העולם המופלא של פרי דיזיין

free_design_photo1

על קו התפר של שנות השישים ושנות השבעים פרחו הלהקות המשפחתיות. האוסמונדס. חמישיית ג'קסון. הקרפנטרס. הביץ' בויז. גם פרי דיזיין היתה להקה משפחתית, אבל היא הצליחה הרבה פחות. בשעה שהאחים ווילסון זכו עם הביץ' בויז להכרה אמנותית רחבה וריצ'ארד וקארן קרפנטר נחלו הצלחה מסחרית אדירה, דווקא פרי דיזיין נותרו אלמוניים ושכוחים בצד הדרך. קשה להסביר מדוע זה קרה, אבל אלה העובדות ולמרות שבשנים האחרונות חוזרים ומגלים את הסאנשיין פופ האוורירי והחלומי שלהם, עדיין לרוב רובו של הציבור השם פרי דיזיין לא אומר כלום. אז בואו נסגור את הפינה הזאת לכבוד הוצאתם מחדש של כל האלבומים שלהם

THE FREE DESIGN

THE FREE DESIGN

"אבא שלי תמיד אהב את החצוצרה בשיר LOVE ME ", סיפר כריס דדריק, האח הגדול וכותב השירים העיקרי של להקת פרי דיזיין. היום אני אבא בעצמי וגם אני אוהב את החצוצרה הנעלמת אל האופק. "אהוב אותי" הוא רק אחד מתוך השירים הרכים-צובטים של פרי דיזיין, שירים קצרים, מלודים, רוויי הרמוניות פופ בטעם ג'אז מתוזמר, שירים שמזכירים לי את הילדות. סנדלים תנ"כיים ופלאפל בשכונה, שירי תמימות ואושר רחוק, מזכרת ימי נעורים, סרטי קולנוע לילדים אחר הצהריים, כובע טמבל ומימיה, שקיעה מאוחרת בדרום תל אביב, אבטיח על המרפסת אצל סבתא, הרמוניות פעמונים מתנגנים, מעלים כמו עוגיית-מדלן מוזיקלית את כף ידו הגדולה של אבי אוחזת בידי שלי מול האור הנמוג, כשאחר הצהריים הופך לערב, וגלידה אמריקאית, שוקו-וניל, ביד שמאל שלי, חולצה עם "דונלד דאק" עליה. קלפים של "העולם המופלא". חופש גדול שבין כיתה לכיתה. עולם שאין בו מחשבים ויש בו משחקי קופסא, שאין בו טלפונים סלולריים ואין בו טייקונים, שיש בו תקליטי ויניל עטופים בקרטון צבעוני ואין בו מוזיקה חינם לכל דורש וגולש, עידן של טלוויזיה אחת עם ערוץ אחד, מקסימום שני ערוצים (אם מחשיבים את ירדן) בשחור לבן, וקייטנות "שוקו ולחמניה" לילדי ההתיישבות העובדת.

אי אפשר לנתק את המוזיקה של פרי דיזיין מהזמן שבו נכתבו והוקלטו השירים שלהם, פשוט מפני שהמוזיקה הזו שייכת לעידן שחלף מן העולם. עידן התמימות. ממש כמו ש"הפסנתר המושווה" של באך עם שלל 24 הפרלודים והפוגות -יכול היה להיווצר רק  באמצע ה-18, גם האלבומים של "פרי דיזיין" היו יכולים להיוולד רק באותו זמן-קסם נדיר של סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, מעין קפסולת-זמן מזוקקת, טהורה, שאוצרת זיכרון קולקטיבי של עולם נעלם. פרי דיזיין, כמו הקרפנטרס ("Yesterday Once More"), גילברט או'סליבן, "האמהות והאבות" ו"פיפת' דיימנשן" – משוייכים לפלנטה אחרת, פלנטת הסיקסטיז. מוזיקה של פופ שמשי, קייצי, הרמוני, שירי ילדות מוקדמת, לפני גיל ההתבגרות והגילוי של לד זפלין וניל יאנג, בלאק סאבאת ודיפ פרפל.

free design

free design

שבעה תקליטים הוציאה להקת פרי דיזיין על קו התפר של סוף שנות השישים, תחילת שנות השבעים. בין 1967 ל-1972 הקליטו בני משפחת דדריק שבעה אלבומים. היתה זו תקופה טובה להרכבים משפחתיים. האחים ווילסון שהקימו את "נערי החוף" בקליפורניה, צמד האחים ריצ'רד וקארן קרפנטר שהפכו לקרפנטרס, האחים דווין וגרג אולמן שהזניקו לתודעה את  האולמן בראדרז בנד. האחים גיב מבריטניה שהחלו להוציא אלבומים תחת השם "בי ג'יז". והיו גם האחים אוסמונד ו"האוסמונדס" וילד הפלא מייקל, שיחד עם אחיו הדהיר את "חמישיית ג'קסון" לקריירה קצרה אך פורחת.

התקופה שבין 1967 ל-1972 היתה מיוחדת במינה לא רק בישראל (שבין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום כיפור, תקופת "השפע המדומה"), אלא גם בעולם. חמש השנים הללו היו הזמן שבו קרס הקולוניאליזם האירופי והחלה עצמאותן של מושבות רבות ברחבי העולם, ובמיוחד באפריקה, שם גל הלאומנות השחורה נתפס כבלתי ניתן לעצירה והוליד מדינות חדשות בשרשרת. תביעות לשוויון זכויות באמריקה הובילו להפגנות המחאה של השחורים בארצות הברית בהנהגתו של מרטין לותר קינג, עד הרצחו ולתחילת עידן הפמיניזם הליברלי, בהנהגתן של נשים כמו בטי פרידן. תרבות הצעירים החדשה שהתפתחה בצפון אמריקה ובאירופה עם התרחבות מערכת תקשורת ההמונים למעשה גישרה בין ערכי העולם הישן לבין זה החדש, שהחל להתהוות. תרבות הצעירים הפציפיסטית והאנטי-קפיטליסטית, דחתה מצד אחד את ערכי דור ההורים בכך שהתנגדה לאיסורים מיניים וחברתיים שמרניים ומצד שני העצימה את תפיסת הנהנתנות הבורגנית החדשה של דור המכונית. מוזיקלית, הדור הזה בשנים הללו שידך בין הג'אז והפופ, בין הבלוז לבין הרוקנרול ויצר תרבות חדשה שהיו בה מריחואנה, הגלולה למניעת הריון ומוזיקה שצעירים רצו לחבק. בבריטניה אלה היו הביטלס ורולינג סטונס, באמריקה שדרה רחבה של אמנים ומוזיקאים שינתה את המוזיקה המודרנית במרחק שבין החוף המזרחי לחוף המערבי, בין אנדי וורהול לבין הביץ' בויז, בין ניו יורק לקליפורניה. בלונדון ידועה התקופה כתקופת "לונדון החוגגת", שהצטיינה בפריחה של תרבות, אפנה, מוזיקה ויצירה צעירה ומשוחררת ובניו יורק, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס עשו אמנים אמריקאים נפלאות. המפץ הגדול הזה היה כה גדול, שהיו לא מעט אמנים ולהקות שלא הצליחו לפרוץ לתודעה הרחבה של הקהל. השפע היה עצום ולא איפשר לכולם להגיע אל ההילה, ההכרה והכסף. כמו שסיקסטו רודריגז, גיבור הסרט זוכה האוסקר "מחפשים את שוגרמן", נותר אלמוני במשך שנים ארוכות, כך גם פרי דיזיין לא זכו בזמן אמת לכבוד והכרה.

והנה, בזכות תרבות הרטרו והחיפוש המתמיד אחרי אוצרות אבודים מן העבר, חזרתי למוזיקה של FREE DESIGN אחרי המון זמן שלא שמעתי אותם. לקרפנטרס היו להיטים קליטים וסולנית סוחפת. מייקל ג'קסון מ"חמישיית ג'קסון" היה גימיק עצום, ילד בן 10 ששר להיטי נשמה מודרניים. "פרי דיזיין" היו משהו אחר, אנסמבל קולי, ג'אזי, פסיכדלי, מתוק וללא סולן מאופיין. בשבילי, זה כמעט נס להבין שהנה, כל כך הרבה שנים אחרי שהתפרקו ונעלמו מן הנוף, "פרי דיזיין" מגיע ים לקהל חדש שלא שמע אותם ולא שמע עליהם. המוזיקה של ההרכב היא שילוב בין בנג'מין בריטן לבין פיטר, פול ומרי, בין שירי א-קפלה (ללא ליווי מוזיקלי) לבין עיבודים עשירים, תזמורתיים, מלטפים.

ההתחלה שלהם הייתה ב-1965 בגריניץ' וילג' בניו יורק. כריסטופר דדריק היה הכותב והמלחין העיקרי ולצדו היו אחיו ואחיותיו ברוס, סנדי והאחות הצעירה, אלן דדריק ובסוף הדרך גם הצטרפה בת הזקונים, סטפני. עפיפונים הם כייף מ-1967 היה האלבום הראשון. הסאנשיין פופ הזה, שירים הרמוניים מתוקים; משהו שכל כך מתאים לקיץ – שקשה לתאר. הקשיבו למשל ל"מצאתי אהבה" שלהם (ששימש גם כשיר בסדרה "בנות גילמור").

השירים של "פרי דיזיין" הם מצננים לא רשמיים. הם ההפוגה שאחרי החום הגדול. כמו תה קר עם נענע בבית קפה מוצל, באמצע היום הלוהט. כמו קרטיב לימון אחרי הצהריים. כריס דדריק עם האחים והאחיות שלו חיברו תמימות ילדותית ומתיקות עם תיחכום הרמוני, בין זוהר השמש הבוהק לבין הפסיכדליה."עפיפונים הם כייף", תקליט הבכורה רב הקסם, יצא ב-1967. שלל שירים קצרים, פופ ג'אזי אביבי-קיצי בטעם קרטיב דובדבן.  אחריו יצאו עוד ששה תקליטים, כשב-1970 היה השיא: שני תקליטים תוך חמישה חודשים. אבל הכישלון לפרוץ אל תודעת הקהל הכריעה את המשפחה. הם התפרקו ב-1973 ולמעט כריס דדריק, שהפך למפיק ומנצח תזמורות העובד בקנדה, כל האחים והאחיות האחרים פרשו ממוזיקה לטובת קריירות באגף המסים של עיריית ניו יורק, עיצוב גרפי ועריכת דין.

אבל השירים הרי נשארים, גם אחרי שהאמנים פורשים או מתים. והשירים הנפלאים של פרי דיזיין הרי הקדימו את זמנם, כשמהלו פסיכדליה, ג'אז ואיזי ליסנינג. כמה קל להתמכר לעונג הצובט הזה (המיתרים וההרמוניות הקוליות שמזכירים תקליטים מאותה תקופה של ריי קוניף). אלה שירים מרגשים, מפני שיש בהם מימד נוסטלגי, גלויה מילדות רחוקה ואחרת, שאין בה מחשבים והורדות שירים בסלולר, ילדות של קיץ, חופש גדול, גלידה שוקו-וניל, ים. שמש. עפיפונים. ליצנים. את ההשפעה של פרי דיזיין תמצאו אצל המון הרכבים שהגיעו עשרים ושלושים שנה מאוחר יותר, כמו "היי לאמאס" ו"סטריאולאב" וצמדים אלקטרונים (למונג'לי, פיוצ'ר סאונד אוף לונדון).

גם התקליט Sing for Very Important People  – לשיר לאנשים חשובים מאוד (ינואר 1970) היה קסום-מתוק-עצוב. טעם של ילדות מאושרת, ועם זאת תחושה של אובדן, משהו שהיה, נעלם ונמוג, ולא ישוב יותר. כמו הילדות. העולם כמו שהכרנו אותו ולעולם לא יהיה כבר אותו דבר.  וגם זה שבא אחריו Stars Time Bubbles Love (מאי 1970). שני האחרונים  יצאו בהפרש קטן זה מזה ונשמעים, לכן, כה קרובים ברוחם (התמימה ומלאת הזוהר הילדותי). באיחור רב קלטתי עד כמה הם השפיעו על "היי לאמאס" ועל "סטריאולאב" ואפילו "סנט אטיין". איזה הרמוניות יש, למשל, ב"דניאל דולפין" – שנשמע כ"ביץ' בויז" בשיאם ובו-זמנית איזי ליסנינג כמו ריי קוניף ותזמורתו. נאיבים, אבל רק במבט שטחי. ההפקה שלהם הקדימה את זמנה ב-20 שנה. וב-2001 יצא אלבום רמיקסים שעשו קיד קואלה, סטריאולאב, מלו ואחרים לשירים של פרי דיזיין. בכך נסגר המעגל. ההרכבים הצעירים של שנות התשעים שהושפעו היתה זו  מחווה צודקת ויפה, אבל עדיין אין כמו המקור התמים, הילדותי והמואר של האחים והאחיות לבית דדריק. פרי הביכורים החמוץ מתוק הזה.

free_design_photo 1970

סטפני דדריק, הצעירה באחיות, מתה בגיל 47 בשנת 1999. ולפני שלוש שנים כריס דדריק הלך לעולמו, באוגוסט 2010, רק בן 63,  אחרי מלחמה במחלת הסרטן. פרי דיזיין לא עשו קאמבק, לא קיבלו באמת את הכבוד שהגיע להם אז את הכבוד שהגיע להם ומגיע להם גם היום. ההוצאות המחודשות הן רק (עוד) סיבה לחזור אל התקליטים הישנים שלהם ולהרגיש את הלב נצבט והראש נשטף בזיכרונות. נוח בשלום על משכבך, כריס דדריק. אנחנו זמניים, אבל מוזיקה טובה חיה לנצח.

FREE DESIGN 1970KITES ARE FUN 1967

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הגברת מן הצפון  On 08/12/2010 at 16:30

    עצוב.

    אהבתי את Free Design ואוהב תמיד בשל האופטימיות והחן הילדותי.

    תודה כריס על המוזיקה.

    "I found love in the fall & it didn't hurt at all
    I found love in the spring & I didn't lose a thing"

  • עידית פארן  On 08/12/2010 at 16:48

    טוב, זה היה לא חוקי להוריד את העיניים מהתמונה של התקליט
    ועושר מקהלתי שאני כל כך אוהבת…

  • יעל/אוסטרליה  On 08/12/2010 at 17:45

    וואו מקסים
    איזה קולות מדהימים
    פעם ראשונה ששומעת אותם
    אהבתי מאוד
    תודה לך

  • avha  On 08/12/2010 at 18:28

    מוזר, אבל לא הכרתי. מוזר, כי בתקופה ההיא האזנתי להרבה דברים דומים.
    תודה על הפוסט. בזכותו האזנתי לכמה משיריהם ואהבתי את זה:

  • מאזינה  On 08/12/2010 at 18:46

    תודה!

  • יוסי  On 08/12/2010 at 21:50

    עטיפות האלבומים מעוררות טעם של געגוע לתמימות ולפשטות מימים רחוקים, בשחור-לבן. כנראה שכך גם במוזיקה.

    תודה על הפוסט.

  • אסתי  On 08/15/2010 at 4:01

    הי בעז,
    אהבתי את הפוסט המושקע.
    המלצתי עליו אצלי בבלוג
    "מומלצי הבלוגוספירה בע"מ של אסתי-מגה-בלוג"
    קטגוריה-מוזיקה

    http://blog.tapuz.co.il/estan

    אסתי 🙂

  • מאיה  On 08/17/2010 at 20:24

    וואו, איזה כיף שמצאתי את הבלוג שלך!

    כבר הרבה זמן שאני נסחפת בכתיבה שלך אפילו על סגנונות שבחיים לא שמעתי.
    אז ממש מזל שהגעתי לפה, הבלוג נכנס למועדפים שלי ברגע זה 🙂

    מאיה
    momy87@walla.com

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: