קס, THE WICKER MAN ואופרה לבני הנעורים, מלודי ובית מטבחיים חמש

 

פסקול הסרט The Wicker Man

שנים רבות שאני, למעשה, ארכיאולוג של צלילים. חופר בחנויות תקליטים בעולם הממשי וגם ברשת ומוצא מאובנים. החדר שלי בבית הוא פארק היורה של המוזיקה. אני משיב לדינוזאורים עתיקים רוח חיים. הם מתממשים שוב אצלי בידיים. אני בורא אותם מחדש ומביא אותם לסביבתי הקרובה, לאוהביי ואהוביי וגם לקהל מאזיני התכניות שלי ברדיו. הנה  שמונה אלבומים כאלה, שמומלץ להכיר. נסו. אולי תתמכרו.

1

כמו, למשל, פסקול הסרט  THE WICKER MAN – סרט פולחן סקוטי מתחילת שנות השבעים עם פס קול מהפנט שכתב פול ג'יובאני הבן (1933-1990). מדובר בסוג של "אלבום אבוד", כזה שקיים מחוץ לתודעה של אנשים רבים.  THE WICKER MAN – יצירת מסתורין הזויה, רווית סצינות סוריאליסטיות – מעין חלום מוזר (ונוצרי. הסרט מלא בפרשנויות דתיות), על רקע הנוף עוצר הנשימה. הסרט המפחיד והמשונה צולם באי נידח במערב סקוטלנד ומתאר מסע של מפקח משטרה שמגיע לחקור פרשת היעלמותה של ילדה קטנה ומגלה שתושבי האי מתנהגים באופן חשדני ומוזר. הפסקול היה בלתי ניתן להשגה, למרות שמי שראה את הסרט (המרשים!) לא שכח את המוזיקה ואת השירים שבו (במיוחד לא את השיר שמבצעת  בעירום מלא, בריט אקלנד).

גם ממרחק של 35 שנה (הסרט צולם בשנת 1973) ג'יובאני מרשים ביכולת הכתיבה וההלחנה שלו – תמהיל מוזר, בין מתיקות לחרדה, בין קסם לפארנויה. באמזון, כך גיליתי, מוכרים את הדיסק עם עותק מלא ומשופץ של הסרט. ואני לא יכול לומר מה כדאי יותר: לראות את הסרט, ואז להשיג עותק מהפסקול, או להיפך. אני כבר לא יכול לנתק בין התמונות ההזויות של הסרט לבין המוזיקה של פול ג'יובאני השני.  ואגב: הקלידן, גארי קרפנטר, כתב על הסרט והעבודה על המוזיקה בבלוג שלו.

2

גם אופרה לבני הנעורים של מארק ווירץ הוא תקליט כזה. אבוד

אופרה לבני הנעורים. מארק ווירץ
להקת Tomorrow היתה מאוד פופולרית במחתרת. היה לה מעט קהל, אבל קהל אדוק ומסור. המפיק הגרמני מארק ווירץ החתים אותם ללייבל EMI ב-1965 והסינגל הראשון שלהם היה My white bicycle (חברי הלהקה נהגו להשאיר לכל מיני בחורות הולנדיות זוגות אופניים לבנים במתנה) יצא ונכשל בבריטניה, אבל הפך להמנון בהופעות.

באפריל 1967 נערך ב"אלכסנדרה פאלאס" בלונדון מופע ענק של אמנים – '14 Hour Technicolor Dream' ולמרות שלא הוזמנו ולא היו ברשימה, הלהקה החליטה להתחצף, הגיעה עם כלי הנגינה למקום, עלתה לבמה וכבשה את הקהל.

EMI לעומת הקהל, לא הבינו ולא אהבו את הלהקה. מארק ווירץ גייס את הסולן קית' ווסט לביצוע קטע מתוך הפרוייקט היומרני, השאפתני ורחב היריעה שלו "האופרה לבני הנעורים". השיר היה "ג'ק החנווני" – גרוסר ג'ק. סיפור (אמיתי, מילדותו של קית ווסט), על בעל חנות בעיירה אנגלית קטנה, שכל הילדים לעגו לו וצחקו לו על מוזרותו, ויום אחד הוא פשוט מת, וכל הילדים בכו והצטערו. ווסט ביצע בקולו הדרמטי, כשהוא מלווה במקהלת ילדים גדולה, עם תזמורת כלי נשיפה ומיתרים. התוצאה הייתה סינגל מצליח ביותר שנקרא במקור Excerpt from a teenage opera, אך ידוע כ– Grocer Jack, והגיע למקום השני במצעד הפזמונים של 1967.
גם הלהקה כולה השתתפה ביצירת האופרה לבני הנעורים. "Auntie Mary's Dress Shop" ו-"קולונל בראון" הם שני קטעים בולטים ביצירה שמבצעת Tomorrow לצד התזמורת של מארק ווירץ ושירים נוספים של קית ווסט, כסולן, ו"מר קשת בענן" של סטיב פלין, ועוד.
אבל EMI לא השתכנעה שהאלבום כולו עשוי להצליח. הסלילים התגלגלו מכאן לשם, הקלטות דלפו לבוטלגים לא חוקיים, התקליט לא יצא בצורה רשמית. הוא הפך למיתוס. לאגדה. כשלון מפואר. ב-1996, באיחור של 30 שנה, יצא האלבום המלא לאור. פופ סימפוני מהול בפסיכדליה. איתות מאוחר מתקופת לונדון הזוהרת.

3

גם פס הקול של Kes שהלחין ג'ון קמרון הוא כזה (בכלל, פסי קול הם עולם שלם של פלאים נשכחים). קמרון הלחין מוזיקה לחליל ולתזמורת לסרט הבכורה של הבמאי קן לואץ', על ילדות והתבגרות באנגליה של שנות השישים. הסרט מקומם, הפסקול מרומם.

4

ואיך זה שמעטים כל-כך שומעים את פרי דיזיין –  שהרי כריס דדריק עם האחים והאחיות שלו חיברו תמימות ילדותית ומתיקות עם תיחכום הרמוני, בין זוהר השמש הבוהק לבין הפסיכדליה.

חזרתי למוזיקה של FREE DESIGN אחרי המון זמן. "אבא שלי תמיד אהב את החצוצרה בשיר LOVE ME ", מספר כריס דדריק, כותב השירים העיקרי של פרי דיזיין. היום אני אבא בעצמי וגם אני אוהב את החצוצרה הנעלמת אל האופק.  "אהוב אותי" הוא רק אחד מתוך השירים הנפלאים של פרי דיזיין, שירים שמזכירים לי את הילדות. התמימות הזו. כשאני שומע את ההרמוניות המופלאות של משפחת דדריק, אני נזכר באחת הפעמים הנדירות שאבא שלי לקח אותי לים. אני יכול להיזכר בתחושה הזו, היד הגדולה שלו מחזיקה את היד הקטנה שלי, בחוף הסלע בבת-ים, מול השמש השוקעת לאט, כשאחר הצהריים הופך לערב, וגלידה אמריקאית, שוקו-וניל, ביד שמאל שלי, חולצה עם "דונלד דאק" עליה. FREE DESIGN, כמו הקרפנטרס ("Yesterday Once More"), גילברט או'סליבן, מאמאס אנד דה פאפאס ו"פיפת' דיימנשן" – מזכירים לי תמיד את עידן התמימות שלי. זו מוזיקה של ילדות מוקדמת.

Kites are fun מ-1967 היה האלבום (והקליפ) הראשון. הסאנשיין פופ הזה, שירים הרמוניים מתוקים; משהו שכל כך מתאים לקיץ – שקשה לתאר. הקשיבו למשל ל"מצאתי אהבה" שלהם (ששימש גם את הסדרה "בנות גילמור"). השירים של "פרי דיזיין" הם מצננים לא רשמיים. הם ההפוגה שאחרי החום הגדול. כמו תה קר עם נענע בבית קפה מוצל, באמצע היום הלוהט.  כמו קרטיב לימון אחרי הצהריים. כריס דדריק עם האחים והאחיות שלו חיברו תמימות ילדותית ומתיקות עם תיחכום הרמוני, בין זוהר השמש הבוהק לבין הפסיכדליה.

גם התקליט Sing for Very Important People (ינואר 1970)

וגם זה שבא אחריו Stars Time Bubbles Love  (מאי 1970) יצאו בהפרש קטן זה מזה ונשמעים, לכן, כה קרובים ברוחם (התמימה ומלאת הזוהר הילדותי). באיחור רב קלטתי עד כמה הם השפיעו על "היי לאמאס" ועל "סטריאולאב" ואפילו "סנט אטיין". איזה הרמוניות  יש, למשל, ב"דניאל דולפין" – שנשמע כ"ביץ' בויז" בשיאם ובו-זמנית איזי ליסנינג כמו "ריי קוניף ותזמורתו". נאיבים, אבל רק במבט שטחי. ההפקה שלהם הקדימה את זמנה ב-20 שנה

5

שנים רבות חיפשתי את שלושת התקליטים הראשונים של להקת אזימוט האנגלית, ובמיוחד את הראשון עם הזמרת האנגליה נורמה ווינסטון ובעלה הפסנתרן ג'ון טיילור והחצוצרן המעולה קני ווילר שתורם את שלו.  היה קשה מאוד להשיג את זה, אבל אם תרצו – אין זו אגדה ואין דבר העומד בפני הרצון, ובתחילת השנה מצאתי מישהו שמוכן למכור את הטרילוגיה המיוחדת

של אזימוט, מהשנים 1977, 1978 ו-1980 במארז שלם אחד, כולל חוברת, ותמורת 17 פאונד האוצר הזה נחת אצלי בבית.

6

הבי ג'יז כתבו את פסקול האהבה הצעירה, התמימה, בתקופה עתיקה נטולת מחשבים וסלולרי, כשממש צריך היה לצאת מהבית כדי לראות מישהו או לקנות תקליט שאתה אוהב. קו התפר של שנות השישים ושנות השבעים. זו התקופה. המקום: אנגליה. אהבת נערים בני 12. הסרט יצא בשנת 1971 והבי ג'יז – כן! בי ג'יז! – כתבו את פס הקול היפהפה

ככה זה יצא ביפן. פסקול הסרט "מלודי", 1971
וככה זה ראה אור באנגליה.

7

גלן גולד מנגן באך. פסקול הסרט בית מטבחיים חמש. 1972

קודם היה הספר. "בית מטבחיים חמש" של קורט וונגוט.

ואז ראיתי את הסרט של ג'ורג' רוי היל, "בית מטבחיים חמש". לא פעם ולא פעמיים ראיתי אותו, בהקרנות צהריים בקולנוע פריז בתל אביב.

וכך התאהבתי בגלן גולד המנגן באך. אחד מפסי הקול המרעידים ביותר שנוצרו לסרט כלשהו. אפשר לאהוב את גולד או לתעב, אבל אף אחד לא מנגן כמוהו על פסנתר.

8
"מעלית לגרדום" שביים לואי מאל, עם ז'אן מורו, הוא אלבום ג'אז לילי, מבוסס על החצוצרה של דייויס, עם מברשות שמלטפות את המצילות של התופים, עם באס שעובד ישר על הבטן התחתונה, ועם התנהלות הרמונית שמעלה בדמיון מיד שני גופות עירומים מתחת לסדיני סאטן, בפאריז שאחרי המלחמה, בבית מלון סליזי. ב-1957  הביא האמרגן הצרפתי מרסל רומנו את מיילס דייוויס לסיבוב הופעות באירופה. לואי מאל, שאהב את הספונטניות והדינמיקה של הג'אז, הציע לו להלחין לסרט פס-קול. דייויס נענה ברצון. הוא ראה את הסרט בשלב העריכה הראשונית, רשם הערות ואחרי שבועיים נכנס להקלטות.

ב-4 בדצמבר 1957 נכנסו דייוויס והרביעייה שלו לאולפני "לה פוסט" בפריז. ז’אן מורו, כוכבת הסרט, הייתה שם – מתוך סקרנות עצומה ואהבה גדולה למוזיקה של מיילס דייויס. הדרישה היחידה של המוזיקאי היתה שלא יפריעו לו לעבוד ושיהיה באולפן בר משקאות מעולה ומצויד באלכוהול משובח. מאל אירגן את הסצינות להן רצה ליווי מוסיקלי בלופ שהוקרן מול הנגנים, ומיילס ביקש מנגניו לתת לו ליווי קבוע של אקורד או שניים, ואז לקח את החצוצרה והחל לאלתר את רוב הקטעים תוך כדי ההקרנה.

התוצאה, גם אחרי 60 שנה – מעוררת השתאות. דייוויס יצר מוסיקה שמשתלטת על הצופה, אווירתית, כמו מופע סקסי בקברט מוזר, במרתף, מתחת לאדמה, באיזשהו פאב ספוג עשן סיגריות וסיגרים וריח של יין. קשה להסביר במלים, בעצם, מה הופך את פס קול הסרט "מעלית לגרדום" לדיסק כל כך לוהט ועם זאת מסתורי, אפל, רומנטי. אולי מפני שג'אז היה המוזיקה של החתרנים, כדברי ג'ק קרואק, המוזיקה של דור הביט, המרדני, מעשן הסמים. ג'אז זו המוזיקה של הסקס. דיוויס, אגב, נשבע שלעולם לא ילחין יותר סרטים. הוא הצליח לעמוד בהבטחה הזו 30 שנה, עד שהניחו על שולחנו הצעה שאפילו הוא לא הצליח לסרב לה, להלחין את פס הקול של "סייסטה", מותחן אירוטי אוילי ונחות. הסרט היה כשלון צורב. גם פס הקול. מיילס דייויס היה ונשאר אחריו מלחין חלוצי ומופלא של פסקול נהדר אחד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • bddaba  On 04/20/2011 at 7:35

    אתה פורה מאוד לאחרונה עם הכתיבה כאן בבלוג, בועז, טוב מאוד, בטוח שהרבה אנשים חוץ ממני מרוצים מאוד מזה. אחלה פוסט. את אזימוט הזה אינני מכיר וכבר אחפש את זה, תודה וחג שמייח. שרון.

  • אורה גור אש  On 04/20/2011 at 13:01

    גם יוצרים מצויינים מועדים לפעמים ויוצרים מוזיקת קיטצ'
    שגם היא לפעמים נעימה לאוזן.
    מהנה ומשמח לראות לאחרונה את ה'שטף' של הפוסטים שלך,
    ומעורר השתאות על האוצרות שאתה מביא לכאן…
    אתה אלוף בחפירות.
    ממש עונג של אביב, חג שמח.

  • שלומי  On 04/20/2011 at 13:05

    תודה רבה בועז על העבודה הנהדרת שאתה עושה ב 88 , הן מבחינת עריכת התוכן והן מבחינת ההגשה,אתה נכס !, אכן מדובר בפנינים מוזיקליות אמיתיות, תענוג להקשיב.

    חג שמח !!

    שלומי.
    בת ים .

  • מתי ג'י  On 04/20/2011 at 22:17

    כמה תיקונים ברשותך, בועז:

    1. השיר My White Bicycle יצא לאור בשנת 1967, שנת הפסיכדליה, ולא בשנת 1965.

    2. אפילו ההוצאה הרשמית של "האופרה לבני הנעורים" על CD אינה כוללת את האלבום המלא כפי שהיה צריך להיות. למעשה, בירחון RECORD COLLECTOR כבר ציינו, וחזרו וציינו, שמכיוון שאותו פרוייקט מעולם לא הושלם (ב EMI איבדו עניין, בעיקר בגלל שחוץ מ"גרוסר ג'ק", כל מה שיצא על סינגלים נכשל), מה שיצא בסוף על CD כולל אמנם חומרים הקשורים ל"אופרה", אך יש שם גם לא מעט חומרים נוספים שעליהם עבד המפיק מארק ווירץ באותו זמן, וש-לא היה להם קשר ל"אופרה"-. מבחינת הסאונד זה אולי נשמע תואם, אבל מכל בחינה אחרת זה לא קשור.
    אפילו מארק ווירץ עצמו, בראיון משנת 2004, טען שחומרים חשובים ביותר שהיו -קשורים- לפרוייקט, אבדו לנצח, ומן הסתם לא נכללים באותו CD. במקום אחר הוא רמז שאם היו מערבים אותו קצת יותר בהפקת אותה הוצאה על CD, העסק היה נשמע אחרת.
    מכאן יוצא שאחוז ניכר ממה שכתוב בחוברת (נו, פוסטר מתקפל) של אותו CD קשור יותר לדמיון הפורה של צוות הלייבל RPM ופחות למציאות… אבל איך אמרו חכמינו? לא מקלקלים סיפור טוב עם עובדות.

  • אתי  On 04/20/2011 at 23:12

    פוסט מרתק. ממש.
    וההמשך שלו בתוכנית הלילה שלך שאתה משדר עכשיו.

    אנסה עם הזמן להכיר חלק מהם. רשמתי לי בצד.
    על אהבתך ל"פרי דיזיין" כבר כתבת בפוסט קודם. אז אולי הם יהיו ראשונים.

    זה המקום להודות על הפריחה המחודשת שלך בכתיבה כאן.
    תמיד נעים לקרוא.

  • רוני ה.  On 04/24/2011 at 14:01

    בריט אקלנד

    קית ווסט

    kes אבל ביוטיוב כתוב שזה של דין ג'ימס פלעטשר

    Free Design – Love You

    מצאתי אהבה (הקישור שלך לא עובד)

    אזימות (arivée)

    מלודי

    מעלית לגרדום

    • בועז כהן  On 04/24/2011 at 14:34

      מוזר.

      במקום אחד כתוב ג'ון קמרון כמחבר פסקול "קס" ובמקום אחר דין ג'יימס פלטשר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: