להעמיד לדין את ראשי הטלוויזיה על רצח עם תרבותי

 
ביוני 1974 קרא הבמאי והמשורר פייר פאולו פאזוליני: "להעמיד לדין את ראשי הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית על  רצח עם תרבותי".פאזוליני טען שמערכת שלמה טורחת לנוון את רגשותיהם ומחשבותיהם של האיטלקים. ללא שום זיקה להסטוריה, ללא מחשבה על תוצאות המעשים שלהם לגבי הדור הבא, בלי שום רצון להביא משהו בעל ערך ומשמעות, אלא רק כזה שיבדר את ההמונים ויכניס כסף למיעוט השולט.
חלפו למעלה מ-30 שנה. יצחק לאור כתב (הארץ 28.10.2005) על מה שקורה באיטליה של המאה ה-21: "באמצע אירופה הדמוקרטית משתולל משטר של בידור טלוויזיוני", כותב לאור, "ראש ממשלה שירש את המפוארת בחברות ובאמצעות רשתות בידור מטמטם את עמו במונחים שקשה לתאר למי שלא ראה טלוויזיה איטלקית באיטליה – ערוץ אחרי ערוץ, כולל הערוצים הממלכתיים, שאינם מפגרים אחרי ערוציו המטמטמים של ראש הממשלה". פאזוליני חזה את הג'נוסייד התרבותי העתידי כבר בתחילת שנות השבעים.

הוא שנא את הבורגנות, את הקפיטליזם המנוון, את השמאל המרוצה מעצמו, את בעלי ההון הציניים שהציבו את עצמם כספקי-בידור להמונים ודחקו את רגלי האמנים האמיתיים מהזירה. האם זה לא מזכיר לכם משהו? האם זה לא דומה בצורה מפחידה למה שמתרחש בישראל 2011?

פייר פאולו פזוליני: במאי, משורר, מבקר, שחקן, גאון, שמאלן, סופר, הומניסט, פורנוגרף, אמן רנסנס מודרני, קומוניסט שלא היה חבר במפלגה הקומוניסטית, ילד עני שהצליח להתעשר מאמנותו, בן דחוי של התרבות האיטלקית המודרנית – שבכל זאת הביא תהילה רבה למולדתו.

 

פאזוליני נולד בעיר בולוניה ב-5 במרס 1922 לאבא חייל בצבא האיטלקי ולאם שהיתה מורה לשפה וספרות איטלקית. כשהיה בן 23 נורה למוות אחיו האהוב גואידו.  הוא עבר שנים קשות של מצוקה ועוני, נרדף בשל נטיותיו המיניות ודעותיו הפוליטיות והגיע לרומא ב-1950, שם קיבל עבודה כעורך תכנית ספרות ברדיו האיטלקי. "באתי לרומא מהכפרים אחרי שנים של אבטלה, כשכולם מתעלמים ממני, שבור מהפחד להיות לא כמו שהחיים אמורים להיות". הוא מצא עבודה באולפני צ'ינה צ'יטה ומכר את ספריו על מדרכות רומא, ערך תכנית ספרות ברדיו האיטלקי. עם זאת מצבו הכלכלי המשיך להיות קשה. הוא התגורר בפרבר הרומאי "בּוֹרגָטָה" עם מהגרים עניים ואנשי המעמד הנמוך, בתנאים קשים מאוד.

פאזוליני כתב את הדיאלוגים לסרטו של פליני "לילות כביריה" ולאורך שנות החמישים חיבר ופירסם ספרי שירה. ספרו הראשון בפרוזה נקרא "נערי החיים" (Ragazzi di Vita 1955) ועסק בזנות גברית וחיים בפרברים. ספרו השני "חיים אלימים" Una Vita Violenta יצא לאור ב-1959 ועורר סנסציה. סיפורו של תומאזו, נער מושחת אך גם רגיש, היה מעין משל דתי עממי עם סיום טראגי והוא היווה מעין טיוטה ספרותית נפלאה ליצירת הקולנוע הראשונה של פאזוליני, "אקטונה".

 

 מתוך "ציפורי שיר, ציפורי טרף". 1966

אחרי צאת הספר יצא פאזוליני למסע באסיה עם שני סופרים איטלקים אחרים, אלזה מורנטה ואלברטו מוראביה. כשחזר החל לביים סרטי קולנוע. במשך 14 שנה יצר כ-20 סרטים ארוכים וקצרים. במשך כל התקופה הזו הממסד האיטלקי ראה בו איום. עצרו אותו לחקירות, ניסו לצנזר את סרטיו והוקיעו אותו במאמרי עיתונות.

מבין סרטיו הנפלאים חייבים להזכיר תמיד את "ציפורי שיר, ציפורי טרף", הטרילוגיה האדירה "דקמרון", "סיפורי קנטרברי" ו"אלף לילה ולילה" – שעסקה במעשיות עממיות איטלקיות, אנגליות וערביות, את גירסאותיו הבלתי נשכחות ל"הבשורה עפ"י מתי" (שפאזוליני רצה לצלם בישראל, אך הסריט בסופו של דבר במרוקו) ו"אדיפוס המלך" (יצירה מהפנטת וקודרת שצולמה באפריקה) ו"תאורמה" משנת 1968, בכיכובו של טרנס סטמפ.

ב"תאורמה" יצר פאזוליני אלגוריה מסקרנת על התפוררותה של הבורגנות. צעיר יפה תואר (סטמפ) חודר למרקם השליו והמשעמם של משפחה אמידה בבית אחוזה בצפון איטליה. הזר עושה שמות במשפה וקורע לגזרים את השלווה המדומה. האב תעשיין אמיד, אשתו המפונקת (סילבנה מנגאנו בגדול תפקידיה), בנו ובתו המתבגרים – כולם מתמכרים לו, לזר המוזר ולקסמיו המיניים. הוא שוכב עם כולם וגורם לכל אחד מהם לצאת למסע חיפוש עצמי ולשינוי כיוון מהותי. יצירת המופת הגאונית (עם המוזיקה המעולה של אניו מוריקונה וטד קרסון) לא מוכרת במיוחד לקהל הישראלי. וחבל.

פאזוליני נרצח ב-2 בנובמבר 1975 על חוף אוסטיה, ליד רומא, מקום שאותו תיאר ברומנים ובשירים שלו. פינו פלוזי, זונה ממין זכר בן 17, הודה בביצוע הרצח. הבמאי והמשורר היה רק בן 53 במותו האלים.

—————————
בשנות השמונים הוקרנו סרטיו בסינמטקים ללא הרף. ספרו "חיים אלימים" תורגם לעברית בידי מירון רפפורט. "חיים אלימים" יצא לאור באיטליה בשנת 1959, לפני שפאזוליני החל לביים סרטים. הספר מתאר את עלילותיו של תומאזו, נער מושחת אבל גם רגיש ונאיבי, אשר בסופו של דבר מפציעה בו בהדרגה אנושיות לא צפויה, והוא הופך לגיבור. ממש כמו הדמות הראשית בסרטו הראשון של פאזוליני, "אקטונה" (בכיכובו הבלתי נשכח של פרנקו צ'יטי, מי שהיה גם מאהבו של הבמאי).

את עיקר כוחו שואב הספר "חיים אלימים" (כמו גם הסרט "אקטונה") מעמדתו האוהדת של פאזוליני כלפי גיבורו: מתוך ביבי המציאות האלימה, המושחתת והסוטה, עולה אצילות-נפש נוגעת ללב. במידה מסוימת זהו שיר-אהבה ליופייה האפל של רומא. 

 

ספר נוסף שלו, שחובה על כל אינטלקטואל לקרוא הוא קולנוע של שירה – מבחר המאמרים שלו שיצא בהוצאת רסלינג.

לפני שנתיים עשו בכתב העת "מטעם" מחווה ליצירתו של הגאון, אבל הגיע הזמן לעוד רטרוספקטיבה רחבה לסרטיו בפרט, וליצירתו בכלל, של פאזוליני. סרטיו זקוקים למסך הקולנוע הגדול, ולחשיכה שמסביב, כדי להשיג את האפקט האמיתי על הצופים. הם מסוג הסרטים שדורשים את המסך הגדול ומאבדים המון במעבר למסך הקטן, לטלוויזיה, שאותה שנא כל-כך האיש הזה. 

 

שומרת על הזמיר, שלא יברח. מתוך "דקמרון"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shaultweig  On 04/18/2011 at 19:14

    בועז שלום וחג שמח

    ישנה פריחה במוסיקה הווקאלית בכלל ובמוסיקת הבארוק בפרט. אין ביקוש למוסיקת בארוק ויש דחיפה רבה של מוסיקת בארוק לרשת. יש גם דחיפה של יצירות על ידי אמנים מרופדים בכסף שחשוב להם שישמעו אותם. וכמובן מריה קלאס ואדית פיאף ב YOUTUBE. העשור האחרון היה עידן הזמרות שהחליפו את הקונטרטנורים המעצבנים בתפקידים שבוצעו על ידי קסטראטו.

    סרט וספר שלא הזכרת וביים פאזוליני הוא 120 הימים של סדום. לק3ח לי זמן להוריד אותו ומיד מחקתי אותו

  • אין לי טלוויזיה, מאז 1980 – כאשר הוצאתי את הטלוויזיה מהבית סוף סוף.

    מעולם לא רציתי טלוויזיה ואז יום אחד, ב-1970 , הופיעו סבא וסבתא עם מכשיר טלוויזיה (שחור לבן כמובן): "טוב לילדים."

    ב-1980 היינו צריכים להוציא את הכבל בשל בניית תוספת. חלפה חצי שנה, הבנייה הסתיימה, ואז זה היה הבן שאמר, "אולי לא נחזיר אותה." ראה כי טוב.
    וכך, פה אחד, אמרנו לקופסא שלום. וחיינו באושר ואושר עד עצם היום הזה והלאה מזה.

    .

  • shaultweig  On 04/19/2011 at 8:39

    קורינה בוקר וטוב וחג שמח

    רומני בדיוק בשבילך

  • דודי  On 04/19/2011 at 11:38

    האם ערוצי הטלוויזיה באיטליה גרועים מהערוצים המסחריים שלנו?

    בערוץ 1 יוצא לי לצפות פה ושם. מהדגימה שלי התוכניות אולי אינן פסגת האיכות אבל לא מטומטמות-מטמטמות. מצד שני מעטים צופים בו, כך ש"טלוויזיה ישראלית" שווה למעשה בימינו ל"טלוויזיה מסחרית ישראלית".

  • אמנם כבר ערב וזה עוד יותר טוב. תודה. נפלא. נרשמתי, שאהיה מוכנה ליום כיפור!

  • נהייהעמומה  On 04/20/2011 at 7:05

    אתה זוכר באיזה שיר עברי הוא מוזכר?
    בזכרוני אני שומעת את קולו של בני אמדורסקי
    "לפני שהקולנוע הפך לאמנות…," אולי גם ג'וזי כץ…?

  • sivi  On 04/23/2011 at 20:14

    אתה פשוט משאיר אותי ללא מילים.
    תודה שאתה כותב. אני חושבת שהבלוג שלך הוא עוף נדיר בין הבלוגים ששוטפים את הרשת, כל כך הרבה ידע אצור.
    אולי כדאי שתקטלג את הרשומות לפי קטגוריות שיקלו על החיפוש בבלוג והאיתור?

  • avha  On 04/24/2011 at 6:36

    "רצח עם תרבותי" זה חזק, אלא שאפשר ללחוץ על הכפתור ולכבות.
    ראיתי את "דקמרון" ואת "אלף לילה ולילה" בתור נערה, ולמותר לציין שדי זועזתי עקב גילי הצעיר. מעולם לא ראיתי את "סאלו", שבאמת לא הזכרת, אבל נדמה לי שכבר כתבת עליו. חושבת שאשמח לקרוא את ספריו.

  • crazy horse  On 04/24/2011 at 13:40

    בהקשר הזה של הטלוויזיה המנוונת ומסרסת את מוחם של הצופים, הייתי מציין גאון אחר – פראנק זאפה. שימו לב למילות השיר I'm the slime (אני החלאה). ניתוח ציני, מפוכח ומרושע (כמו שרק זאפה יודע) על הנזק שגורם השיקוץ הזה…

    I am gross and perverted
    Im obsessed n deranged
    I have existed for years
    But very little had changed
    I am the tool of the government
    And industry too
    For I am destined to rule
    And regulate you

    I may be vile and pernicious
    But you can't look away
    I make you think Im delicious
    With the stuff that I say
    I am the best you can get
    Have you guessed me yet?
    I am the slime oozin out
    From your tv set

    You will obey me while I lead you
    And eat the garbage that I feed you
    Until the day that we don't need you
    Don't got for help…no one will heed you
    Your mind is totally controlled
    It has been stuffed into my mold
    And you will do as you are told
    Until the rights to you are sold

    That's right, folks..
    Don't touch that dial

    Well, I am the slime from your video
    Oozin along on your livinroom floor

    I am the slime from your video
    Cant stop the slime, people, lookit me go

  • גיל קיסרי  On 01/14/2016 at 22:53

    פאזוליני? לא בדיוק המופת של היצירה המוצלחת. מעורר שערוריות ואלוף חוסר הטעם – כן. אבל לא המטיף המתאים לרמה תרבותית. גם אם רבים סגדו לו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: