גן עדן פרסי

 

את הסרט "הבלון הלבן" ראיתי בניו יורק לפני 15 שנים בניו יורק, בליל סערה חורפית, 20 מעלות צלזיוס מתחת לאפס – וכשיצאתי לטיימס סקוור קרוב לחצות הייתי כל-כך אפוף באווירה של הסרט המדהים הזה, שלא יכולתי לישון והסתובבתי ברחובות עד 4 בבוקר. זה עדיין אחד הסרטים המכשפים שראיתי בחיי.

מתוך "הבלון הלבן". 1995

קשה ומוזר לקשר סרטים קסומים וחלומיים כמו "הבלון הלבן", "גאבה", "הרוח תשא אותנו" ו"הלוח" למדינה כה חשוכה ומפחידה כאיראן. אבל לא במקרה זוכים הסרטים האיראניים של 20 השנים האחרונות בכל כך הרבה כבוד ותהילה בכל העולם. מעבר לשליטה יוצאת דופן בשפה הקולנועית, היוצרים האיראניים ניחנו באותו אורך רוח, אורך נשימה, אותו פיוט ישן שהיה נסוך על הקולנוע עד אמצע שנות השמונים. "הבלון הלבן" "גאבה" "צבעי גן עדן" ו"הלוח" וסרטים איראניים רבים אחרים הם יפים ומרגשים באופן מכאיב, תופסים את הלב ולא מרפים גם ימים רבים אחרי הצפייה בהם. מעט מאוד סרטים בעולם נושאים את הקסם הזה שיש בקולנוע האיראני, שניחן באותה תפיסה ויזואלית שאי אפשר למצוא יותר בקולנוע המערבי – אותו שילוב של פיוט ואהבת אדם, אותו אבק-פיות הנסוך על יצירות שיש בהן יותר מ"סיפור".

 בקולנוע האיראני עדיין קיים איזשהו זוך, אווירה קריסטלית, יופי של בדולח קריר, אפשר להרגיש ממש את הנהר זורם לרגליך, להריח את האורז שבסיר ואף אחד לא רץ לשום מקום. אין דחיפות "לגלגל את העלילה" ואיש לא מזיע כדי ליצור דיאלוגים מהירים. דגש רב מושם על השאיפה להשכלה, להתפתחות, ליציאה ממציאות יומיומית קשה באמצעות קריאה וכתיבה.

 

מי כאן, בישראל, מכיר את "הרוח תשא אותנו"?  אולי אחד הסרטים היפים בתולדות הקולנוע בכלל.

צוות כלשהו מגיע לכפר השוכן למרגלות ההרים, כדי לבצע משימה עלומה. צוות טלוויזיה המגיע כדי לתעד לוויה אקזוטית של אשה שעליה נמסר להם כי היא בשלבי גסיסתה האחרונים. הבמאי עבאס קיארוסטאמי רוצה להעביר תחושות. לא דיאלוגים המקדמים עלילה למקום כלשהו. הוא כלל לא מתעניין בסיפור הרגיל, ולכן הוא מצלם עצים, אדמה הררית קשה, שבילים המוליכים לשום מקום, מי נחל זורמים, חיפושית זבל, עצמות אדם וצב סימבולי שמתנהל בכבדות.

שירה קולנועית? כן.

מתוך "טעם הדובדבן". 1997

קיארוסטאמי עוסק ביופי, במהות ובמשמעות הקיום. כך, למשל, בסרטו המהולל "טעם הדובדבן" הוא יוצר שיר הלל למשמעות החיים, מעשייה פילוסופית על איש המבקש את מותו. אבוד בפרברים האורבניים של טהרן הוא משוטט, מסוכסך בינו לבין עצמו, מבואס עד מוות – מחפש מישהו שיקבור אותו אחרי מותו. הוא פוגש שומר במוזיאון העירוני שמבקש לדעת למה הוא רוצה למות. "יש כל כך הרבה הנאות בטבע, איך אתה יכול לוותר על זה?" הוא שואל.

 תן לי הנאה אחת, דורש מר באדיי שרוצה למות.

 השומר לא חושב אפילו שנייה.

"טעמו של הדובדבן", הוא עונה לו.

הקולנוע האיראני פועל כמעין לווין חיצוני למציאות האיראנית. מג'יד מג'ידי, עוד גאון קולנוע איראני, יצר את "באראן", שבו הוא מתבונן במציאות הקשה בה שרויים האיראנים ומציג בתוך העליבות והעוני את יופיה ומתיקותה של האהבה. הסיפור: פועל בנייה בטהרן נפצע ובתו בת ה-14 מתחזה לבן ומתייצבת במקומו באתר. במקום עובדים זה לצד זה פועלים איראניים ופועלים אפגאנים בלתי חוקיים. סיפורם של מעמד הפועלים באיראן והשתלבותם בו של העובדים הזרים, מובא דרך עיניו של לטיף, מתבגר לטיף, מתבגר איראני, האחראי על חלוקת התה וארוחות הצהריים נאבק להרוויח את לחמו וחייו משתנים ברגע קסום אחד, כשהוא שומע קולות שירה מגיעים מהמטבחון. ומאחורי הוילון, הוא רואה את באראן, בחורה יפיפיה, וצופה בה מברישה את שיערה. כעת, לטיף מוצא את עצמו מנסה להרשים ולרצות אותה. רגשותיו נענים על ידה במחוות קטנות, למשל כאשר היא משאירה כוס תה בשבילו.  כשבאראן אינה חוזרת לאתר הבנייה, מחליט לטיף לעשות כל שביכולתו כדי למצוא אותה ולעזור לה. אהבתו ומסירותו לאהובתו מובילות אותו לבחירה שתשנה את חייו.

התפיסה הישראלית הקולנועית לא אוהבת את הנוף כמו שהאיראנים אוהבים אותו. בניגוד משווע לקולנוע הישראלי המחוספס, הישיר, הבוטה, הגס והקשוח (ופעמים רבות גם צולל לבהמיות דוחה) הקולנוע האיראני הוא עדין, חמקמק, פיוטי, לא קונקרטי. הקולנוע הישראלי, לעומת הקולנוע האיראני, הוא קולנוע שעיר ומזיע עם כרס, מול נערה יפהפיה הטובלת שטיח צבעוני במימי נחל זורם וחולף.

מרבד הקסמים. מתוך הסרט "גאבה"

הקולנוע האיראני מלא בעדינות, ברוך ובאהבה ומתקיים בניגוד מוחלט לפוליטיקה האיראנית מלאת השנאה לנשים, למערב, לזרים וליהודים. אפשר להתעלף מרוב מתיקות, יופי וקסמים שמרחפים על הבד בסרטים של מג'די או מחמלבאף או עבאס. לפעמים שאלתי את עצמי האם זה מדבר אלי מפני שזה מזכיר לי את סבא וסבתא שלי ומכיוון שאני מבין את הפואטיקה הפרסית ואת השפה המתנגנת, הרכה ומעט מבוישת ואת החושניות שהייתה שוררת באופן תמידי במטבח ובמרפסת ובגינה של בני המשפחה שלי.

כשסבתא שלי גילתה ניצן ורד שזה עתה הנץ ועוד מעט יפרח היא היתה נתקפת בהתרגשות אמיתית, גם בגיל 84. כשהתבשיל שלה לא הצליח, היא היתה מזילה דמעות לתוך הפלוב. זו רומנטיקה שלא קיימת בעולם המערבי. זו דרמטיות שעשויה להיראות מגוחכת למתבונן מן הצד, אבל בעיני היא מלאת קסם. היא מרגשת אותי.

זו האהבה העצומה, המעודנת, הצבעונית, הפיוט ששורה על הכל. זה הקולנוע האיראני, שעדיין אני לא מצליח להבין איך הוא מתקיים ואיך הוא נוצר תחת שלטון אימים של אייטולות פנאטיים וטיפוסים אכזריים בלועי-דעת.

ואולי הקולנוע מקדים את המציאות. אולי הוא מבשר רוחות של שינוי. אולי הרחש הגואה ברחובות באיראן ואולי יביא למהפך מפתיע נולד כתוצאה מאותם סרטים אדירים של 20 השנים האחרונות, שדבקו דווקא באהבת האדם ובחיפוש אחר משמעות לקיום, ולא בנסיונות התנכרות לעולם שבחוץ ובמאבק למען השמרנות הכובלת.

אישה בגשם. מתוך "באראן", 2002

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • dimprusue  On 04/13/2011 at 6:27

    כתבת פואטיקה.
    וכמעט הותרת אותי ללא מילים, משימה קשה:)
    אני פשוט עומדת פה חפוייה ומבויישת שלא ראיתי אף אחד מהסרטים האלו
    אבל יש לי דף ועיפרון כמובן. והכל נרשם.
    אם תבוא לחיפה או לפאתיי נהרייה לגנים הבהאיים זה יזכיר לך משהו, כי למרות שמדובר בדת חדשה שבעצם עניינה העיקרי זה לעשות נשמות ולהביא אחווה ואחדות לעולם, הם משקיעיםכל כך הרבה בצמחייה בבריכות הקטנות – חלקן מעוצבות מדיי לטעמי- ועדיין, הלוואי שאנחנו
    היינו משקיעים ביופי ונקיון, אולי זה היה כמו סבון על הכרס המיוזעת הישראלית שלנו.
    איזה מזל יש לך שהרווחת סבתא כזו.

  • אורה  On 04/13/2011 at 15:17

    ושני סרטים שראיתי באחרונה: אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים. סרט מעולה (עצוב)ופרספוליס שאין בו את הפרסית אלא צרפתית- אבל עדיין סרט יוצא מן הכלל שנעשה בידי יוצרת פרסייה. ובעניין העדה והשפה- אני איתך. פה ושם מזהה איזו מלה מוכרת ומיד החיוך מתרחב בשמחה.אוה, הבנתי!!!
    יפה כתבת.

  • seymore butts  On 04/13/2011 at 16:09

    אני חדש כאן, אז קודם כל הרשה לי להביע את התרשמותי, ידעתי מתכנית הבוקר שלך שיש לך טעם טוב ואופקים רחבים בתחום המוסיקה, מעניין לגלות (אבל לא מפתיע) שגם בתחומים נוספים.

    לא ראיתי אף אחד מהסרטים שציינת, אבל אני מקווה שהסטטוס הזה ישתנה.
    אבל למרות זאת יש לי שאלה – האם באמת הקולנוע האיראני עולה על זה הישראלי ? אולי ביחס אליהם אנחנו מיוזעים, שעירים, מסריחים וצוללים כדבריך לעתים לבהמיות דוחה, אבל לפחות אצלנו במאי יכול להראות נשים בלבוש "לא צנוע" ולמתוח ביקורת על השלטון, וזה חשוב בעיניי יותר מהאסתטיקה, הקצב והפיוט שמצאת אצלם.

    blog.tapuz.co.il/seymore

  • יוסי  On 04/13/2011 at 16:27

    סבון על הכרס? כך שהיא הופכת נוצצת ומסנוורת ? כך שהשערות מיתגבשות לאיזשהו דיבלול שומני ?

    קצת בעייתי הדימוי הזה מכדי לתאר קולנע כ"כ פיוטי ועדין, האין זה כך ?

  • הגברת מן הצפון  On 04/13/2011 at 18:38

    היופי מכה בהלם. היופי של התמונות והטקסט לא פחות.

    המשל על היופי פשוט להפליא – יופי מביא עוד יופי.

    מה שכתבת על סבתך מזכיר לי קטע מ'בריידסהד ריויזיטד':

    "האם יש מישהו שמרגיש כלפי פרח או פרפר כמו שהוא מרגיש כלפי יצירת אמנות גבוהה"?
    שאל סבסטיאן את צ'ארלס בבוקר זיווני אחד מלא בכל היפעה שיש בקיץ האנגלי המוקדם
    והוסיף מיד:

    "כן, אני"..!

  • עידית פארן  On 04/14/2011 at 8:00

    הסרט שפתח את פסטיבל סרטי נשים ברחובות השנה היה סרט אירני,
    הוא נקרא "נשים ללא גברים"
    (החושניות של הצבעים, במה שכתבת, בתמונות, גם בסרט הזה)
    הנה הוא, הסרט
    http://yes.walla.co.il/?w=/7373/1731048

  • אורה גור אש  On 04/14/2011 at 16:59

    במעט הפעמים שיצא לי לראות קולנוע איראני
    מצאתי המון עצב ומלנכוליה, וכן, גם פיוטיות
    ותיאוריך על סבתך….

  • avha  On 04/16/2011 at 6:42

    מרתק. מכולם, הכי קוסם לי "הרוח תישא אותנו".

  • tipid1  On 01/16/2012 at 23:02

    מדהים ומרתק

  • ורד נבון  On 11/03/2012 at 7:42

    גם אני משוחדת, כי כל מה שיש לו ניחוח פרסי מזכיר לי את הבית שהיה ומיד צצות דמעות בזוית העין. אבל חושבת שבכל קנה מידה וללא קשר לסנטימנטים, הקולנוע הזה ענק, ייחודי, ועולה על זה של הרבה תרבויות אחרות בפיוט ובאסתטיקה שלו. וההשוואה לקולנוע ישראלי לא נכונה, כי קיומה של מדינת ישראל ושל תרבות ישראלית הוא פסיק בהשוואה לתרבות הפרסית. יותר נכון להשוות לתרבות יהודית, וכאן אולי יש לנו כמה נציגים שעונים על הדרישות… וגם: חשוב לבחון את הקולנוע האיראני בהקשר הרחב יותר של התרבות הזו- כי גם המוזיקה הפרסית מדהימה, הציורים, השירה הסופית… "אפשר להתעלף מרוב מתיקות, יופי וקסמים…" תודה על הפוסט, נעים לדעת שיש עוד מישהו שחושב ככה.

  • שוב פרטת על נימי הנימים בכתיבתך…ובטח ובטח כשאתה מפייט על הקולנוע האיראני לו אני מכורה מבלי לדעת מדוע…ואכן עד קריאת הפיוט הזה לא הבנתי ..עכשיו הארת את עיניי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: