הנוף הוא הדבר הבודד ביותר בעולם

 

1988-1991, בדיוק אורך חייה של להקת עכברי השדה היתה גם תקופה מסויימת בחיי שלי. התחתנתי והתגרשתי וגם שטפתי חדרי מדרגות כדי להתפרנס וכתבתי ביקורות מוזיקה לעיתון חדשות – למען הנפש, וקראתי בשרשרת את כל הרומאנים של דוסטוייבסקי. מכולם נחרט בי במיוחד המשפט הזה של פיודור הגדול:

"אהבה קודמת להיגיון".

 

וגם את זה אהבתי, של צ'כוב דווקא, מתוך "פריחה שהתאחרה":

"בטבע הופך זחל דוחה לפרפר יפהפה ואילו אצל בני אדם קורה התהליך ההפוך: פרפר יפהפה הופך לזחל דוחה".  לא הייתי ברנש אופטימי אז. לא. הייתי מדוכדך למדי, והמוזיקה התאימה מאוד כפסקול לתקופה ההיא. רק מאוחר יותר,  אחרי שהופנמה הפרידה מחלום החיים ביחד, פתאום הייתי מאושר.

 גרתי בדירת חדר. הייתי עני מרוד. לא היתה לי מיטה. ישנתי על שני מזרונים על הרצפה. לא היתה לי טלוויזיה. אבל לא היה איכפת לי בכלל, כי עבדתי מעט, והיה לי זמן רב לחשוב, לקרוא ולשמוע מוזיקה. וזה הסב לי אושר. כל יום ללמוד משהו חדש. נוסף. ימים שלמים קראתי ספרים ושמעתי תקליטים. וינילים. של הסמית'ס, ושל טוק טוק ושל פילד מייס.

 לא היה לי מקרר, אז אכלתי בחוץ במסעדות פועלים. ושמעתי את פילד מייס. בהרבה מובנים זהו פס הקול של הבדידות השקטה, בשבילי.  

שלוש שנות פעילותה, 1988-1991, הגדירו את הזמן ההוא בשבילי. שנים אי אפשר היה להשיג את האלבומים שלהם. עכשיו אפשר ובשבילי זו חתיכת חיים על CD`s – ואני חווה את אותה התרגשות טינייג'רית, כמו בימים שבהם הייתי צועד ברחובות תל אביב עם שקית של "אלגרו" שבתוכה תקליט חדש.

 

וזה הצילום הראשון. 1988 בשדה הפתוח, רוברט ראטן ואיאן קאט מייסדי ומקימי הלהקה מטיילים על גבעה המשקיפה על העיר לונדון. הייתי מהופנט לתמונה הזו, בזמנו. לא יכולתי להתנתק ממנה. היא מעוררת בי רגשות עמוקים גם היום.

 

 

המקרה של עכברי השדה שייך לסוג הלהקות שמרגע שחדלו להתקיים החל להיווצר המיתוס סביבן. בשנים 1988-1991 פעלה הלהקה בדרום לונדון תחת הנהגתו של רוברט ראטן, משורר עגמומי ומלחין מלנכולי, ויחד החברים הקליטו שלושה תקליטים – כל אחד מהם יפה ושביר יותר מקודמו. דווקא אחרי סיבוב הופעות קטן אך מצליח בארה"ב, בשנת 1991, קרסה החבורה ולא ניצלה את המומנטום. ראטן הקים לעצמו להקה חדשה, "טרמבלינג בלו סטארס" (כותרת שנלקחה מתוך הרומן השערורייתי של פולין ריאז' "סיפורה של או"), המתופף מארק דובסון והזמרת אן-מארי דייויס הקימו את ההרכב האדיר "פיקצ'ר סנטר", ובאמצע גם היה הרכב אחר בשם נורת'רן פיקצ'ר לייבררי (שהוציאו תקליט אגדי בשם "אלסקה" שאתם חייבים לעצמכם).

 כל ההרכבים והפרוייקטים הללו נשאו את החותם המובהק של להקת האם. אותה שירה מעט מרוחקת וגיטרות שנמהלות זו בזו, יוצרות תחושה של ערפל, קרירות מעוררת געגועים למשהו שלא ברור מהו, אולי לתה עם חלב בבוקר אפור. פינק פלויד כבר ניסחו את זה בשלמות ב"הצד האפל של הירח" ("עצבות שקטה היא הדרך האנגלית") ו"דה פילד מייס" הולכים בדרך הזו במידה עצומה של כשרון.

 שנים ארוכות היה בלתי אפשרי להשיג את האלבומים שלהם. ייצור התקליטים פסק. על דיסקים מעולם לא הדפיסו אותם. היה אוסף אחד, כפול, שהופיע ב-1998, אזל מיד ונמכר ב-160 דולר באיביי. אבל עכשיו אפשר. שלושת האלבומים יצאו בעטיפות חדשות, ערוכים דיגיטלית, עם הרבה מאוד בונוסים – ולמעשה אפשר עכשיו לשים יד על כל מה ש"פילד מייס" הקליטו.

 

 

רוברט ראטן, סולן פילד מייס, בהופעה האחרונה של הלהקה בפני סטודנטים באניברסיטת גלזגו, 1991

 האזנה ממרחק הזמן מעניקה אפשרות להעריך את ההרכב ותרומתו מעבר להתרגשות הברורה של אנגלופיל  שנרדם בלילות קפואים לצלילי "מתחת לכוכבים" ו"הבית של אמה" – שני שירים מרעידים. "פילד מייס" נפלו אל העולם בזמן שמצד אחד של האוקיינוס החלה נהמת הגראנג' ומצדו השני היתה מנצ'סטר של הפי מאנדייז וניו אורדר. הם התפרקו כש"סקרימדליקה" של פרימל סקרים ו"בלו ליינס" של מאסיב אטאק שידכו אלקטרוניקה לגיטרות. ככה שעכברי השדה החליקו בין הכסאות. בישראל, למשל, הם אף פעם לא זכו להכרה.

 

 אז מה יש לנו פה? שלושה אלבומים של The Field Mice גדושים במידה שווה של שירים טובים, הפקות אינדי צנועות (האלבום הראשון הוקלט על 8 ערוצים, בבית של ראטן), שילוב של מכונות תופים ומתופף חי, מקצבי שנות השמונים וקלידים שעוטפים את השירה. שירה במובן כפול, גם הקולי וגם של איכות הטקסטים, שבשיאם מזכירים את ריימונד קארבר. ראטן הוא משורר מתבונן, ששוזר בעדינות רעיונות, רגשות ותמונות נוף.

שלושה תקליטים בלבד הוציאה להקת "עכברי השדה". ואלה הם. התבוננו היטב בעטיפות:

Snowball הראשון, שיצא בספטמבר 1989.  

Skywriting השני שהופיע באוגוסט 1990

For Keeps השלישי והאחרון מאוקטובר 1991.

 

 

 

  על העטיפה הראשונה היה צילום של יער.

על העטיפה השניה, בנינים גבוהים.

על השלישית – הים.

 

על אף אחת מהן אין פנים. אין אנשים. הנוף הוא הדבר הבודד ביותר בעולם. הנופים הריקים הם סמלים. כמו המוזיקה.