היתה אז חשכה באמריקה

 

א.מ. הומס

איימי מ. הומס בת 49. מבוגרת ממני בשנתיים. מה שאומר, שקראנו פחות או יותר את אותם ספרים אמריקאים (זן ואמנות אחזקת האופנוע, התפסן בשדה השיפון, סיפור של שיגעון פשוט) ושמענו את אותם תקליטים אמריקאים (ג'יימס טיילור, קרוסבי סטילס נאש ויאנג, ברוס ספרינגסטין) באותן שנים.

מה אני רוצה לומר? אני רוצה לומר, שהומס התבגרה, התחנכה והתעצבה כמוני, דרך שנות השבעים והשמונים. אני מרגיש את זה, כשאני קורא את הספרים שלה. היא אישה, אמריקאית, יפה ומצליחה מאוד, ויש בינינו זהות של מי שקראו את אותו דף מילים באותו תקליט משני צדי האוקיינוס. כמי שנולדה בשנת 1961 הומס התבגרה בתוך שנות השבעים, רגע אחרי המסיבה הגדולה של הסיקסטיז. לא במקרה האנטי-גיבורים שלה, בספריה, הם ההיפים שהפכו ליאפים, או הילדים שלהם. אני אוהב את הומס. קראתי שלושה ספרים שלה, שתורגמו לעברית (ג'ק, מוזיקה ללפידים והספר הזה יציל את חייך) ואחד באנגלית

הומס היא כותבת יוצאת-דופן. סופרת מודרנית, אמיצה, שנוגעת בכל תחלואי הקיום המודרני. הרכושנות, החיפוש אחר משמעות, הפחד מפני הקמילה ואובדן הנעורים, הכמיהה למשהו לא מוגדר שירפא את הצער. היא נותנת את התחושה, לקורא, שאין דבר שהיא לא מסוגלת לטפל בו  – מגבר שעוזב את משפחתו כי הוא מתאהב בגבר אחר וסקס לסבי סוער בין שתי חברות סטרייטיות ועד ילד החוטף ילד אחר באיומי אקדח ומשפחה השורפת את בית הפרברים שלה ויוצאת למסע אל הלא נודע.

אחרי "ג'ק", ספרה הראשון שהפך לסרט טלוויזיה עיבדה הבמאית הלסבית רוז טרוש (גו פיש) את "הדברים הבטוחים" של הומס לסרט קולנוע בכיכובה של גלן קלוז, המגלמת את דמותה של אסתר, המטפלת במסירות בבנה הנמצא בתרדמת אך מתנכרת לבעלה ומתרחקת מבתה המתבגרת. באותו זמן חברתה האחת נמצאת בדרך לגירושים מכוערים  והשניה משועממת עד מוות מבעלה ומחייהם הבנאליים ולמרות החזות העליזה שלה היא בעצם מחפשת ריגוש – משהו או מישהו שיחזירו אותה לחיים.

הנושאים הם אותם נושאים. אפשר לפגוש את הסיפורים הטעונים והדמויות האבודות של הומס כבר ב"מוזיקה ללפידים", ספרה המטלטל משנת 1999 שמתחיל במשפחה השורפת את ביתה שלה, כדי להתחיל מחדש, ומסתיים במוות מקומם של ילד. הומס נטולת חמלה. היא אחת הסופרות הבולטות באמריקה לא רק בזכות כשרונה לספר סיפור (ויש לה יכולת רבה לעשות את זה), אלא גם (ואולי בעיקר) הטיפול שלה באחר. היא כותבת ספרות לדור השרוט. "ג'ק"  עוסק בהתמודדותו של נער עם הגילוי כי אביו עזב את הבית לטובת גבר אחר, "הסוף של אליס" מתאר יחסים בין נערה צעירה לפדופיל המרצה את עונשו, שאותו היא מעריצה. ב"מוזיקה ללפידים" ילד חף מפשע מוצא להורג. וב"הספר הזה יציל את חייך" מתואר בפרוטרוט סקס עם חולת סרטן כרותת שד.

חנויות סירבו להחזיק אותו על המדף. עטיפת "הסוף של אליס", שלא תורגם לעברית

הומס, מטבעה, הולכת נגד הזרם. היא לא סופרת קונבנציונלית ויש בה את הגרעין שמסייע לעורר מהומות. "הסוף של אליס" עורר סערה בארצות הברית ואנגליה (היו חנויות ספרים לא מעטות שסירבו להחזיק אותו) .

הומס, שמגדירה את עצמה כ"אישה שאוהבת מאוד גברים ואוהבת מאוד מאוד נשים", והיא גם זו שכתבה את סדרת הטלוויזיה הלסבית הראשונה, "ישנן בנות" – או בשמה המקורי: THE L WORD

ישנן בנות. הסדרה הלסבית הראשונה

 

גם "הספר הזה יציל את חייך", בוחש בקדרת הנושאים שהחברה המערבית לא אוהבת לחשוב עליהם. הומס מעלה אל פני השטח את אותם מוצקים מטרידים השקועים בתחתית. הקריאה בספר יוצרת מצב מתמיד של מתח אצל הקורא. מצד אחד, אתה מת לדעת מה קורה הלאה, ומדפדף, מצד שני – הקריאה, פעמים רבות, עוכרת שלווה וטורדת מנוחה.

הסיפור נפתח עם התקף לב שלא היה למר ריצ'רד נובק, אחד שיש לו המון כסף, והוא גר בוילה מפוארת על גבעה המשקיפה אל העיר לוס אנג'לס, ויש לו תזונאית פרטית וגם מאמנת כושר צמודה ומעיקה, והמיליונים של הדולרים בחשבון הבנק שלו אמורים להבטיח לו שקט ותענוגות. אבל אז בא הכאב.  כאב עצום מפלח חזה וקורע את התודעה. בבית החולים הוא חושב שהנה בא הסוף, אבל זו רק ההתחלה.

לא התקף לב, גם לא סרטן, סתם איתות של הנפש להתחיל ולבדוק מה לא בסדר. בחצר הבית הולך ונפער בור בולעני המסכן את שלום הבית ואת שלומו שלו, סוס נופל לתוך הבור, מוכר דונאטס מהגר מפתח איתו יחסים משונים, כוכב קולנוע שגר לידו יוצר איתו קשר, הוא מציל נערה עירומה מתא מטען של רוצח פסיכופט ומחדש את הקשר המסובך עם בנו ההומו, המתגורר רחוק ממנו.

 הומס מדהירה את נובק אל תוך חיים חדשים במהירות מטורפת. "היתה אז חשכה באמריקה", היא כותבת, ואכן הביקורת שלה היא כלפי כל מה שנתפס כחלום האמריקאי, היא נכנסת בבורגנות ריקה, הערצת המותגים והעיוורון הרגשי – אבל בו זמנית הגיבורים שלה הם חלק בלתי נפרד מהרשת האמריקאית החברתית הגדולה והמופרעת. הומס מצליחה להצחיק דווקא בשוליים הסהרורים של העלילה, כשהיא מתארת, למשל, סופר מצליח (סלינג'ר?) הנחבא בביתו, גיבור שנות השישים שמתגלה כאחד שמחטט בפחים, או מעסה רפואית שבאמצע טיפול דוחפת לריצ'רד אצבע עמוק לתוך התחת: "אני מצטערת, היית צריכה להזהיר אותך מראש…נסה להירגע ואל תהיה שיפוטי" (עמ' 185)

אל תהיו שיפוטיים. תנו להומס לדחוף לכם. הוא לא יציל את חייכם אבל כמו תמיד אצל הסופרת הזו, הספר הזה יילך איתכם זמן רב אחרי שתסיימו לקרוא אותו.

השורה האחרונה: הספר הזה יציל את חייך מלא וגדוש מדי בדמויות ובעלילות משנה ועריכה קשוחה וקפדנית (שהיתה מנפה ממנו 150 עמודים) היתה משפרת אותו באופן ניכר. עם זאת, הומס מלאת אבחנות מעניינות ויש כאן את אחד הסיומים המרגשים יותר לספר שנתקלתי בהם בשנים האחרונות.

 

 

"הספר הזה יציל את חייך", ספרית מעריב, תרגום: דפנה לוי, 420 עמודים, 88 שקלים  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יגאל  On 04/15/2011 at 6:38

    עושה חשק לקרוא את הספר הזה שוב, ושוב, פוסט מעולה

  • איריס קובליו  On 04/15/2011 at 8:17

    תודה, מסקרן מאד

  • עידית פארן  On 04/15/2011 at 11:55

    הספר היחיד שלה שקראתי הוא האוטוביוגרפיה שלה, "בתה של המאהבת", גם אותו דפנה לוי תרגמה.
    אותי הוא ריתק
    (מאז שהמלצתי, לפני חמש שנים בערך לשני אנשים אהובים על ההיסטוריה הסודית, זה היה לפני יום כיפור, והם טסו לקנות אותו לפני החג, ואחר כך קיללו אותי בלשון עסיסית, הם גם לא מכירים אחד את השני, ככה שזה היה מאוד אמין)

    כל הבסוגריים היה, כי אני לא ממליצה עליו, ובכל זאת קראתי אותו בנשימה אחת (ואני מתקשה לקרוא בנשימה אחת, )
    את "הספר הזה יציל את חייך" אני רוצה לקרוא כבר ממזמן אבל 420 עמודים בשבילי זה כמעט כמו מאסר עולם (בהתחשב בכך שאני קופצת מספר לספר בלי הכרה, מה שאומר שאני גם נסחבת כל הזמן עם שלושה ספרים)

  • הגברת מן הצפון  On 04/15/2011 at 13:46

    כמי שחשה נשואה ללוסי מוד מונטגומרי, בנעוריי היה לי רומן סוער וסודי עם וירג'יניה וולף, אף פעם לא סלחתי לסלביה פלאת על שעזבה, תמיד אהיה אסירת תודה לג'יין אוסטן על ימים זהובים מוארים חלקית בטיולים בשקיעה אנגלית בימי חשיכה ואובדן, וכמחזיקת ידיים נצחית עם לואיזה מיי אלקוט, מי אני שאשפוט?

  • הילה  On 04/17/2011 at 9:58

    חסר לי זמן, מספיק זמן כדי לקרוא את כל הספרים שאתה כותב עליהם (או מספר עליהם ברדיו), לשמוע את כל הדיסקים שאתה ממליץ עליהם, לצפות בסרטים שאתה מזכיר כדרך אגב… חסר לי זמן. בינתיים, מסתפקת בלקרוא את הפוסטים שלך, מרתקים לכשעצמם.

    תכתוב ספר כבר, אותו לא אפספס.

  • אורה גור אש  On 04/17/2011 at 17:47

    לא נותר לי אלא להגיד שאני מלאת קנאה בכל אלה שמספיקים
    לקרוא 2 ספרים בשבוע, ואת ספריה של הומס עדיין לא קראתי.
    חור בהשכלה…

  • tipid1  On 01/25/2012 at 22:55

    תודה מעניין מאוד

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: