לבין ההתמסרות לכתבים של תלמידי חכמים.

 היצר, המתחים, וההתנגשויות בין הקטבים היוו ומהווים מעיין בלתי נדלה ליצירה בכל התחומים. עמוס קינן אמר פעם שצריך לירוק בפניו של מי שטוען שיש להסתפק במועט. "האדם צריך לנצח להתגעגע למה שכבר אין לו, הוא צריך להשתוקק אל המרגש והמסעיר".

 

הכמיהה, ההשתוקקות וגם הגעגוע עומדים בבסיס היצירה המוזיקלית. בסרט "חומות של תקווה" אומר הגיבור (שאותו מגלם טים רובינס) ש"את המוזיקה הם לא יכולים לקחת ממך. היא נמצאת אצלך בראש והיא נמצאת אצלך בלב, בכל זמן ובכל מקום. גם בבידוד".

ולכן כה יפה בעיני הטקסט "ממלכת החושנות" של קירקגור. כשמת דון ז'ואן, מתה המוזיקה. בלי התשוקה שלו לכבוש עוד ועוד אין יותר מלודיה בעולם. אין הרמוניה. אין יופי.

 בלי היצר – אין יצירה. 

גם קירקגור, שטען שיש לשאוף אל המשמעות שמעבר לפורקן המיידי, ידע שאי אפשר להגדיר את התאווה והתשוקה כחטא. קירקגור כותב במפורש ש"רק אחרי בקורת ומחשבה נראית היא כממלכת החטא". כלומר: רק אחרי שאנחנו מטילים על התשוקות שלנו את המחשבה וחוקי המוסר החברתים – רק אז אנחנו יכולים להגיע למסקנה שמדובר ב"חטא".

במלים אחרות:  היצירה והיצר פועלים מחוץ לממלכת החוקים. מחוץ למערכת מוסר או הגיון. גם התאווה לאשה יפה וגם ההתרגשות מיצירה נפלאה של באך או ג'ון לנון או רד האוס פיינטרס שייכים לאותו צד של החיים. לא במקרה הניח קירקגור את המוזיקה ואת דון ז'ואן זה לצד זה. מין ואמנות צועדים יחד שלובי-זרוע. ומה קורה למי שכובש את יצרו? לפי חז"ל, הוא גיבור. לפי ההסטוריה של האמנות – כיבוש היצר הוא רגע מותו של האמן שבאדם.

 

"ואן גוך היה נסער מאוד. הוא איים על אורחו (פול גוגן) בתער. אחר-כך נרגע, התיישב ואמר:

"אני לא שואף אל המקובל ולא מתעניין בידוע והבטוח. אני רוצה להיות הכובש המושלם, כל יום מחדש להתעורר אל בוקר אחר. אני חייב לשאוף אל ההתמסרות המושלמת של הצבעים והמכחול. אני תובע מהציור להתמסר לי כמו אשה נסערת. להתמסר עד תום, ללא תנאי וגבול. להתמסר לי כפי שאני מתמסר לו". 

 הדברים של ואן גוך מדברים בעד עצמם. זו, הרי, השאיפה האולטימטיבית של כל אמן. שהאמנות שלו תתמסר לו כמו מעריצה גדולה, עד תום, ללא שום מעצורים. הכי טוטאלי שאפשר. ממש כפי שהוא עצמו מסוגל להתמסר לה, בלי לחוש עייפות, כאב, רעב לאוכל, או זמן שחולף. מעשה היצירה הוא כמו מימושו של היצר. איבוד הגבולות ואיבוד תחושת הזמן החולף מאפיינים את מעשה היצירה ואת הסקס גם יחד.

 

 

 

 

 

וכך כתב ג'יימס ג'ויס בספר השירה הנפלא שלו, מוסיקה קאמרית:

 

Rain has fallen all the day

 

O come among the laden trees

 

The leaves lie thick upon the way

 

Of memories

 

 Staying a little by the way

 

Of memories shall we depart

 

Come, my beloved, where I may

 

Speak to your heart

 "גשמים ירדו כל היום", כותב ג'ויס ומתאר את ההליכה בין העצים, במקום שבו מרבדי עלים מכסים דרכים של זיכרונות. "נישאר שם זמן קצר", הוא מבטיח לה, "עם הזיכרונות". ואז הם ילכו משם, "למקום שם אוכל, אהובתי, לדבר על לבך".

 אפשר לקרוא את זה כשיר אהבה, אבל בעיני מי שאצלו הגבולות בין "אהבה" לבין "תשוקה" די מטושטשים (כמוני) זהו שיר כמיהה ותאווה. היצר שמניע את הפואטיקה הרומנטית והעגמומית של הגאון האירי הוא חזק אבל חשאי. את הסקס המפורש הוא השאיר למכתבים הנועזים שכתב לאותה אהובה, נורה, שהסעירה את חייו ולילותיו.  

Isaac Israëls, אישה חשופת שדיים. 1917

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שולמית ניר  On 04/21/2011 at 21:39

    מ ש ו ב ח .
    ציטטת את פרויד פעמיים אותו דבר. כי צריך לומר את זה יותר מפעם אחת.
    חג שמי איש נדיר
    וכייף אמיתי הצונאמי הזה של הכתיבה שבא עליך.

  • חפציבה  On 04/21/2011 at 21:56

    טקסט מרגש בצורה בלתי רגילה המעיר תאים רדומים מקדמת דנן ליצירה אומנותית פראית ומציף געגועים לתאווה ואהבה יצרית כפי שיוצרה בבריאה …לפני כל הסירוס האבולוציוני-תרבותי-דתי או אחר…

  • Eileen  On 04/21/2011 at 22:07

    People deserve very good life time and personal loans – or just secured loan – can make it much better.

    Because people's freedom bases on money state.

  • עידית פארן  On 04/22/2011 at 8:01

    התגובה שלי במקור התחלקה לאלף תגובות.
    כי כל פעם שעמדתי להגיב, קראתי שוב.

    יש משפט אחד שאני לא מסכימה איתו "היצירה והיצר פועלים מחוץ לממלכת החוקים. מחוץ למערכת מוסר או הגיון." (עשיתי קופי פייסט ממה שכתבת בתוך הפוסט, אתה יודע)

    המקום, הדברים נמצאים בתוכינו.
    ומה שיש מחוץ לנו ( לכל אדם ) נמצא באינטראקציה תמידית עם מה שאנחנו עושים.
    לפעמים זה קשור , ואז באמת היצירה, שתמיד מתחברת עם תשוקה, מתחברת במקור שלה ליצר, זה הגיוני.
    אבל כשקיים הצורך ליצור (עם הכאב הפנימי שבו, שלפעמים, אתה בטח יודע, הוא בלתי נסבל)
    הוא קיים בפני עצמו, באמת אין לו חוקים, ואין לו הגיון, רק שלקשור אותו תמיד ליצר….אני לא חושבת שזה תמיד קשור.
    מישהו שמתעסק ביצירה, בין אם הוא מתפרנס ממנה ובין אם כעיסוק, כל אחד שעוסק בזה
    יודע מצויין שיש בה הרבה עבודה שחורה של אבחת צבע, מילה, התבוננות, תיקון, השעיה, הוספה , גריעה.
    וחוץ מזה – בשביל לאהוב, ולגעת – בשביל זה צריך באמת רק תשוקה (אהבה, רצוי שתהיה) וכדי ליצור, יצירה שהיא אמנות, שאחרים יתייחסו אליה, שתעמוד בפני עצמה אוי בועז, לפעמים כל החיים יעברו
    ובן אדם ישלים רק אחת כזאת.

    רק אחת.

  • הגברת מן הצפון  On 04/22/2011 at 17:23

    תרגום שלי לשיר של ג'יימס ג'וייס

    "כל היום הגשים ליפול
    או בואי בין העצים העמוסים
    על הדרך סבוכת העלים השוכבים
    מזיכרונות
    נשאר מעט על דרך
    הזכרונות בם נעזב
    בואי אהובתי למקום בו
    נדבר ללבך"

  • sivi  On 04/23/2011 at 19:46

    ובל נשכח את פוקו שאמר שהשיח התרבותי מוציא מתוכו או מגדרו מילים שמתייחסות למין ומיניות כסוג של ניסיון לנקות את השפה והתרבות.
    רשומה יפיפיה בועז. תודה

  • נהייהעמומה  On 04/28/2011 at 22:51

    come my beloved
    where i may speak to your heart
    זה כל כך מקסים כי באופן ברור, הדיבור שהוא מתכוון אליו הוא לאו דווקא מילים, זה שיר סופר-סקסי, איזה מזל שציטטת אותו פה.

    לאחרונה אתה פורה כמו שדה אחרי הגשם, הרבה גשם
    אז הנה סידרתי לך עוד כמה ימים אנגלים כאלו…
    תודה
    העונג היה כולו שלי
    ושבת שלום
    הנהייה

  • איזי  On 05/15/2011 at 22:05

    אני דווקא רוצה להתייחס ליוסף שכטר שהזכרת את ספרו על קרקגור. רצוי מאד לעיין בכתביו של שכטר שנשכח מעט מתודעתנו. קראתי רבים מכתביו ואני חושב שמעבר להיותו מחנך כריזמטי, הוא ראוי להזכר כפורץ דרך מבחינה מחשבתית בכל הקשור לתפיסתו הדתית והאמונית. מומלץ לחפש את אסופת המאמרים שלו בשם: "שבילים בחינוך הדור" ו- "רוח ונפש". למתעמקים מובטחת חווית קריאה מרתקת.

  • סער ליבן  On 01/30/2012 at 23:23

    "…לא אבוא לגבעות
    המכשור לא פועל
    אני חי על גלולות
    ומברך את האל.

    עשיתי דרכי
    ממהומה ליצירה
    עם סוס של תשוקה
    וקרון עצב נורא.

    לאונרד כהן מתוך "ספר הכמיהה"…(שהוא ככרית במיטתי)

    אחלה פוסט.

  • tipid1  On 02/09/2012 at 19:30

    פוסט מקסים

  • llaliiblue  On 09/27/2012 at 18:18

    איזה אלוף אתה. לא יודעת איך הגעתי דווקא לפוסט הזה עכשיו, אבל הגעתי דווקא אליו. אסופת מחשבות כל כך יפה (ולדעתי גם מדויקת, אם דיוק זה חשוב בכלל).

    כתבת שהגבולות בין אהבה ותשוקה מטושטשים אצלך. איך זה? אני לא מבינה. הרי בהתחלה יש רק תשוקה- עוד לפני שנוצרת אהבה- רק תשוקה, טהורה, יצרית, כובשת. ממנה הכל מתחיל.

    מתישהו אחר-כך, אם את ברת מזל, יש לך גם אהבה וגם תשוקה, בו זמנית ממש.

    .. ומתישהו אחר כך אהבה תחיה גם בלי תשוקה – ע"ע: "ההתנגשות.. בין המיניות לבורגנות", "בין .. הלא צפוי לבין הידוע והקבוע". הו כמה נכון. כן בגלל זה אני כל כך בזה לבורגנות, מפחדת ממנה מוות. שלא יילך לי ליבידו לאיבוד. והוא יילך, אני יודעת.. זה טיבו.

    יש גם תשוקה שאין לה שום קשר לאהבה, משיכה טהורה. איפה אני טועה?

    כל כך נכון לומר שאיפה שאין יצר, אין יצירה. בזמנים שאני רגועה – בחיי, שאני כבויה.

    תודה לך על כתיבה מעוררת השראה.

  • יוסף ע  On 09/27/2012 at 20:44

    וואו באמת מעניין לקרוא כאן גם על פסיכואנליזה ופילוסופים מדנמרק, הייתי מעניק לך, אם היו בידי המפתחות לאיזו פקולטה, גם תואר לשם כבוד על כתיבה הרבה יותר מעניינת על פרויד ממרבית ממשיכי דרכו של המסניף כיום הם אנשים שמרוב שכיבה על הספה שכחו שיש גם "חיים" מחוץ לחדר הטיפול, שהם גם מעניינים, עצובים, שמחים ושאר הקשת ( האמת ראובן דגן הוא הרבה יותר שווה מהמהממים במציאות).

    העם הדני אכן הוסיף כמה תרומות למין האנושי, בעיקר בתחום המתנדבות בארצנו וקירקגור.
    מסכים גם עם קודמתי ללי על היצר והיצירה והדמיון ביניהם.
    לגבי בורגנות – לא יודע, אני שונא אותה, אבל יודע שגם אני בורז'ואה במובנים רבים, אבל בעיני ההגדרה פחות משמעותית, אלא מה בוחרים לעשות בחיים ( חשוב גם עם מי בוחרים לעשות את זה, ליבידו היא מילה חביבה, בייחוד על ממשיכי דרכו של הפרויד, שחשבו במאה הקודמת שתפסו את העולם באיבר רגיש , אבל בכל זאת כעבריים שיצאו מבית העבדים יצר היא מילה יותר שווה)

  • orly  On 06/28/2013 at 7:20

    יש לי כל כך הרבה לומר…בערך כמו שנות חיי. לכן אסתפק בזה שאני רצה לחפש את ספר השירה של ג'ויס. וחוץ מזה אאחל לעצמי שהמוזיקה על כל המשתמע ממנה, לא תחדל אצלי אף לרגע.
    מעורר ויפה

  • אירית ברעם  On 06/29/2013 at 7:26

    כתוב מקסים, אבל לנגד עיניי הדוגמאות של לאה גולדברג, המשוררת רחל, דבורה בארון, ג'יין אוסטין ושאר יוצרות שויתרו על מימוש היצר, וחלקן גם על משפחה וזוגיות, כדי להתמסר לכתיבה. אולי היום ניתן לשלב בין השניים, אבל מימוש היצר איננו תנאי ליצירה טובה. אולי אפילו ההפיך, אי מימוש היצר, עצירת הדחף, גורם לפריצת היצירה מהמקום שבו יש חוסר וחסימה.

  • אופירה  On 10/06/2014 at 20:59

    מרגש. מקסים. מעורר. תבורך איש יקר!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: