או, יה

 

שלוש שנים בתיכון הייתי מאוהב על גבול אובדן שפיות במישהי. מלכתחילה היא היתה בלתי מושגת. נער מופנם ורזה עם שיער ארוך שלא מדבר, אבל קורא בלי הפסקה ומכור למוזיקה לא יכול להשיג את מלכת התיכון. היא לא היתה מהמלכות הנוגשות, האכזריות, היהירות שמזלזלות בפשוטי העם המוקסמים. היא היתה מלכה נדיבה. אדיבה. חייכנית. למרות זאת, לא היה לי שמץ של סיכוי להתקרב לחצר המלכות, ובוודאי שלא להשתחל למיטת האפיריון המלכותית שלה.

לא ברור מה עדיף. אם היא היתה מתנשאת ומנוכרת, אולי הייתי נגמל. אבל היא דווקא היתה מלאת קסם. היא היתה מחייכת אלי, כשהייתי אומר לה בוקר טוב. לפעמים אפילו הצלחתי לדבר איתה. קצת. בהפסקות. או אחר הצהריים, כשהחבר'ה באו לקרוא לה להצטרף לנסיעת אופנועים. בערתי מאהבה. אף פעם לא הזיתי עליה הזיות מיניות. לא.  מעולם לא פנטזתי עליה עירומה. לא. לא. יותר מכל דבר אחר רציתי אהבה. שכבתי במיטה, לפני השינה תמיד חיבקתי את הכרית, דמיינתי שזו היא. רציתי שהיא תתן לי לאהוב אותה.

 השנה היתה 1980. כיתה י"א. יושב בלילה בחדר, זורק כדור טניס אל סל קטן ממתכת שתליתי מעל לדלת, קולע ושומע יואב קוטנר בגלי צה"ל. באופן הזה (יושב על המיטה, לבדי, קולע כדורי טניס לסל ולא עושה שיעורים, וחושב עליה) שמעתי לראשונה המון תקליטים שקוטנר שידר באותה שנה. סנדיניסטה המשולש של הקלאש, השלישי של דייר סטרייטס, למשל. וגם את הרוקסי מיוזיק הזה. איזה שם סמלי. בשר ודם. פלאש אנד בלאד.

עטיפת הסינגל

רוקסי מיוזיק תמיד היתה להקה שבנעוריי לא ידעתי איך, בדיוק, להתייחס אליה. על העטיפות של התקליטים שלהם היו תמיד בחורות יפות ומעורטלות,  עם סולן שלבוש באופן מעוצב מדי, עם שיער מבריק משמן, אבל גם עם גיטריסט כמו פיל מנזנרה, עם קלידים שעוטפים מעברי תופים דרמטיים של פול תומפסון, הסקסופונים של אנדי מקיי ואת בריאן פרי, שבכל זאת היה לו את הקול. הקול השרמנטי, הנשבר, המפתה.

יש בתקליט המעולה הזה גירסה טובה ל"Eight Miles High" של ג'ין קלארק ודייויד קרוסבי וגם ביצוע לשיר של ווילסון פיקט ("In the Midnight Hour") אבל האמת היא שקניתי את בשר ודם המצוין (ב"אנטנה" ברמת גן, תוצרת הארץ) בעיקר בזכות שיר אחד מסויים: "או, יה". שמעתי את השיר כמה פעמים באותו יום ולא הספיק לי. קראתי את המלים עד שלמדתי אותן בעל פה. לא במקרה.

אלה המלים שאתה הכי מזדהה איתן בגיל 17, כשאתה מאוהב בנערה היפה בכיתה, שהיא גם הכי יפה בבית הספר, הדבר הכי יפה שראית אי פעם בחיים הקצרים שלך, וכל מה שאתה רוצה זה רק להעיז ולהציע לה ללכת איתך לסרט, ושהיא תסכים, ושבערב תבוא ותאסוף אותה מבית הוריה ברמת אפעל, ושהיא תעלה על האופנוע שלך ותתן לה את הקסדה הנוספת שסחבת במיוחד בשבילה, ושאחרי הסרט תשעין אותה על הקיר של קולנוע תכלת ותנשק אותה והיא תתמסר ותעצום עיניים ותחבק אותך חזק, ואז כשהיא תרד מהאופנוע ותיכנס הביתה היא תביט לאחור, ויתנגן שיר יפה ברדיו, והוא הופך להיות השיר שלכם. והשיר שלכם נשאר לנצח שיר שלכם.

אז ככה קרה עם או, יה – רק שמעולם לא יצאתי איתה לסרט ולא אספתי אותה על אופנוע ולא השענתי אותה על קיר של בית קולנוע כלשהו. ועברו השנים, עוד ועוד שנים, והיא בחייה, ואתה בחייך, ורק השיר הזה, בכל פעם שהוא מתנגן, מזכיר לך פנטזיה וימים של נעורים נטולי מחשב, ללא סלולארי, בלי פייסבוק SMS ובלי טלפון בכלל – שהרי לא היה לנו טלפון עד שהתגייסתי לצבא, וימי הביניים האלה של עידן התמימות וה"תעלי איתי לחדר, לקפה ותקליטים", אפילו שבכלל לא שתיתי קפה עד גיל 23. רק תה. וחלפו 30 שנה, וראיתי אותה ברחוב, יופייה עדיין מסנוור. יופי נשי, בשל, מחשמל. באתי הביתה, חיפשתי את התקליט של רוקסי מיוזיק. לא מצאתי.  אבד.  כמו נעוריי הרחוקים. או, יה. מזל שיש יוטיוב.

Some expression in your eyes
overtook me by surprise

where was I
how was I to know?
How we can drive to a movie show
when the music is here in my car?
There's a band playing on the radio
with a rhythm of rhyming guitars

they're playing
oh yeah
on the radio.

And so it came to be our song

and so on through all summer long
day and night drifting on into love.
Driving you home from a movie show

so in tune to the sounds in my car.
There's a band playing on the radio

It's some time since we said goodbye
and now we lead our seperate lives.
But where am I
where can I go ?
Driving alone  to a movie show
so I turn to the sounds in my car.
There's a band playing on the radio
and it's drowing the sound of my tears.
They're playing
oh yeah

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל/אוסטרליה  On 04/16/2011 at 8:12

    בועז אתה רומנטיקן עד הסוף
    סיפור מקסים עם זכרונות טובים

  • נעם אשד  On 04/16/2011 at 8:31

    מה שהכי יפה אצלך, זה ששלושים ( וואו!) שנה אחרי כן – היא עדיין יפיפיה, שכן בכל סיפור הוליוודי רגיל היא הייתה כמובן כרסתנית ודהויה, שבזבזה את חייה באיזה בוטיק.

    אני קניתי את התקליט בגלל SAME OLD SCENE (לדעתי אחד השירים שהגדירו בצורה מזוככת את ה NEW WAVE) אחרי ששמעתי אותו בסרט TIMES SQUARE – סרט שכנראה השפיע עלי בעיקר מוזיקלית, כי אני לא זוכר ממנו כלום, חוץ מזה שהוא עוסק בילדות שגרות ברחוב

    נעם אשד
    ctotours@isdn.net.il

  • בועז כהן  On 04/16/2011 at 8:38

    הזכרת לי נשכחות…"טיימס סקוור". הסרט ההוא.

    איזה פסקול היה לו!
    http://en.wikipedia.org/wiki/Times_Square_(soundtrack)

  • עונג פוסט.

  • לואי לואי  On 04/16/2011 at 8:42

    אף פעם לא הבנתי איך מי שאוהב את 'סנדיניסטה' (ועוד יותר את 'לונדון קולינג', אלבום ששינה את חיי בגיל 32) יכול לאהוב גם את 'רוקסי מיוזיק' באותה מידה – ומבחינתי לאהוב באותה מידה כל להקה אחרת כמו את הקלאש, הגדולה מכולן (טוב, חוץ אולי מהולווט אנדרגראונד) – אבל גם אף פעם לא הייתי מאוהב במלכת התיכון, אז מה אני כבר יודע.

    ועדיין, כתיבה שבאה מהמקום הפנימי הזה נוגעת לי במקום הפנימי הזה. תודה, בועז.

    • בועז כהן  On 04/16/2011 at 9:41

      אני אוהב גם את הקלאש וגם את רוקסי מיוזיק, גם רוק מתקדם וגם פאנק, וגם את שוברט ובאך ומיילס דייויס וגרשווין, ואת חוה אלברשטיין (של שנות השבעים) ושלום גד, ואת מייק ברנט לד זפלין ורדיוהד – ואני לא מוצא שום סתירה בין האהבות שלי

      • לואי לואי  On 04/16/2011 at 18:14

        ודאי שלא היתה פה ביקורת על האהבות שלך, חלילה, אלא לכל היותר רק שמץ קנאה על המנעד הרחב. אני אשב לי כאן לבד בחושך ואמשיך להתגעגע לג'ו סטראמר.

        טוב, וגם לקית' מון.

  • מישהי  On 04/16/2011 at 13:15

    פוסט רומנטי וחולם,
    עידן התמימות עדיין חי במימד של דמיון, רגשות ומוסיקה,
    ולהקשיב לשירים יחד או להכיר האחד לשניה שירים, זה תמיד זה.

    נהניתי לקרוא ולהקשיב לשיר שגם לי הזכיר את נעוריי.

  • צחי  On 04/16/2011 at 18:03

    יופי של פוסט. אנחנו בני אותו גיל, שמענו את אותה מוזיקה, נתפסנו על אותם שירים. כנראה שלא היינו מאוהבים באותה נערה, אבל הפוסט היפה הזה מדבר גם אלי וגם עלי..

  • אייל שכטר  On 04/16/2011 at 20:11

    יפה יפה בועז. מעולם לא הצלחתי להבין איך קרה שמוזיקה שנוצרה לפני 30 שנה ייצרה כל כך הרבה משמעות ופראזות מוזיקליות נצחיות – מה שכמעט לא ניתן לגלות כיום

  • mex  On 04/16/2011 at 21:47

    לואי, שמע קטע מאחד מתקליטי ההופעות המשובחים ביותר, לטעמי-Viva

    ואכן, לבראין פרי,בנוסף לקול מדהים,גם טעם טוב בבחירת זמרות ליווי

    • לואי לואי  On 04/18/2011 at 12:55

      תודה, mex. בהחלט קטע יפה.
      🙂

  • סער ליבן  On 04/16/2011 at 23:26

    תענוג לקרוא את הפוסטים שלך..

  • jack  On 04/17/2011 at 0:41

    בועז, לפוסטים שלך יש איכויות של ספר טוב – אני מוצא את עצמי קורא שורות מסויימות פעמיים, כדי להינות יותר.
    פשוט מקסים, תודה

  • רוני גלבפיש  On 04/17/2011 at 7:40

    כיף שחזרת, וכיף שכל כך ברגש. ברוך השב.
    אני מאוד אוהבת כמה שאתה לא מאופק ולא קול, כל תעצומות הנפש האלה מתפרצות. ודווקא האקלקטיות שלך היא שהופכת אותך למעניין.

  • הגברת מן הצפון  On 04/17/2011 at 11:28

    "יותר מכל דבר אחר רציתי אהבה"

    יותר מכל דבר אחר רציתי אהבה

  • ארז מנור  On 04/17/2011 at 21:06

    "נכון את יפה כבר הרבה אנשים אמרו
    נכון היא יפה עיתונים כבר כתבו על זה ש,,
    את יפה ושיש לך עתיד זה נכון מה שהם מספרים
    אבל אני היחידי שיודע שאף על פי יופייך המשגע
    לא תדעי אהבה אמיתית לעולם "

    זה השיר הראשון שעלה לי לראש אחרי הפוסט הזה

  • שרון  On 04/18/2011 at 1:02

    בועז, המילים שלך משתלבות יפה כל כך במוסיקה שאתה משמיע, ויחד הן הופכות לפס הקול והתסריט בסרט של החיים שלנו

  • avha  On 04/21/2011 at 5:15

    חיוך ותודה.
    נדמה לי, שחוץ מריח, מוזיקה היא הדבר שהכי מעורר ת'זכרון.
    רוקסי מיוזיק…לא יודעת..שורה תחתונה, מתוק מידיי.

  • דני  On 04/27/2011 at 0:14

    פוסט מקסים. "לא מצאתי. אבד. כמו נעוריי הרחוקים."

  • tipid1  On 01/28/2012 at 21:48

    פוסט מקסים ומעניין

  • llaliiblue  On 09/27/2012 at 18:44

    כמה תמימות ורומנטיקה.. אחח.
    אהבתי, מאוד.

  • naava@brazzers.com  On 12/30/2012 at 12:13

    תן לי את זה\
    זרעים של שלום/

    -נאווה הספרנית

  • רן  On 07/21/2014 at 14:16

    בעיני זה תקליט ענק, עם שירים מעולים, הפקה אדירה ונגינה ברמה הגבוהה ביותר. פרי בשיאו כזמר.
    ה-תקליט של רוקסי לטעמי

  • שגיא  On 07/22/2014 at 9:50

    סיפור מרגש, כמה שאני מזדהה…
    תקליט טוב, אבל הוא רק הסיפתח ליצירת המופת שסגרה את הקריירה של רוקסי – אבאלון.

  • יוני גבריאלוב  On 06/01/2016 at 19:03

    מכמיר לב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: