הצדעה לספר: "קורות האמנות" של גומבריך

 

הריגוש שהספר הזה מעורר בי עדיין לא ניתן לתיאור. המורה לאמנות נורה גילתה לי את קיומו בגיל 16 בתיכון מקיף יהוד. התאהבתי. גומבריך (1909–2001) הצליח לגרום לי להתעמק באמנות הפלסטית ולחבר אותי אל ההסטוריה של יצירות האמנות. שני קטעים נחרטו בי. בראשון, מצטט גומבריך את יוהן יואכים וינקלמן, חוקר אמנות מהמאה ה-18, שקבע כי "האמנות צריכה להיות המשמעות בעיני הצופה ולא המשמעות בעיני האמן". בכך ניתנה לי, לפתע, החירות להתבונן בכל יצירה דרך עיני שלי – ולתת את הכבוד לחוויה הפרטית, הרגשית, שלי. פתאום לכל היצירות ניתנו חיים עצמאיים, במנותק מזה שיצר אותן. איזו חירות נפלאה!

הקטע השני של גומבריך, הוא זה שעוסק בתקופת הרנסנס. באחד הניתוחים המבריקים שלו, הוא כתב: "אי אפשר להסביר את הגאונות. אנחנו יכולים רק ליהנות ממנה". וברגע שאין חובה "להסביר", ואפשר רק "ליהנות", שוב מתבצע המעבר מהתחום הדידקטי הקשה, אל התחום הרגשי-נפשי של ההנאה.

ארנסט הנס יוזף גומבריך, זה היה שמו המלא, נולד ב-30 במרס בוינה, אז בירת הקיסרות האוסטרו הונגרית, וכמו בנימין זאב הרצל וזיגמונד פרויד, גם הוא היה יהודי. משפחתו היתה יהודית בורגנית משכילה. אביו, קרל גומבריך, היה עורך דין. אמו, ליאוני הוק גומבריך, היתה פסנתרנית, תלמידו המצטיינת של אנטון ברוקנר.

ארנסט הצעיר סיים את הדוקטורט שלו באמנות קלסית וארכיאולוגיה  ב-1933. עבודת הדוקטורט היתה כה מבריקה, שאוניברסיטת וינה הוציאה אותה לאור כספר חודש אחרי שגומבריך קיבל את התואר. בגיל 24. הוא התחתן שלוש שנים אחרי כן עם אילזה הלר ונולד להם בן אחד ויחיד, ריצ'רד.

ארנסט גומבריך חש ברוחות הרעות המנשבות במולדתו והיגר (בזמן) עם אשתו ובנו לאנגליה, ובכך למעשה הציל את חיי שלושתם. ב-1936 כבר החל לעבוד בלונדון כעוזר מחקר במכון ורבורג, המרכז החשוב ביותר לחקר מורשת התרבות הקלסית שהוקם ופעל בהמבורג שבגרמניה, אך עם עלית הנאצים לשלטון נדד גם הוא לבירת הממלכה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה החל גומבריך לעבוד בשירות הניטור של הבי.בי.סי. שליטתו האבסולוטית בשתי השפות סייעה לבריטים. במשך שש שנות המלחמה האזין לשידורי הרדיו הגרמני ותירגם לאנגלית את תוכנם. ב-1 במאי 1945 שמע משדר שנפתח בהשמעת יצירה של ברוקנר, הקינה על מות ריכרד ואגנר. גומבריך הרים טלפון לווינסטון צ'רצ'יל ואמר לו: "יש לי חשד סביר להניח שאדולף היטלר מת".  ואגנר היה המלחין האהוב על המנהיג הנאצי.

גומבריך צדק.

המלחמה נגמרה והוא חזר לעבוד ב"מכון ורבורג". ב-1947 הפך לאזרח אנגלי. הוא שקד על הגהות אחרונות לספרו המונומנטלי. הפתיחה הבלתי נשכחת של קורות האמנות זכורה לכל מעריץ של הספר: "לאמיתו של דבר, אין כלל אמנות. יש רק אמנים". גומבריך מסביר שפעם היו אלה אנשים שנטלו עפר צבעוני וציירו על קירות המערה ובעידן המודרני יש מי שקונים להם צבעים ומציירים כרזות תעמולה ומודעות פרסומת. גומריך כופר בקדושתו של המושג "אמנות".  "האמנות באלף רבתי היתה גם לדחליל וגם לאליל", הוא כותב בהקדמתו לספר. "עלול אתה לדכא אמן, אם תאמר לו שמה שיצר זה עתה אמנם טוב הוא כשלעצמו, אלא שאינו בחזקת 'אמנות' – ויכול אתה להכלים אדם המתענג על תמונה, אם תכריז שהדבר שממנו נהנה אינו אמנות אלא משהו אחר".

"קורות האמנות", ההוצאה האנגלית. יולי 1950

ארנסט גומבריך היה בן 41 כשיצא "קורות האמנות" לאור באנגליה.  הוא עצמו תרגמו לגרמנית והספר יצא לאור בגרמניה ב-1953 ולמרבה הגאווה, בישראל ראה הספר אור כבר ב-1955, בהוצאת עם עובד, חמש שנים בלבד אחרי שפורסם לראשונה בבריטניה.  הספר נחשב עד עצם היום הזה למבוא פורץ דרך בתחום תולדות האמנות וביקורת האמנות, הוא תורגם ל-31 שפות, נמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם והפך את גומבריך לחוקר האמנות הידוע ביותר בעולם.  שני ספרים חשובים נוספים שלו ראו אור בעברית, "אמנות ואשליה: הפסיכולוגיה של הייצוג התמונתי" (כתר 1988) ו"סוס עץ, או שורשי הצורה אמנותית: שתי מסות באסתטיקה" (ספרית פועלים 1983)

חייו היו עשירים בתוכן, בהיותו סקרן, רחב אופקים ורעב תמידית לידע ויופי. הוא לימד באוניברסיטאות אוקספורד (עד 1953) קיימברידג' (עד 1963) והיה פרופסור אורח באוניברסיטת הרוורד בארה"ב. הוא זכה באינספור פרסים חשובים ובגיל 57 העניקה לו המלכה אליזבט השניה תואר מסדר המצוינות של האימפריה הבריטית. שש שנים אחרי כן, ב-1972, הוענק לו גם התואר "סר".  הוא נותר צנוע, אוהב ספרים ואמנות גם אחרי כל הכיבודים. "מעולם לא חוויתי אף רגע אחד של שיעמום, כל חיי", אמר שנתיים לפני מותו. "מצאתי ענין רב בכל דבר שעשיתי ובכל רגע בחיי, גם אם היתה זו התבוננות ממושכת בברווז השט באגם בהמסטד הית'".

סר ארנסט הנס יוזף גומבריך מת בשיבה טובה ובראש צלול לחלוטין בגיל 92  בשנת 2001, בלונדון. אני זוכר את היום שבו קראתי את הודעתה הצנועה של משפחתו, ומשהו נצבט בי. ניגשתי שוב לספריה ושלפתי את הספר ששינה את חיי במובנים רבים. "למעשה", כותב גומבריך ביצירת המופת האלמותית שלו, "אין טעמים פסולים לאהבה לפסל או לתמונה. עשוי אדם לאהוב ציור נוף, כי הוא מזכיר לו את ביתו, או לאהוב דיוקן, רק משום שהוא מזכיר לו ידיד. אין כל רע בכך…. כולנו אוהבים יופי ואנו מכירים טוב לאמנים ששימרו אותו".  ואז, כמה פרקים אחר-כך, גומבריך כותב על קאראוואג'ו: "הפחד מפני הכיעור נראה בעיני קאראוואג'ו כחולשה מגונה…לא היה לו כל יחס של כבוד ליופי האידאלי. הוא רצה להימנע מן השגרה".  וגם זו אמנות. הרצון לזעזע את הקהל, לחשוב מתוך תפיסה חדשה, ללא רגש של כבוד כלפי היופי והמסורת.

בנו היחיד, ריצ'רד גומבריך, הוא פרופסור לסנסקריט.  נכדתו (הנקראת על שם אמו) ליאוני גומבריך, מנהלת את העיזבון שלו בביתו הצנוע (והגדוש ספרים)  שברובע המפסטד שבלונדון.

ארנסט גומבריך בגיל 90, בסלון ביתו, לונדון 1999

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • קראתי את זה בנשימה עצורה…

    בועז, כישרון הכתיבה שלך בלתי נתפס

    אתה מצליח להגיש נושאים נשגבים

    השזורים בסיפורי חייך באופן כל כך צבעוני ומרתק

    המעשיר את התודעה הקולקטיבית ברוח האומנות

    זו גאונות שראוי שתוציא מהבלוג לנייר הכתוב והמתורגם למיליון שפות…ועכשיו!

  • נורה  On 07/28/2010 at 7:48

    האם ידעת שהמבחן הראשון בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית בירושלים היה זיהוי כל התמונות שבספר הזה?

    הדרך, ההתיחסות, הכתיבה שלך הן התמורה הגדולה ביותר לעבודתי כמורה.

    תודה בועז!

  • אמנון נבות  On 07/28/2010 at 11:54

    אכן,ספר תשתיתי.

    אמליץ ברשותך על שניים נוספים שחשיבותם חורגת בהרבה מההקשר ומהנושא הספיציפי עליו כתבו.אין ערוך להיחשפות לספרים האלה בגיל הנערות המאוחר:
    "בסתיו ימי הביניים" יוהאן הויזנגה
    "מימזיס" אריך אאורבך.

    אמנון נבות
    lizard46@gmail.com

  • אורה גור אש  On 07/28/2010 at 13:16

    בועז מותק….
    פשוט לעצור את הנשימה וללקק תאצבעות !
    כמה יפה וכמה מרגש כתבת.
    וגם 'העפת' אותי שנים לאחור, שנים קסומות בביה"ס לאמנות
    והספר הזה של גומבריך שהיה לי 'התנך' ונכס ואוצר ידע שלא היה כדוגמתו ומתנוסס כלאחר כבוד עד היום הזה בספרייתי.

    אמא שלך למעלה למעלה, מחייכת, כן, חיוך עם המון גאוה. איך לא?

  • אסתי  On 07/28/2010 at 14:15

    אכן ללקק את האצבעות, למרות שאצלנו בבית שלט ללא מצרים "האמנות" של הלן גארדנר, שכילדה בלעתי כל שורה בעמודיו הרבים עם צילומי השחור לבן (לבד מכמה עבודות נבחרות שהודפסו בפרוצס)

    ומדובר בכרך שעומד בגאווה עד היום על מדפי.
    יצא בהוצאת מסדה כשעל העמוד הראשון כתוב "מהדורה מיוחדת לחותמי האנציקלופדיה העברית". תרגם: דניאל אלירם, ערך: בנימין תמוז

  • דרור בורשטיין  On 07/28/2010 at 14:29

    זה באמת ספר יפה שהיה צריך להיות ספר חובה בכל בית ספר, אם כי מוזר שלא תרגמו אותו לעברית מחדש עם רפרודוקציות צבע טובות. באנגלית כבר יש 16 או יותר מהדורות עם עדכונים חשובים.
    מעניין גם לקרוא את ספר הביקורת של ג'יימס אלקינס שעוסק בעיקר בגומבריך, stories of art, ששמו (בלשון רבים) כבר מלמד על הטיעון המרכזי שלו.
    http://www.jameselkins.com/index.php?option=com_content&view=article&id=195:stories-of-art&catid=2:trade-books&Itemid=9

  • עומר  On 07/28/2010 at 20:24

    ממליץ מאוד על הספר הלם החדש של רוברט יוז.

    עוד שף ד'אוברה לחובבי הז'אנר

  • ניר להב  On 07/28/2010 at 22:15

    מעניין!
    אחלה פוסט בועז.
    אני לא מכיר את הספר הזה, אבל הפוסט שלך נותן לי רצון עז לקרוא אותו. אני אחפש אותו.
    תודה

  • עידית פארן  On 07/30/2010 at 16:52

    משהו מההתחלה של הספר, על זה שהוא מדבר על הסתכלות ביצירת אומנות לא כמספר, או חותמת, כי אם כמשהו בפני עצמו בלי ידע מוקדם, והצורה שבה הוא מגיש את הדבר(עם מכשולי התרגום, אני משערת) כל כך מזמינה ללמוד ממנו.
    במילים שלו (אני מצטטת) "לדבר בחוכמנות על אמנות אינו דבר קשה—–אבל להתבונן בתמונה בעיניים רעננות ולהרהיב להפליג למסע תגליות לתוכה , הרי זה דבר קשה הרבה יותר, והוא דבר ששכרו בצידו אין לדעת מה המלקוח שעשוי אדם להביא לביתו ממסע כזה." (עמ 21)

    אני חושבת שזה לב הענין.

    תודה על הפוסט

  • avha  On 07/31/2010 at 9:40

    תודה על הפוסט המעשיר.
    אני הופכת והופכת בציטוט: "לאמיתו של דבר, אין כלל אמנות. יש רק אמנים", ובטוחה שהוא יגרום לי לתהות עוד הרבה זמן.

  • ניר להב  On 07/31/2010 at 13:24

    הנסיון שלי לקשור בין מדע, פילוסופיה ואומנות:
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1754063&r=1

  • תושב חוזר  On 08/11/2010 at 6:45

    אני קיבלתי אותו לבר מצוה. מאד התאכזבתי בזמנו – אבל עם השנים למדתי לגלות איזו מתנה נהדרת זו היתה

  • sivi  On 08/17/2010 at 8:21

    אכן ספר מכונן. לפני שנתיים שלוש החלטתי לעשות מעש והזמנתי לעצמי את הספר במקור אני חושבת שכבר אי אפשר להשיג את התרגום לעברית. אני מעלעלת בו בסדר אקראי כשהדפים שלו קוראים לי 🙂
    תודה בועז

  • ציפי  On 08/21/2010 at 9:04

    אין ספק שזו כתיבה של תלמיד חכם.
    תודה רבה !

  • אנני הול  On 11/01/2010 at 6:30

    בועז, רק רציתי לספר לך שיצא עוד ספר מקסים שלו בעברית – "היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילאים". בני בן העשר קיבל אותו מסבא שלו המקסים (אבא שלי) לפני כמה ימים ואנחנו לא חדלים מלהשתאות ממנו.
    סיפור כתיבת הספר מופיע בהקדמה. גומבריך הגאון כתב אותו בששה שבועות (!) אחרי שקיבל לידיו לערוך ספר היסטוריה לילדים שלא מצא חן בעיניו, אז הוא החליט לכתוב טוב יותר…

  • דב ליבנה  On 11/08/2013 at 0:18

    בועז, אכן אתה כותב מצויין. עליך לכתוב ספרים. היום שיתפתי את מאמרך זה, בפייסבוק. כתגובה לגולשת ששיתפה ציור שצילמה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. MOMA
    בועז, נהניתי מהמאמר.
    גומבריך הוא יחיד בדורו בהיקף עבודתו (המתבטאת בספריו) ובהתעמקותו וביכולתו ללמד ולגרום הנאה וסיפוק לקוראיו ולתלמידיו.
    וגם לכשרון הבטוי שלך, אין מלים.
    דב ליבנה

  • מורן בר אילן נהון  On 07/20/2015 at 8:46

    היתה לי מורה לרישום וציור כשלמדתי בשנקר שמה היה נורה , ציירת נהדרת והשעורים שלה היו עשירים ומעניינים .אני תוהה אם זו אותה אחת…נורה פרנקל….לצערי איננה כבר. שם קיבלנו לקרא את הספר הזה ועד היום נמצא אצלי על המדף…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: