רק הציפור החקיינית שרה את שירה בשולי החורש

ציור: טוביה קורץ

הייתי בתיכון, בכיתה י"ב, באפריל 1981, נער סקרן וחובב רוק מתקדם ומדע בדיוני. הליכה מקרית ברחוב אלנבי בתל אביב וכניסה אקראית לחנות של ספריית פועלים גרמה לי להיתקל ב"מוקינגבירד" של וולטר טוויס. הספר יצא בעברית פחות משנה אחרי צאתו לאור באמריקה, בהוצאה שאינה קיימת עוד בשם רב-מכר (הו, האירוניה) והעטיפה המהממת (ציור של טוביה קורץ) משכה אותי כל כך שבלי לדעת דבר על הספר ועל יוצרו, קניתי אותו ושמתי בשקית נייר חומה.

מוקינגבירד הוא סיפור על עולם עתידי שבו המדע והטכנולוגיה שיחררו את האדם ממאמץ כלשהו ומכל סממן של אישיות. בספר המכשף, הרגיש והעמוק הזה, מוביל אותנו וולטר טוויס למסע בעולם קורס, ג'ונגל אורבני גוסס וקפוא שבו הרגשות מוקעים ו"המין הטוב ביותר הוא המין המהיר". זהו העולם שבו מוצאים הגיבורים זה את זו במקרה ומגלים לפתע רגשות של חום ודאגה, אהבה וחמלה והם גם לומדים לחשוב, לקרוא ולאהוב.  

 

 

וולטר טוויס

 

וולטר טוויס, שהיה פרופסור  לאנגלית באוניברסיטת אוהיו, הוא בעיני אחד מגדולי סופרי המדע הבדיוני. מהחשובים והמבריקים שבהם. האיש שנפל מכוכב אחר (1963) הוא ספר אדיר משנות השישים שהפך לסרט נפלא בשנות השבעים (בכיכובו של דייויד בואי). טוויס כתב שם על אדם שהגיע לכדור הארץ כדי להציל את עמו, והוא נופל קורבן לחשדנות ולאטימות של בני האדם, אשר פוגעים בו וגורמים לו להישאר, בסופו של דבר, נכה ופגום, על הכוכב שלנו, ולא לחזור לעולם למולדתו.  טוויס כתב גם סיפור נוסף שתורגם לעברית, סיפור קצר ומושלם בשם "אקו" שהתפרסם בגיליון של פנטסיה 2000.   

 

טוויס מתאר ב"מוקינגבירד" עידן ללא מילה כתובה, עם אנשים שאינם יודעים לקרוא ולכתוב, הם למעשה אנאלפביתים, בתקופה שבה רובוטים עושים הכול, האנשים באמריקה שבספר חיים את חייהם בלי לחדור לפרטיותו של האחר, בלי תרבות, עם בידור שמסמם אותם. האמנות מתה, הבידור הזול תפס את מקומו והצעירים הם חסרי השכלה ונטולי יוזמה.

 

הרובוט המרכזי בעלילה, ספופורת', פותח את הספר הזה. הוא הולך בחצות הלילה בשדרה החמישית בניו יורק, ושורק. הוא רובוט מיוחד בעל מודעות עצמית, אבל למרות רצונו למות, הוא אינו מסוגל להתאבד כי הוא מתוכנת לחיי נצח ולשמירה על המשך קיומו. אבסורד שכזה. ספופורת' מנהל את אמריקה, שהיא העולם, ואת האנושות כולה, בעצם, עד שהוא פוגש את פאול בנטליי (בן דמותו המובהק של הסופר, גם בתיאורו החיצוני וגם בעיסוקו: בנטליי, כמו טוויס, הוא פרופסור מאוהיו שמגיע לניו יורק).

 בנטליי חריג. בנטליי יודע לקרוא ולכתוב. הוא רוצה ללמד את האנושות קריאה וברור לחלוטין שהוא יהווה סכנה. אני לא אהרוס לכם את ההנאה והריגוש שבקריאה, ורק אספר שבנטליי מתחיל בתרגום הכתוביות בסרטים האילמים שנוצרו בתחילת המאה העשרים ובשלב מסויים גם פוגש את מרי-לו, שגרה בגן החיות ומכיוון שהיא מסרבת לקחת סמים, היא מפוכחת, חושבת ומרגישה. האהבה, לכן, בלתי נמנעת. גם בעולם המנוכר של "מוקינגבירד" האהבה היא כוח חזק.

 

ב"מוקינגבירד" הקריאה נעלמה ממש כמו בפרנהייט 451 המבריק של ריי ברדבורי (שגם הוא הפך לסרט נהדר, בבימויו של פרנסואה טריפו) בשתי היצירות אין ספרים והטלוויזיה היא חזות הכל. בשני הספרים הקריאה מצטיירת כסוג של גאולה, תהליך הגורם לאדם (ובצדק, לדעתי( להפוך ליצור אנושי שלם, כזה המסוגל לנתב בעצמו את דרך חייו. אני זוכר היטב את אמי אומרת לי ש"יום שלא קראת בו, הוא יום חסר חשיבות". זוכר את עצמי חרד מאפשרות שאתקע איפשהו בלי ספר זמין לקריאה. אי אפשר להימנע מהמחשבה על חיים בעולם שבו אסור לך לקרוא. בשבילי זו מחשבה מזעזעת למדי.

 

"מוקינגבירד" דן בדעיכת המין האנושי. בני האדם שנותרו בעולם הינם מסוממים, חסרי הכרה ומודעות אמיתית, דוגלים ב"חוקי הפרטיות", לפיהם כל אדם צריך לחיות עם עצמו ועם עצמו בלבד. פילוסופיות דוגמת "אל תשאל – הירגע" ו"המין המהיר הוא הטוב ביותר" רווחות בקרב הצעירים, אך הצעירים מתמעטים במהירות וילדים לא נראים עוד בעולם. האדם, בודד ומבודד מעצם חינוכו והווייתו, חי את חייו אל מול הטלוויזיה, רווי בסמים מסוגים שונים, חסר הבעה וחסר חיים אמיתיים.


בתוך כל הרקב התרבותי נמצא ספופורת', רובוט מדגם 9, המתוחכם ביותר והאחרון שנוצר על-ידי האדם. הוא אחראי למין האנושי, לפחות בתחומי ניו-יורק, וצופה בשקט בדעיכת המין האנושי. עד שיום אחד מגיעה אליו הודעה משונה, על אדם שלמד לקרוא. אותו אדם, פרופסור פאול בנטליי מאוהיו, מוזמן להיפגש עם ספופורת' ומכאן מתחילים חיי השניים להשתנות.

 

 

עיצוב עטיפה חדשה: סטודיו 2TEAM

הסממנים הברורים של התרבות הפופוליסטית שלנו נמצאים בספר בצורה נהדרת. ההתמכרות לטלוויזיה ולגאדג'טס, לרכילות שתפסה את מקום המידע ולריגשונים שהחליפו את הרגשות. אלה הם הסמים המרגיעים את הציבור העכשווי, והם שמשרים אדישות שפושה על כולנו כקבוצה כוללת ועל כל אחד ואחד מאיתנו כאינדיבידואל חושב ומרגיש.

הגיבור ב"מוקינגבירד" הוא אדם קורא וכותב. פאול בנטליי הוא חריג בעולם שויתר על ספרים. המשל ברור. אדם שמוותר על קריאה הוא אדם שמוותר על עצמאותו. על חופש המחשבה שלו. על יכולתו לפתח רעיון אחר. חדש. שונה. פורץ-דרך. בנטליי עורך מסע בעולם הזה, שאחרי הפצצה, עולם שיש בו שילוב (די שכיח בספרות המד"ב) בין נחשלות ועליבות, הזנחה וקריסה של מערכות ציבוריות, לבין טכנולוגיה מתקדמת (מחשבים, רובוטים) השולטת למעשה באדם.

 

בנטליי נע בעולם מנוון והעולם הולך ומתנוון וקורס אל תוך עצמו מפני שתרבות הקריאה נעלמה והוחלפה בבידור זול. בקריאה חוזרת בספר הנפלא הזה אני מגלה שטוויס, שוב, כמו ב"האיש שנפל מכוכב אחר", גם ב"מוקינגבירד" הוא חזה את העתיד, והעתיד הוא כאן. 2011, ומה שנראה קיצוני מופרך ומגוחך ב-1981 הוא המציאות העכשווית. הוא הריאליטי של הזמן הזה. דור שלם שלא קורא ספרים, אך שולט בטכנולוגיה החדשה,  בור ונבער בכל כך הרבה תחומים, אבל בקי בפרטי "האח הגדול" ושאר זוועות הזמן הזה, דור שלם שבוחר להיצמד לפיטמת הזכוכית של הטלוויזיה המסחרית המטמטמת את חושיו ולינוק את הסם הממית בו כל שריד של טעם טוב, עומק, רגישות ואמפתיה. הרעל כבר זורם ומספיק לקרוא אנשים שטוענים בכובד-ראש ש"האח הגדול" הוא השקספיר של הזמן הזה, כדי להבין מהו סימום קולקטיבי ואיך מזהמים אפילו את המוחות הטובים של האנשים החושבים.

וכך כותבת יעל לקסמן בביקורת על "מוקינגבירד": "זהו סיפור על מלחמה בממסד שמאיים להרוס את המין האנושי כולו… שלנו היא ההחלטה לאן יילך העולם, מה יהיה כיוונו ומה יהיה סופו. … אל תניחו לתרבות הפופוליסטית להשלות אתכם. הם חושבים שהם אומרים לכם לעשות את מה שטוב לכם, הם חושבים שזה באמת יעשה לכם טוב… היו עצמכם, חיו את חייכם, עם הקרובים לכם ועם הייחודיות שלכם".


ותקראו ספרים.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ציפי  On 04/09/2011 at 6:50

    שבת בבוקר. שני פוסטים נפלאים שלך. התקיימה מצוות עונג שבת.תודה רבה.ציפי

  • נעם אשד  On 04/09/2011 at 7:54

    לפני יותר מעשרים שנה הלכתי גם אני ברחוב אלנבי ……….
    בחנות ספרים משומשים קניתי עותק של מוקינברג , אחרי תזכורת הבוקר אלך לחפש אותו בבית הורי לקריאה חוזרת.
    תודה

  • עינת  On 04/09/2011 at 9:04

    רשימה יפהפיה ומדהימות גם הכריכות. כולן

  • שרון רז  On 04/09/2011 at 12:18

    את האיש שנפל מכוכב אחר ראיתי פעם, אבל איני מכיר את הסופר הזה ואת הספר שעליו במיוחד מדובר כאן. אתה תמיד מצליח לסקרן ולגרות לקריאה על ספרים וסופרים שאתה אוהב. העטיפה הישנה מדברת אליי, כי אלו עשבים על הכביש המחורץ, מה שאומר כביש נטוש, רחוב נטוש, עיר נטושה. מסקרן. תודה בועז.

  • סטודנטית  On 04/09/2011 at 20:31

    תודה רבה על ההמלצה.

  • עמי לוי  On 04/10/2011 at 9:28

    אכן, ספר טוב "מוקינגבירד"…

  • אניקו המתוקה  On 04/10/2011 at 16:19

    כל הזמן קוראת ספרים. זה משובח. אחפש את הספר בועז תודה.

  • dimprusue  On 04/10/2011 at 23:23

    הי בועז,
    זו שוב הנהייה בתחפושת שהשרת המצחיק שלך כפה עלי.
    אני לא מבינה איך הוא קיבל פה את כל הניקים בעברית ואת שלי הוא סרב לקבל. ממש מעליב.
    בכל אופן, היה לי נעים לקרוא על עוד מישהו שלוקה בחרדה שלי, שהיא
    להתפס באיזשהו מקום באיזושהי סיטואציה ללא ספר.
    ספר זה השריון האולטימטיבי שלי וגם פסגת האושר – טוב אני כבר שנים
    מתלבטת אם היה עלי לבחור בן רק מוסיקה לרק ספרים, מה הייתי עושה?
    בטח מתאבדת מהצוק של האי הבודד הזה.

  • dimprusue  On 04/10/2011 at 23:24

    התגובה הלא מזוהה זה שלי
    נהייהעמומה והתרגום העלוב שלה לאנגלית.

  • avha  On 04/11/2011 at 7:53

    לא קראתי את "מוקינגבירד". לא קראתי מדע בדיוני בכלל (אני חושבת ש, שבזמנו, רק הבנים קראו מדע בדיוני). גם את הסרט בכיכובו של דייויד בואי לא ראיתי. שני דברים שסימנתי לעצמי ל(מתישהו)עשות בעתיד. תודה רבה על ההמלצה המרתקת.

    אני זוכרת, שבילדותנו נהוג היה לומר, שספר הוא חברו הטוב ביותר של האדם. יותר מהכל, קריאה עבורי היא אקט אינטימי עם האינסוף. בתקופות שאני לא מצליחה לקרוא, או קוראת בקושי, אני תמיד חשה סוג של פספוס, עד אשמה (להתחבר לדבריה של אמך).

    הנוער כן קורא. כמובן, שלא כמו בעבר. קשה למצוא נערים ונערות שיקראו קלאסיקות, אבל הם קוראים. ואנחנו צריכים לעודד אותם. ואם לסיים בטון אופטימי,,,לפני מספר ימים, נער אחד אמר לי: "את חייבת לקרוא את פאוסט..זה ספר אדיר!"

    • avha  On 04/11/2011 at 8:05

      עיקר שכחתי. זה היה אמור לבוא לפני הפסקה האחרונה בתגובתי "דור שלם שבוחר להיצמד לפיטמת הזכוכית של הטלוויזיה המסחרית המטמטמת את חושיו ולינוק את הסם הממית בו כל שריד של טעם טוב" – אהבתי.

  • אפרת  On 06/21/2011 at 13:26

    הביקורת המפרגנת, הכריכה שנוגעת בכל הנקודות שאני אוהבת, העלילה שכל-כך נכונה לתק'
    (למרות שנכתב לפני למעלה מ30 שנה) וניו-יורק ברקע…
    נראה לי שזה ימצא חן בעיניי.
    תודה על ההמלצה.

  • P  On 08/11/2011 at 0:42

    עכשיו אני באמצע הספר בעקבות ההמלצה שלך, קראתי אותו בזמן חופשה במנהטן (ושמתי לב שכל האמריקאים מתנהגים כמו רובוטים מדגם 7…). תודה, זה אחד הספרים הטובים שקראתי, הוא כותב בדיוק מה שאני מרגישה. והוא לא מדבר רק על קריאה – הוא אומר גם שללא כתיבה החיים שלך לא קיימים, וכמה חשוב לכתוב כדי לזכור את החיים שלך ומי היית. אם לא היית יכול לכתוב יותר בחיים – זה גרוע לפחות כמו לוותר על קריאה, לא?

    • בועז כהן  On 08/11/2011 at 5:38

      הכתיבה היא קריאה, והקריאה היא כתיבה מחדש של הטקסט.

      לכן אומרים "לדעת קרוא וכתוב".

      ואני שמח שאת אוהבת את הספר.

  • זיו לפיד  On 01/01/2012 at 17:45

    פוסט נפלא

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: