מי יציל את הזיכרון הקולקטיבי שלנו?

יוסי בנאי וגילה אלמגור ב"הכלה וצייד הפרפרים" של רם לוי. ימי הזוהר של הטלוויזיה הישראלית

800 מיליון שקל בשנה. זהו התקציב של הערוץ הראשון  בטלוויזיה הישראלית. ערוץ 1, בשבילכם. הערוץ הממלכתי. פעם הייתה זו ממלכה מרשימה, טוטאליטרית ובודדה ביקום תקשורתי שלם. ממלכת הטלוויזיה הישראלית. היום זו נסיכות שנותרו לה הגינונים, אבל היא לא שולטת ולא מכתיבה ולא קובעת שום כלום בסדר היום התקשורתי שלכם. 

 אבל נותרו האוצרות. ייתכן שהנסיכות הזו, בסופו של דבר, לא מודעת לכך, אבל היא יושבת על אוצרות יקרים מכל רייטינג – אוצרות  הגנזך הגנוזים, מתפוררים ונשכחים.  בתוך רשות השידור מלת הקוד היא "הארכיון". זהו בית האוצר. מצד אחד, כשמישהו צריך דקה של צילומים מתוך הארכיון של הערוץ הראשון, מתמחרים לו את זה במחיר נאה ומפולפל. מצד שני, השלומיאליות של המנגנון מונעת ממנו לעשות באמת נסים ונפלאות עם הפלאות שיש לו ביד.נאמר זאת ככה: הארכיון הוא הנכס העיקרי של הערוץ הראשון, כיום. הנכס השני הוא כוח האדם. עם כל הביקורת והסאטירה שאוהבים להטיח בפרצופו של המוסד המאובן הזה, לערוץ 1 יש אנשים מצוינים שאם רק ייתנו להם לפרוח ולא יעודדו אותם לברוח, אנחנו רק נהנה.  יש לי חברים שטוענים שאין להם את הערוץ הזה על הממיר. יש לי חברים שלא משלמים את אגרת הרדיו והטלוויזיה, מתוך זעם ותחושת מחאה. יש לי חברים שפשוט לא יודעים שבערוץ הממלכתי שידרו יצירת מופת דוקומנטרית כמו 'מי רצח את תאיר ראדה',  ואין להם מושג שהסדרה על הטרוריסט הרצחני קרלוס היא הדבר הכי טוב שנראה על המסך הקטן אחרי הסופרנוס. הם לא צפו באף אחד מהסרטים המשובחים שהוקרנו בערוץ 1 ולא שמו לב לסדרה של 'היכל התהילה', עם מיטב הרוקרים בכל הזמנים, שנותנים בראש בערבי שבת האחרונים.

הערוץ הראשון דומה לקבוצה שמחזיקה כוכבים על הספסל ולא נותנת להם לשחק. יש יהלומים, אבל איש לא יודע ואיש לא רואה. ועכשיו, בגלל מצבו העגום של "הארכיון", סרטים מתפוררים, קלטות מתפרקות ותנאי שימור ומיחזור מתחת לכל ביקורת, הערוץ הראשון זקוק לעזרת הציבור – או עזרת מממן הגון, כדי להציל מכליה ואובדן את הזיכרון הקולקטיבי שלנו בעבר כבר נמחקו סרטים, סדרות ותכניות כדי "לפנות מקום" לחומרים חדשים. השערוריה הזו לא בלעדית רק לערוץ הראשון שלנו. גם הבי.בי.סי המהולל כמעט ומחק לעד את סדרת "הקרקס המעופף" של מונטי פייתון, ורק יוזמה של ג'ון קליז וטרי גיליאם, שקנו בכסף טוב את פרקי הסדרה שלהם, הצילו את יצירות המופת הבריטיות ההן משמד.

הערוץ הממלכתי שלנו זקוק לעזרה, למען כולנו. למען ילדינו. למען התרבות הישראלית הקורסת תחת עומס ההבלים, האשפה והגועל של הפח הגדול ושלל תכניות הריאליטי, המעליבות כל אדם שבראשו נותרו מעט תבונה, סקרנות וטעם טוב.  הארכיון הוא של כולנו. יש בו סרטים מופלאים שנוצרו בזמן אמת על משוררים כמו יונה וולך, מאיר ויזלטיר, נתן זך ויאיר הורוביץ, יש בו את הדרמות האדירות שביים רם לוי, מ'מי ורדים מפורט סעיד' ועד 'לחם', יש בו תכניות אירוח ותיעוד היסטורי של מפגשים מוזיקלים. לפעמים משהו מזה דולף ליוטיוב, ולעתים מישהו עושה מעשה ומוציא לציבור למכירה את פסטיבלי הזמר הישנים או את תכניות הילדים שגדלנו עליהן – אבל זה תמיד לאט מדי ומעט מדי. אי אפשר להשיג את 'סוף עונת התפוזים' של יואב קוטנר או את 'במדינת היהודים' של מודי בר און או את 'הכלה וצייד הפרפרים' עם יוסי בנאי וגילה אלמגור, או…או…או…יש המון.

דווקא הרשת הממלכתית הצרפתית והבי.בי.סי יודעים שאפשר גם לעשות מזה כסף וגם, כמו שאומרים במשפחתי הירושלמית  – "לזכות את הציבור". ברור לי לחלוטין שאת הממשלה מעניינים אוצרות הארכיון של הערוץ הראשון כפי שמעניין אותי דביל זה או אחר בתכנית ריאליטי זו או אחרת בערוצי הגבבה והקש, אבל דרושה קריאה ציבורית לפתיחת הארכיון על אוצרותיו לשימוש ולצפיית הציבור. האינטרס הציבורי ברור. בשלב ראשון צריך להציל, לשמר, לקטלג, למכור במארזי די.וי.די. בשלב שני, להפוך את כל החומר הטוב לנגיש לכל דיכפין ברשת, בלחיצת מקש מקלדת. זה חשוב. זה דחוף. אם זה לא יקרה עכשיו, עוד שנה-שנתיים זה יהיה מאוחר מדי.

אגב – המחלה אינה אופיינית רק לערוץ הראשון.  אם אתם באמת רוצים להזדעזע, גשו פעם למכון 'גנזים' כדי לראות מקרוב איך (לא) שומרים על כתבי-יד נדירים וחשובים של גדולים הסופרים העבריים. את ההקלטות של קול ישראל הצילה אוניברסיטת הארוורד. את כתבי עמיחי הגנוזים חילצה אוניברסיטה אמריקאית אחרת. את הארכיון של ערוץ 1 אנחנו צריכים להציל בעצמנו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • dimprusue  On 04/11/2011 at 21:36

    זה נשמע קצת כמו הילד ההולנדי שמנסה לסתום את הסכר באצבעו.
    עצוב, מקווה שהכפפה תורם לפני שיהיה מאוחר מדיי.

  • דובי ג  On 04/12/2011 at 20:23

    אני מקווה שי. שוורץ ומלחמתו בחיים של בראבא טרם התפורר….

  • אהוד בן-פורת  On 04/12/2011 at 21:54

    מעניין מה נותר בארכיון של הערוץ הראשון? כבר בעבר קראתי איפשהו כתבה על העניין הזה, נכתב בין השאר שקלטות הושאלו לעובדים וחלקם או שומרים את הדברים אצלהם או שפשוט מחקו את הסרטים. אני מצטער לומר לכם, אבל בגדול זה מה שקורה בלא מעט מקומות (ביניהם גם ספריות ציבוריות). מעטים המקומות שלא מביאים חדש במקום ישן, אתם מבינים עניין של חוסר מקום. בערוץ 33 מדי לילה יש כמה רצועה של ה-"אוצרות מהארכיון" הללו, ללא ספק יהיה צעד מבורך להציל את מה שאפשר להציל. אם כבר הוזכר הסרט / הצגה "הכלה וצייד הפרפרים" של ניסים אלוני, כמובן. אני בדיוק קורא את הביוגרפיה המעניינת שנכתבה עליו – "נמר בוער". איך אפשר להסביר את זה שדברים טובים נעלמים? עד שהתחלתי לקרוא את הספר לא שמתי לעובדה שמשום מה כבר הצגותיו לא מועלות.

  • צחי  On 04/12/2011 at 22:12

    טוב שחזרת.
    לנו אין ממיר, אנחנו מסתדרים בלעדיו, וכן, אנחנו מכירים את הדברים הטובים שעדיין מגיעים מהערוץ הראשון. חבל שכספי האגרה נבלעים לחור השחור ולא משמשים לשימור.

  • ערן דינר  On 04/13/2011 at 8:39

    הפתרון הרציני הוא לקבוע בחוק שהחומרים האלה הם רכושו של הציבור, שמימן את הפקתם, ואז להפקיע אותם מידי ערוץ 1 והחינוכית ולקבוע תקציב ממשלתי לפעולות הצלה, דיגיטציה והנגשה לציבור במסגרת גנזך המדינה או גוף מרכזי אחר. זה לא כל כך מסובך טכנית וגם פחות יקר ממה שחושבים, צריך רק נכונות ורצון טוב מצד הגופים הרלוונטיים – וכמובן, שהציבור עצמו ידרוש את זה. בינתיים מה שקורה זה שממסגרים את כל הנושא כ״נוסטלגיה״ ו״קאלט״ וממסמסים את המשמעות ההיסטורית שלו.

    כשעבדתי בחינוכית ב-2005-2006 כעורך רצועת הנוסטלגיה, קיבלתי גישה חופשית לארכיון והכרתי מקרוב את החומרים ששוכבים שם. המצב באמת גרוע מאוד, אבל גוף כמו החינוכית שנאבק על חייו בהווה לא באמת מסוגל להתמודד עם משימה כמו הצלת עברו – אפילו שהעבר הזה רלוונטי ומשמעותי יותר מכל מה שהוא עושה היום. ניסיתי בזמנו ליזום מהלך שימור כולל. נפגשתי עם אנשים, כתבתי דו"חות, קיבלתי אפילו הבטחה לתקציב לפרויקט שימור מהפורום להצלת הזיכרון האודיו-ויזואלי שפועל בחסות יד ושם, אבל לצערי לא הצלחתי להניע את התהליך לפני עזיבתי. כיום, למרות דיגיטציה חלקית שבוצעה בחומרים שממילא לא נשקפה להם סכנה מיידית, המצב בדיוק כשהיה.

  • ערן  On 04/13/2011 at 8:41

    וגם זה: http://it.themarker.com/tmit/article/14646

  • נתן  On 04/13/2011 at 8:43

    לכאורה מדובר בהזנחה שנובעת מחוסר תשומת לב וכיוב',
    אך לדידי המדובר בפעולה מכוונת היטב.
    עם ישראל והעומדים בראשו בוחרים ב מ ת כ ו ו ן למחוק את מה שנקרא "תרבות".

    זו אינה הפעם הראשונה בהיסטוריה,

    לעשרת הדיברות הם היפנו את גבם וחוללו סביב עגל הזהב,
    וגם כעת.

    כשאנשים מחוברים רק לחלק הנהנתני, הייצרי, הבהמי שבתוכם –
    מה להם ולניסים אלוני?

    תרבות מובילה לתרבות
    התבהמות מובילה לבהמיות
    בהמיות מובילה לחורבן

  • אורה גור אש  On 04/14/2011 at 16:04

    לישראלים אין תודעת שימור בשום תחום!
    אני חשה חוסר אונים בזמן זיפזופ בערוצים השונים
    שכמעט ואין להם מה להציע, ותמיד מגיעה עם חיוך של רווחה
    לערוצי 11, ו- 23, ומלקטת משם כמה פירורים ודקות של נחת
    זה בלתי נתפס בעיניי, עד כמה הנוגעים בדבר הם אטומי מוח ורגש

  • שאול  On 04/23/2011 at 10:43

    תודה על מאמר חשוב.

  • tipid1  On 01/12/2012 at 12:18

    תודה על המידע המעניין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: