בלונדינית. מכורה לסמים. כותבת גאונית. התאבדה ב-1968 בלונדון. זוהי אנה קוואן

לונדון.  רחוב קטן באזור מצוין. הילסליי רואד יוצא ומשתפל דרומית מהולנד פארק אווניו.  אפשר לרדת בתחנת הרכבת התחתית של נוטינג היל גייט, או בזו של הולנד פארק. בכל מקרה צריך קצת ללכת.  הבית מספר 19 ברחוב נראה סתמי למדי. לבנים בצבע חום-אדמדם. חלונות בצבע לבן.  פנס רחוב נמוך, עתיק. עצים ירוקים בקצה הרחוב, במבואות גני קנסינגטון. כאן חיה ומתה אנה קוואן, או בשמה האמיתי, הלן פרגוסון – שגם הוא לא היה ממש שמה המקורי, שאיתו נולדה.  אבל רגע. עוד מעט קצת. נגיע גם לזה.

 קוואן-פרגוסון היתה גם ציירת וגם סופרת מוערכת. ספרה המצליח ביותר "קרח", שיצא ב-1967 (ולא תורגם מעולם לעברית) נכלל ברשימת 100 הספרים המומלצים של הבי.בי.סי. "הניחו לי", שראה אור בהוצאת "כתר" השבוע, הוא ספרה הראשון המתורגם לעברית והוא מעניין לא פחות מדמותה של זו שיצרה אותו, אנה קוואן ומהגיבורה הראשית, שנקראת גם היא…אנה קוואן.  חכו נא עוד רגע. הכל יובהר.

 

כמות הרואין שיכולה לחסל את כל הרחוב

 כיצד מתחילים את הסיפור המוזר של אנה קוואן? דווקא ממותה. ב-5 בדצמבר 1968 התגלתה גופתה של הסופרת והציירת הבריטית. בדירה שלה  בהילסליי רואד – כך על פי הדו"ח המשטרתי – "נמצאה כמות הירואין שיכולה לחסל את כל הרחוב". קוואן היתה אז בת 67. היא סבלה מבעיות לב. האם התאבדה? בהחלט יתכן. עברה היה רצוף ניסיונות לסיים את חייה. קשה להאשים אותה בכך שניסתה לסיים את דרכה בעולם במו ידיה. חייה היו רצף של אירועים סבוכים ומטלטלים.

חייה של קוואן – סופרת וציירת מוערכת, אשר היתה אחראית לאחד הניסויים הספרותיים המרתקים בתחום זה במאה העשרים – היו מסעירים לא פחות מספריה, וקשורים אליהם בקשר יוצא דופן. למרבה הצער, הם כוללים רצף אסונות בלתי נסבל: אביה התאבד כשהייתה בת 14. היא עצמה גדלה בפנימייה, חוותה שם אלימות ועונשים גופניים מצד המורות, מערכות יחסים לסביים, שימוש מאסיבי באלכוהול ובבגרותה אף הקצינה את השימוש בחומרים נרקוטיים והתמכרה לסמים קשים.

 הלן אמילי וודס, זהו שמה המקורי, נולדה באפריל 1901, בפאריז. היוצרת הכל-כך אנגליה נולדה בכלל בצרפת, בת יחידה לזוג הורים אנגלים עשירים, מאופקים, מופנמים וקרים מאוד. הוריה היו מנותקים רגשית זה מזה וגם מבתם היחידה והזניחו אותה. כשהיתה בת ארבע השאירו אותה בהשגחת קרובים ונסעו לאמריקה לשנה. כשהצטרפה אליהם, ב-1906, שלחו אותה לפנימייה. תחושת הבדידות העגמומיות והמחסור באהבה ובחום תחזור בכל הספרים שתכתוב בעתיד.

בגיל 14 הייתה הלן אמילי וודס, כשאביה התאבד בקפיצה מאניה לים הסוער, במהלך מסע לדרום אמריקה. אמא שלה עברה איתה לבורמה, שם הכירה פקיד קולוניאלי בשם דונלד פרגסון, איתו ניהלה מערכת יחסים מינית ונטולת רגשות.  הפקיד שכב עם האם, אבל חמד גם את בתה, עד שבסופו של דבר עבר לישון במיטתה של הנערה המתבגרת.  הלן פרגסון הייתה בת 19 כשדונלד פרגסון נשא אותה לאישה.  המקרה החריג עורר סערה גדולה בבורמה. הבורמזים כינו את בעלה של הלן "מר ראש כלב", כינוי שיופיע בספר מאוחר שלה, "מי אתה?" – שבו היא מתארת אישה צעירה הסובלת מיחס אכזרי של בעלה, מאבדת את עצמאותה, זהותה ובסוף גם את שמה.

שנתיים שרדו הנישואים של הלן ודונלד פרגסון. הוא סירב לגעת בה אחרי שנולד בנם המשותף, בריאן, ובגיל 21, עם תינוק בן שנה וקצת, עזבה הלן פרגסון את בעלה, את ביתה ואת בורמה, ועברה לאנגליה שם החלה בחיים חדשים, כאם חד-הורית. היא לא התגרשה מבעלה ושמרה על שם נישואיה. בשם זה, הלן פרגסון, החלה לכתוב ולצייר. יחסיה עם בנה הקטן היו סבוכים. היא התקשתה לפרנס אותם ולגדל אותו ללא דמות גבר בבית.

ב-1926 החלה לנהל רומאן עם המורה לציור שלה, מר סטיוארט אדמונדס, גבר נשוי, צייר ואלכוהוליסט. באותם ימים כתבה יומנים מפורטים, בהם תיארה את יחסיה עם סטיוארט כ"התקופה היחידה בחיי שבה סוף סוף טוב לי. אני אישה מאושרת באמת".

הלן פרגסון השתמשה בסמים שנים רבות. בהתחלה בקוקאין, סם שבו החלה להשתמש כדי לשפר את הריכוז שלה ואת יכולת משחק הטניס שלה, וזמן מה אחר כך עברה להרואין. היא תיארה את ההזיות שגרמו לה הסמים ביומניה. היא לא הצליחה להיגמל מההרואין עד יומה האחרון. למרבה הצער, את רוב היומנים שלה השמידה לפני מותה, כך שאין לנו מידע מדוייק על חייה בסוף שנות העשרים וכל שנות השלושים.  ידוע רק שילדה לאדמונדס תינוקת, שנפטרה אחרי חדשיים, היא נקלעה שוב למערבולת של מרה שחורה ותחושות אובדניות, מה שהחריף את בעיית הסמים שלה, אבל לא עצר את היצירתיות המתפרצת והגועשת שלה. היא ניתבה את הכאב והזעם, התיסכול והעצב, לכתיבת פרוזה. ב-1929 יצא ספרה הראשון,

A Charmed Circle  ופחות משנה אחר כך כבר פרסמה את השני – "הניחו לי".

המאהב והמורה לציור, אדמונדס, נותר שתיין אלמוני וצייר כושל, בזמן שתלמידתו והמאהבת שלו, הלן, עשתה חיל, כשבמקביל לביקורות המצויינות על שני הספרים הראשונים שלה, היא הופכת לציירת מוערכת המציגה בגלריות יוקרתיות. אדמונדס קינא בה קנאה עזה וקשה. הוא סירב להשלים עם העובדה שהצעירה והמאהבת שטיפח היא יוצרת מוכשרת ומצליחה הרבה יותר ממנו. ב-1938 דיווח לאמא שלה, שהלן מכורה לסמים. העולם היה על סף מלחמה קשה ונוראה. בריטניה נמצאה במצב מתוח. כשאדמונדס עזב אותה, בפעם הראשונה, ניסתה להתאבד בפעם הראשונה בחייה.

היא ניצלה בנס ונשלחה לטיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים ואף אושפזה בגלל מחלת הדיכאון.

 

 

 

 הלן הופכת לאנה

 הקריירה הספרותית של קוואן החלה תחת שמה המקורי, הלן פרגוסון. בשם הזה פרסמה את ששת ספריה הראשונים שיצאו במהלך שמונה שנים. בשנת 1940 החליטה על מעשה חריג, מוזר ומפתיע – ושינתה את שמה ל"אנה קוואן", שהוא השם של גיבורת הרומאן שלה "הניחו לי" (אשר למענו התכנסנו). במילים אחרות: הסופרת הלן פרגוסון החליטה לקרוא לעצמה על שם הגיבורה שלה, דמות שהיא עצמה המציאה ובראה ונתנה לה חיים, בספרה.

בנוסף, גם דאגה לשנות את מראה החיצוני – קיצרה את שיערה הבהיר, מתחה אותו לאחור, החל למשוח את שפתיה בליפסטיק אדום-עז – כך שתהיה דומה ככל האפשר לדמות הספרותית. פרגוסון, מ-1940 ואילך, חתמה על ספריה עד יום מותה בשם אנה קוואן. הדמות הספרותית "אנה קוואן" (אשר שבה ומככבת גם בספר נוסף של קוואן), היא בעלת סיפור ביוגרפי דומה מאוד לזה של הסופרת שבראה אותה. טשטוש הגבולות בין המציאות לבין הדמיון, בין ההיגיון לבין השיגעון, גבר עד כדי זהות מוחלטת בין השתיים.   

 

מה "הרוויחה" הלן פרגוסון משינוי שמה לאנה קוואן? מאחר שהיתה אמנית רב תחומית, ציירת וגם סופרת, הצליחה קוואן במהלך זה לטשטש את הגבול שבין חייה האישיים לבין האמנות (ביחס דו כיווני – בריאה עצמית של הדמות מתוך חייה, ובניית זהותה שלה מתוך הדמות). מובן שעצם המהלך העלה את השאלה שעולם הספרות עוסק בו לא מעט – הקשר בין חייו האישיים של הסופר לבין יצירתו.  

קוואן פרסמה לאורך השנים 22 ספרים. חלקם ראו אור רק לאחר מותה. ששת הספרים הראשונים ראו אור תחת שמה המקורי, הלן פרגוסון. החל מהספר השביעי, כתבה תחת השם אנה קוואן.  הדמות אנה קוואן מופיעה לראשונה ברומאן "הניחו לי".  אנה היא ילדה שאמא שלה מתה בלידתה, והיא גדלה בבית אביה בסביבה נוקשה וחסרת אהבה. לאחר שאבא שלה מתאבד, אנה נשלחת אל דודתה הזוהרת, שמבקשת לחולל שינוי מפליג באחייניתה.  אנה קוואן גדלה להיות נערה יפה ודעתנית, כבולה בתוך מציאות חיים מגבילה ומדכאת. היא נשלחת ללמוד בפנימייה ומפתחת יחסי קרבה אינטימיים מאוד עם המנהלת הכריזמטית הקשוחה, ועם שתיים מחברותיה ללימודים, נערות הרפתקניות ותאוותניות. היא מוכשרת מאוד, אבל אין לה דרך להמשיך ללימודים גבוהים. השתלנטות של דודתה וסגנון חייה מובילים אותה אל נישואים אומללים עם מתיו קוואן, שבעקבותיהם היא נוסעת איתו לבורמה. שם היא מרגישה זרות וניכור כלפי הבעל הטרי, שגרר אותה לקצה העולם, רחוק מאנגליה הירוקה והגשומה, והיא סולדת מהחברה האנגלית הקולוניאלית ומהסביבה המקומית העויינת. 

די ברור, עד כה, שיש יותר משלושה-ארבעה קוים מקבילים בין אנה קוואן, הדמות, לבין אנה קוואן הסופרת שיצרה אותה.  אכן – דמותה וחייה של אנה קוואן הספרותית נוצרו במתכונת חייה של האישה שכתבה אותה. יערה שחורי, משוררת ועורכת הספר "הניחו לי", מסבירה באחרית הדבר שלה שחוץ מהעלילה והסיפור שמאחורי הספר, יש ב"הניחו לי" הישג לשוני, ומדובר ב"ניסוי לשוני רחב היקף". שחורי מסבירה ש"לאורך הרומן, כמו בשיר ארוך, ישנן חזרות לשוניות תכופות, המתכתבות זו עם זו, כשתיאור מדיק דיבור. לא פעם הדבר מתרחש כדי להדגיש…את הלשון. אותה לשון שנועדה לכאורה לתווך ולהי, לתאר את העולם, הופכת תחת ידה מצלולה לאטומה".

ממש כמו עיניו של מתיו קוואן, האיש שאנה (בספר) מתחתנת איתו. "עיניו היו צלולות, אך בלטו מאוד בפניו והיו כחולות מאוד, ואטומות. הוא היה אדם מיוחד במינו". ישאל את עצמו הקורא ותשאל את עצמה הקוראת: איך ייתכן שעיניים תהיינה בו זמנית גם "צלולות" וגם "אטומות"? אז, זהו. שאצל אנה קוואן אפשר.  הסופרת הייחודית הזו לא מאפשרת לנו לסווג בצורה ברורה את הגיבורים שלה.  היא דווקא סותרת את עצמה בתיאורים הפוכים באותו עמוד ממש.

מצבה הנפשי המעורער של היוצרת ברור לכל קורא בן המאה ה-21, שנחשף לטקסטים רבים ומפותלים.  אנה קוואן  משתמשת בסמלים רבים ובדימויים לאין ספפור. המנהלת היא "אלה יווניה", הדודה היא "פרפר", מתיו קוואן "חבילה עטופה בנייר חום, חבילה אטומה, חסרת פנים".   השפה מייצגת את תפיסת המציאות. את העולם שמסביב. בסופו של דבר  "לאנה לא היה שמץ של מושג מי, או מה, הולך לצידה – אדם או שדון או חבילה מהלכת, חסרת מוקד, חלולה".

 אפשר להבין, מדוע איש לא ניגש לתרגם את אנה קוואן עד כה. הפרוזה הפיוטית והמוזרה שלה היא מתעתעת, מסתורית, לא בהירה עד הסוף. ברוריה בן-ברוך, המתרגמת, נאלצה לחפור לעמקי העומקים של השפה האנגלית וגם לנבכי נפשה של היוצרת, כדי לתרגם – ויערה שחורי טוענת ש"כמעט לכתוב אותה מחדש בעברית" – את היצירה החשובה הזו.

 בהקדמה לספרה מ-1948, SLEEP HAS HIS HOUSE  כתבה קוואן: "רוב בני האדם נולדים או מתים בלילה. אין צורך בפירוש לשפה הזו, שדיברנו כולנו בילדותנו ובחלומותינו".  הרעיון הוא שאפשר לחוות ספר, בלי להבין אותו עד הסוף באופן שבו אנחנו מבקשים להבין מילים. ספרות כמו חלום. חוויה ספרותית. חווית חלום. מילים שהן כמו צלילים, אנחנו לא מבינים אותם לגמרי, אך אנו נשבים בקסמם, כשהם כובשים אותנו. ככה, בעצם, צריך לקרוא את היצירות של אנה קוואן. היא הייתה מסוממת, אך מוחה היה חד כתער, היא הייתה סופרת, אך זכתה לתהילה גם כציירת, היא שכבה עם גברים, אך לא נמנעה גם מנשים, היא הייתה זוהרת ומחוייכת, אך בפנים סער עולם אפל.  הדמות ב"הניחו לי" מתוארת (עמוד 87) באופן שמבטא טוב יותר מכל את אנה קוואן: "הבעה עולצת, קשה, שכנה על פניה של אנה, אך לבה היה פצוע. מתחת לעליצותה המתריסה רבצה אומללות ריקה. אך היא הייתה צריכה להמשיך לצחוק ולדבר. המרה השחורה הקטנה שרבצה על כתפה, דאגה לכך".

 

בעולם הדובר אנגלית היא אייקון. גיבורת ספרות, ויותר מכך – גיבורת תרבות. שתי להקות רוק קראו לעצמן על שם יצירות שלה.  הרכב הרוק הבריטי האקספרימנטלי  קורנט 93 קראו לאלבום שלהם Sleep Has His House על שם ספר של קוואן.  כרטא, הרכב אחר, מסן פרנסיסקו, הקדיש ליוצרת שיר  שנושא את שמה, "קוואן".

 

 

הילדים המתים, הבת המאומצת

 בתחילת מלחמת העולם השנייה נדדה אנה קוואן אל קצה העולם. בניו-זילנד שהתה במשך 22 חודשים, כמעט שנתיים, ובמהלך המלחמה אירעה טרגדיה נוספת בחייה:  בנה הראשון, בריאן, נהרג במלחמת העולם השנייה. כשהגיעה אליה הבשורה המרה, ניסתה אנה קוואן לשים קץ לחייה. גם הפעם היא ניצלה. מיוסרת, עגמומית ועייפה נחתה בלונדון, בבריטניה שאחרי המלחמה, האימפריה המנסה להשתקם, ללקק את פצעי הקטסטרופה. החיילים חזרו הביתה, בלונדון העיר הגדולה החלו לבנות מחדש את האזורים ההרוסים. אנה קוואן השתקעה בעבודת היצירה, ציור וכתיבה, ספרים ותערוכות. אחרי ששני ילדיה הביולוגיים מתו, האחד במלחמה והשנייה, מוקדם יותר, בהיותה תינוקת, נותרה אנה קוואן רק עם בתה המאומצת, סוזנה, שהייתה וחייתה איתה בשנים האחרונות של חייה.  הביקורות החלו להשוות אותה לוירג'יניה וולף ולאנאיס נין, אבל הוירטואוזיות הלשונית שלה והעולם שאותו בנתה בספריה, בשנות החמישים והשישים, הצמידו לשמה את המחמאה הגדולה מכולן: "אחותו של קפקא", כינו אותה.

היא יצאה למסע לאנטארטיקה, עם משלחת ניו זילנדית. אנטארטיקה, היבשת שבה נמצא הקוטב הדרומי של כדור הארץ והמקום הקר ביותר בעולם, מכוסה רובה ככולה בקרח לאורך כל השנה. באנטארקטיקה אין תושבי קבע מפאת תנאי מזג האוויר הקשים, והיא נחשבת ל"שטח ניטרלי", אולם ממשלות רבות ברחבי העולם – וביניהן גם ניו זילנד  – מתחזקות תחנות מחקר, שחלקן מאוישות כל השנה וחלקן מאוישות רק בקיץ. המסע ביבשת הקפואה הוליד באנה קוואן את ההשראה לכתיבת היצירה החשובה ביותר שלה, היצירה האפוקליפטית "קרח".  הספר ראה אור ב-1967 וסיכם, למעשה, את פעילותה של אנה קוואן. ספרים נוספים יצאו אחרי מותה, אבל "קרח" הוא הדבר האחרון שכתבה.

 

קרח. 1967. לא תורגם לעברית

כמו במקרה של סילביה פלאת, שהתאבדה בגיל 30, גם אנה קוואן, שהתאבדה בגיל מאוחר ומבוגר יותר, זכתה ליותר ויותר הכרה והערצה אחרי מותה. יכולתה הווירטואוזית לגעת בעצבים החשופים, מדברת לקוראים שונים, במקומות שונים בעולם. אצל אנה קוואן, כמו אצל סילביה פלאת, לקדרות הקיומית יש סוג של סקס אפיל.  מותה הדרמטי של פלאת העניק ליצירתה ממד נוסף, אבל כך קרה בדיוק גם לאנה קוואן, שזכתה באותו זוהר קודר ומפתה – מותה של פלאת היה מזעזע בקיצוניותו (היא תחבה את ראשה אל תוך תנור ושאפה את הגז למוות). מותה של קוואן מכמות מוגזמת ומטורפת של הרואין היה לא פחות קיצוני. קייט קלאוויי, מבקרת השירה של ה'גארדיין' הבריטי, כינתה את פלאת' בתואר "היוצרת שכתבה את מדריך המעמקים לייאוש העמוק, לטירוף ולמשאלת המוות".  על קוואן אי אפשר לומר את אותו דבר, מכיוון שיצירתה ססגונית יותר, בניגוד לחייה שהיו מרים.

ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" כתבו על אנה קוואן: "אנה קוואן מעניינת לא משום שהייתה אישה יוצאת דופן, ולא משום שהייתה אישה מכורה לסמים, ולא משום ששערה היה בלונדינית. היא מעניינת משום שמיצירתה עולה אינדיווידואליות אנדרוגינית חזקה, ומשום שסיפוריה בוהקים ועשירים בהסתכנות מסוג חדש. היא יודעת איך למשוך אותנו אל העולם שלה, אל חלומותיה וסיוטיה – ואיך להפוך את כל אלה לשלנו".

 

אנה קוואן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • sivi  On 01/14/2011 at 16:25

    וואו!
    טוב עכשיו נותר לי רק לקרוא
    הפוסטים שלך עושים לי חשק עז לקריאה, הוא כמו נמלים שהולכות ומתרבות עד שאי אפשר לעמוד בפניו ונכנעים לצורך.

    תודה בועז

  • B. Goren  On 01/15/2011 at 8:12

    נהנייתי לקרוא בועז.

  • גלעד  On 01/15/2011 at 19:33

    תודה בועז – נכנס לרשימת הקריאה.

  • avha  On 01/16/2011 at 3:51

    תודה!
    הכותרת Sleep Has His House מושכת אותי יותר מכולם.

  • בועז כהן  On 01/16/2011 at 10:02

    Sleep Has His House
    הספר של אנה קוואן
    http://www.peterowen.com/pages/modclas/sleep.htm

    האלבום באותו שם של קורנט 93

  • איילת  On 01/19/2011 at 15:49

    פוסט מרתק. כמה תהפוכות ויצר ויצירה בחיים של אישה אחת.

  • אורה גור אש  On 01/26/2011 at 16:02

    היא מזכירה לי את סיפורה האומלל של סילבייה פלאת,
    עם נפש פגועה קשות, נורא מדכא ומעציב אבל
    מסקרן ומרתק, דוקא בגלל האישיות הבעיתית והנפש החולה.
    תענוג של סקירה.

  • tipid1  On 05/15/2011 at 18:19

    סיפור מצמרר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: