משורר ארוטי בפאריז

צילום: 1979 Robert Matzken

כשאני קורא את הנרי מילר

אני מרגיש שהייתי רוצה להיות סופר או משורר ארוטי

בסוף שנות השבעים
סופר שגר בעליית גג בפאריז
בגדה השמאלית

מול הסינמטק הישן ליד ככר סן מישל
בבנין עם שוערת קפוצת גבות וקפוצת ישבן
שמציצה מבעד לוילון בקומת הקרקע
לגור בסטודיו מואר קלות שיש לו דלת עץ כבדה
כזו שחורקת כשסוגרים אותה מאחור

כל מי שהיה בא אלי לביקור
היה צריך לדלג מעל
עשרות בקבוקי יין בורדו ריקים
לפלס דרך בין ניירות טיוטה מקומטים
וקופסאות סיגריות גמורות,
שנערמו על הרצפה

עם מטבח קטן שכבר מזמן לא ידע בישול מהו
כי את כל ארוחותי אני הרי אוכל בחוץ
בביסטרו השכונתי
בחברת נשים חכמות,
נשים אוהבות

נשים נוגות
לבושות שמלות
או חצאיות
או מכנסי ג'ינס

וחולצות לבנות
פתוחות

הייתי צריך לישון שם על מיטה ענקית

סתורת מצעים תמידית
פטיפון ישן (מחט חדשה)
ושפע תקליטים של
ז'אק ברל
לד זפלין ואלפרד ברנדל שמנגן שוברט

הייתי רוצה שיהיו שם מדפי עץ בצבע קוניאק
שעליהם כל הסיפורים הקצרים של צ`כוב
וכל שמונת הכרכים של סיפורי שרלוק הולמס

הייתי רוצה להיות אני

אבל אולי קצת אחרת

הייתי רוצה לחיות את חיי

מחדש

אותו דבר

וקצת אחרת

אני לא צריך הרבה יותר מזה

לא צריך הרבה

רק ערימה של תקליטים וספרים 

בערבים הייתי יושב ליד השולחן
מחברת שירים שמילאתי
כל אחר הצהריים
בבתי הקפה
מכניס נייר למכונת הכתיבה
ומתחיל להקליד מלים
 
מחכה לזאת שתבוא
הלילה 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צור  On 04/08/2011 at 22:11

    אהבתי. גם מאוד נהנה לשמוע אותך ב- 88

  • shaultweig  On 04/08/2011 at 22:14

    מעניין שהסרט שנעשה לפי זכרונותיה של אניאס נין עניין יותר מהנרי מילר עצמו בגלל סצינה …………………….

    • בועז כהן  On 04/09/2011 at 8:40

      ..לסבית.

      בגלל הסצינה הלסבית ההיא המון אנשים נמשכו לסרט.

  • עידית פארן  On 04/08/2011 at 23:15

    תמיד נדמה לי
    איכשהו
    שרוב הזמן הוא נורא נורא סבל
    ואז
    משהו יצא, צירוף של כמה מילים
    שאחר כך הוא עוד עבד עליהן, ארבע-חמש, אולי שלושים מילים
    שהוא בדק שלוש מאות פעם שהן מסודרות בהיררכיה הנכונה
    (של המילים)

    אבל היא, אנאיס
    היתה מלכה

    • בועז כהן  On 04/09/2011 at 8:39

      הנרי מילר היה גאון, ואנאיס נין היתה מלכה. כן. והתקופה היתה מהמרתקות בהסטוריה, השנים שבין שתי מלחמות העולם, הדור האבוד

      • עידית פארן  On 04/10/2011 at 8:21

        אני חושבת שה"גאוניות" שלו, חלקים ממנה לפחות, לא היו יוצאים לאור, בלי המלכות שלה

  • shaultweig  On 04/08/2011 at 23:34

    • בועז כהן  On 04/09/2011 at 8:37

      אני אוהב את הסרט הזה ואת הסצינה הענוגה הזו. תודה ששיתפת.

  • שולמית ניר  On 04/09/2011 at 0:46

    משונה. בדיוק היום חשבתי
    על הכתיבה המשובחת שלך שאני מתגעגעת אליה
    והנה
    כתבת
    נדמה שככה היית בלונדון אתה באמת
    רק בבריטית 🙂
    ואני
    רוצה לחיות את חיי בלונדון ולקיים יום אחד
    את ציור המראות.
    תענוג אמיתי אתה בועז. בכל מקום.
    תודה.

    • בועז כהן  On 04/09/2011 at 8:38

      יש לי געגועים דווקא לתקופה שלי בפאריז בשנות השמונים, ואולי דווקא למי שהייתי (ולא הייתי) לפני 25 שנה.

      • avha  On 04/11/2011 at 7:18

        היות שגם אני גרתי זמן מה בפריס בתקופה זו, אני מרגישה את מה שאתה אומר, אבל משום מה, אצלי, אולי בגלל ביקורים חוזרים, אין געגועים, רק מין תמונה רומנטית של פיסת עבר.

        כתבת מקסים!!

    • avha  On 04/11/2011 at 7:14

      משונה, גם אני, כמוך, הרהרתי בבועז הכותב בימים האחרונים.

  • אורה גור אש  On 04/09/2011 at 12:05

    אנחה ממושכת…כמה הייתי רוצה גם, לחזור למי
    שהייתי כששהיתי שם
    לניחוחות ולצבעים ולמראות ולאווירה של פריז.
    יש משהו עצוב במילים האלה השיריות והכל כך יפות.
    אותי זה ריגש.
    נו, איך לא?

  • רוני  On 04/09/2011 at 19:03

    החיים הם תמיד במקום אחר, בועז. ובכל מקום שבו נהיה, נתגעגע אל העצמנו האחרים שלא זכינו לחיות.

  • Dhyan  On 04/09/2011 at 20:34

    נפלא לקרוא אותך בועז, נפלא

  • sivi  On 04/11/2011 at 4:46

    בדיוק לפני מספר ימים צפיתי בתוכנית דוקומנטרית על הקריירה של אומה תורמן ששיחקה בסרט בסצנה הלסבית הידועה. אני זוכרת שצפיתי בסרט, במקום מסויים חיים כאלה נראים תזזיתיים וכאוטיים.
    במקום אחר כשאתה כותב על זה כמו שאתה כותב, הייתי מאמצת

  • זיו לפיד  On 01/01/2012 at 8:03

    פוסט מדהים ומעניין

  • הילה  On 01/25/2012 at 0:30

    אוי, אוי, אוי. (אוי טוב.) זה מה שיש לי לומר. עוד אחד מהמשפחה… 🙂

  • llaliiblue  On 09/19/2012 at 14:31

    אני דווקא לא אוהבת שהמצעים סתורים. פוסט מעולה, אתה יודע?

    חייך, כמו שהם, נקראים יפה נורא. התקליטים. הספרים. הפטיפון.הכתיבה.
    לא ביקשת שגשם יידפק בחלון, אני אבקש בשבילך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: