זה נראה כמו שלווה, אבל זאת רק עייפות

היתה לי הזכות לנגן פסנתר וקלידים באלבום של שלום גד והיהלומים שנקרא "אהבה" ואני עד סוף ימי אזכור את היום הזה, כי ההקלטות של הפסנתר נערכו ב-11 בספטמבר 2001. הייתי מנותק מהעולם החיצון כל היום ורק כשהגעתי בערב הביתה אמרו לי: "לא שמעת מה קרה? סוף העולם הגיע! ניו יורק בלהבות! התאומים נפלו!"…

 

הרלוונטיות של היופי. אריאל הירשפלד כתב במוסף הארץ על ניסוי מעורר מחשבה שערך העיתון "וושינגטון פוסט". הכנר הדגול ג'ושוע בל לקח את כינור הסטראדיווריוס הפלאי שלו ועמד לנגן קלאסיקות באך בתחנת הרכבת המרכזית של וושינגטון. עברו שם אלפי אנשים. מעטים עצרו להאזין לו. מתי מעט קלטו שמדובר במשהו יוצא דופן. תחשבו על זה. אחד מגדולי הכנרים של זמננו מנגן את היצירות הגדולות בהסטוריה של המוזיקה (ה"שאקון" של באך); ואיש אינו עוצר.

בסוף בל לקח את הכינור ששווה מיליון דולר וגם את ה-32 דולר וכמה סנטים שזרקו לו. זה היה ניסוי מעניין. אחד הפרשנים הסביר ש"האנשים היו אדישים, כי היופי הזה אינו רלוונטי לחיים שלהם". איזה הסבר מדוייק. אלה החיים המודרניים. אינטנסיביים. דחוסים. עמוסים. בוושינגטון כמו במדינת ישראל – האנושות נחלקת לאנשים העוסקים ב"הישרדות" מול אנשים העוסקים ב"התפתחות".

בלי כסף לא ניתן להיכנס ל"התפתחות". רוב רובם של האנשים זקוקים לכסף כדי לשרוד במציאות הקפיטליסטית האכזרית של המאה ה-21. האמנות הנעלה ביותר היא מותרות, לרובם, אין להם זמן ופנאי נפשי לדברים המדהימים ביותר שהאמנות יכולה להציע להם. הם צריכים להספיק להגיע בזמן לחברת ההייטק שבה הם מתקתקים שעות בלי סוף; למשרד שבו עוברת עליהם רוב היממה או לעיתון שבו הם עסוקים בפוליטיקה פנימית לא פחות מאשר בכתיבה ועריכה כדי לשרוד, או למפעל שבו הם חייבים להציג תפוקה או לחנות שבה הם מוכרים או לבית הקפה שבו הם ממלצרים. כולנו עבדים.

העבד.  בשנת 2000 יצא פרוייקט העבד של שלום גד. מקבץ תפילות חילוניות מודרניות. צעקה להכרה, למשמעות, למהות, בתוך עולם הולך ונעלם.

העבד היה פרוייקט ששלום גד כתב אבל לא שר. זו היתה הבחירה שלו להישאר כמנהיג מאחורי אנשים ששרים. טלי אלבז, למשל, לגמרי לא זמרת, עושה שם שיר יפהפה. אלי דראי (המתופף של היהלומים, להקת הליווי הקבועה של שלום גד) – עושה בהופעות קטע מ"העבד". אני מחכה לרגע שבו הוא ישיר את השורה על מי שיציל אותו מתקליטים רעים (והקהל שר בתשובה "והוא יגן עלי"), כי אכן הגיע הזמן שמישהו יגן עלינו מתקליטים רעים, אבל אין מי שיגן. התשובה לתקליטים רעים היא רק תקליטים נפלאים, כמו העבד.

תנועות מטאטא מהירות

השרת העיוור. Ayreon כותב על תנועות מטאטא מהירות (יולי 2004)

העטיפה המקורית; נובמבר 1999

בשבילי האלבום הזה – תנועות מטאטא מהירות – הוא שורה אחת שנצרבה בנשמתי כמו מכווה של אש בגופו של סוס:

זה נראה כמו שלווה, אבל זאת רק עייפות.

אנשים לוקחים שורות שונות משירים שונים אל החיים שלהם. מתוך האלבום האדיר הזה, תנועות מטאטא מהירות, יש שורות לא מעטות. ייבנה המקדש – נניח. שתי מלים שמקפלות עולם שלם. איזה מקדש הוא זה? מהו המקדש? מי יבנה אותו? ולמען מי, בדיוק?

והשורה מ"סוף המדבר":

תשני עד הערב היום, תסתכלי על חפצים
שמזכירים לך את הזמן
היא בדיוק שורה שנכתבה לאנשים כמוני. אני מסתכל על חפצים, והם כל הזמן מזכירים לי את הזמן.

שחלף.

ועוד שורה מ"סוף המדבר", שמעלה בי דמעות, תמיד, תמיד, גם בפעם המיליון שאשמע את השיר:

תקחי את הבגדים לחלון, תחשבי על ההורים
שרצו לתת לך מקום

גם ההורים מזכירים את הזמן. הם זמניים ולא יהיו כאן תמיד. יום אחד הם לא יהיו, ולא יהיה מי שירצה וייתן לך מקום.

השרת העיוור. יאיר יונה כותב על סוף המדבר (אוגוסט 2002). לימים יעשה צדק וחסד עם התקליט הנפלא הזה וידאג להוציאו מחדש במסגרת הלייבל של האוזן השלישית

בשיר השני באלבום הזה, "מלכת בני ברק", שלום גד שר:

תשבי במרפסת

מלכת בני ברק
צופה בכוכבים ועצובה כמו מלאך

ואני מיד נזכר במלכת בני ברק הפרטית שלי, וכמה אהבתי אותה, וכמה לא ידעתי לומר לה עד כמה אהבתי אותה, ואיך היא ישבה יום אחד, והיתה יפה כמו מלאך, ועצובה כמותו, מפני שלא לקחתי בשתי ידיים את כל מה שהיא רק רצתה לתת. איזה כאב.

המשפטים האלה של גד. השורות שלו. תמיד ילוו אותי, ויתקפו ברגעים לא צפויים. פתאום תצוץ לי שורה בראש משיר שלו, ותנסח לי את הרגע המסויים. "בסוף המדבר יש ים, יש ים בסוף המדבר". תמיד ברגעים קשים הייתי מזכיר לעצמי. "אני מוכן לנסות לנחות, בתנאי שהרצפה תעלה קצת". אירוניה מרירה-עצובה, שמנסחת באופן מדוייק להפליא את המצב. הרצפה לא תעלה, ולכן אני לא אנסה אפילו לנחות. משפט נהדר לומר אותו לכל אדיוט שיושב במערכת תרבות כזו או אחרת, בעיתון, תכנית רדיו או טלוויזיה, בכל נקודת כוח שמנסה להשית חוקי רייטינג ופופוליזם על כל איכות ויופי. "אין בעיה, אחי. אני מוכן לנסות לנחות, בתנאי שהרצפה תעלה קצת". אבל הרצפה לא תעלה ולכן גאונים גם לא צריכים לנסות ולנחות עליה.

שלום גד עדיין נמצא בשולי ההוויה הישראלית. היופי של השירים שלו לא רלוונטי לחיים של רוב האנשים החיים כאן כיום, והם עסוקים בהשרדות. אבל הוא ממשיך בעקשנות לאחוז את החלום שלו בקרניים.

"תפוס את החלום שלך הוא, תפוס אותו, תפוס אותו בקרניים ערב אחד, ואז תושיט לו יד"

(תפוס, השיר הפותח את "סוף המדבר", 1996)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סטיבי  On 02/02/2008 at 13:16

    שלו ושלך…

  • מאי  On 02/02/2008 at 13:44

    כל השבוע הזה, עבר לי בסימן שלום גד.
    אני נוסעת כל בוקר מחולון לראשון, באוטובוס, נסיעה של שעה ורבע. ואני תמיד לוקחת איתי אלבומים לשמוע בדיסקמן בדרך. השבוע זה היה "סוף המדבר" . נסעתי איתו בבוקר, וחזרתי איתו בערב, נרדמתי איתו באוטובוס, ואתה מכיר את זה שאתה נרדם אבל לא לגמרי והמוסיקה שאתה שומע מתחילה להתעורר לחיים לנגד עיניך? כל המילים מופיעות פתאום בתור ויז'ואלים, המחשבות שלך מתאימות עצמן למציאות שהשיר מייצג.

    "כשכל העולם מלא בהזדמנויות
    וכל החברים שלך ישנים בחוץ
    מה תיקח ללבוש
    כשאתה מנסה לעוף?"

  • ענת פרי  On 02/02/2008 at 13:47

    הוא תמיד נשמע ונראה כמו מישהו לא מפה. כמו ברסאנס ז'ורז' במזרח התיכון. כמו הסיפור שסיפרת על ז'רום בל בתחנה המרכזית של מנהטן
    ו"מלכת בני ברק" הוא באמת שיר מהמם. כל כך שמחתי שהוא שר אותו בהופעה האחרונה בתמונע

  • גבר גבר  On 02/02/2008 at 15:22

    ג'ושוע בל, ולא ז'רום

    וושינגטון, ולא מנהטן

  • חני  On 02/02/2008 at 19:38

    של שלום גד ופיוטיות. איך כתב אריאל הירשפלד, רק אחד מתוך אלף אנשים מבחין ביופי האמנותי, השאר אדישים אליו, ואם נדמה שיש יותר,זה רק בגלל העטיפה ויחסי הציבור.לצערי נראה לי שהוא צודק.

  • תימורה  On 02/02/2008 at 20:03

    שירים לא מוכרחים להבין. מספיק להרגיש.
    ובכל זאת, המשפט הזה מהסוף של השיר "סוף המדבר". אני הופכת בו והופכת אותו, ועדיין לא מבינה. וזה בסדר. אבל הוא תמיד מסקרן אותי, וגם די מטריד:

    "שומעים את התפילה שלך
    היא חולה ועייפה אבל עדיין באה
    וזאת האכזבה הראשונה
    של כל מי שעובד איתך".

  • פיצי  On 02/02/2008 at 21:18

    אז ככה…אני חושבת על השורה הזו די הרבה בעצמי…וזה הפירוש שעלה בי, שזה מן הסתם לאו דוקא מה ששלום גד התכוון אליו, ואולי כן..
    בתוך ארבעת השורות האלו מקופל מנגנון חיים שלם….
    לדמות שבשיר יש תפילה, כלומר בקשה בלב, לשינוי, להתפתחות, של עצמה ושל העולם.
    התפילה חולה ועייפה מתוך המאבק להמשיך ולהתפלל למשהו אחר בעולם כול כך פונקציונלי..
    האכזבה של מי שעובד איתה היא מכיוון שליבה של הדמות מכוון למקום אחר, למציאות אחרת מזו של יחסי עבודה, של תן-וקח, ומי שעובד איתה חש בזה..חש שהרצון הפנימי שלה הוא לא לאותו מקום שלו…

  • תימורה  On 02/02/2008 at 22:18

    אהבתי את הפירוש שלך.תודה. אגב, עניין ה"למה התכוון המשורר" לא חשוב, בעיקר בגלל שלא תמיד הוא בעצמו יודע…

    בכל אופן, הצלחת להסביר לי בדיוק את החלק האחרון, שהוא היה קשה לי מכל – התגובה של הסביבה.

    ועוד משהו שאני מנסה להזכיר לעצמי: "שומעים את התפילה שלך" (כלומר בשיר).

  • פיצי  On 02/02/2008 at 23:20

    כן…
    על שמיעת התפילה בדיוק התכוונתי…
    כי למרות שהיא עייפה וחולה..היא עדיין נשמעת..
    ואולי זאת האכזבה, שהאנשים שעובדים איתה חשים שהיא מתקיימת בכוח התפילה, ולא מתוך האמצעים המקובלים ב'שוק העבודה'..ולכן אין להם יכולת לשלוט עליה או להשפיע עליה.. כי היא מחוברת לתפילה…
    האכזבה נובעת מכך שבמפגש איתה הם מבינים עמוק בפנים שהשיטה שלהם נידונה לכליה, והתפילה שהיא חולה ועייפה עתידה להבריא ולהתחזק ולהתקיים..

  • גמד רשע  On 02/02/2008 at 23:21

    מי שחי בסביבה חילונית, ונראה כלפי חוץ כמו חילוני, נאלץ להתמודד עם הפתעת הסביבה מגילויים כמו "מה, אתה מתפלל?!", שמבלבלים את כל מי שנמצא מסביבו.

  • פיצי  On 02/02/2008 at 23:34

    זה כמובן עניין בפני עצמו, שנוגע להרגלי החברה הישראלית לסווג על פי 'חילוני ודתי', כתנועת החזרה ליהדות בשנים האחרונות יוצרת מצבים מבלבלים כגון אלו. באותה מידה שזה מפתיע לפגוש דוס שמעשן ג'וינטים…
    אבל אני לא חושבת שזו הכוונה פה, התפילה החולה והעייפה, היא המקום הקטן שבלב שמבקש להפוך את הכול לטוב ויפה ופשוט, ולייצר חיבור הרמוני אמיתי בין האנשים…שזה ברור שמי שעובד מתוך מקום שכזה לא יכול להגיע רחוק, הוא במהרה יירמס או יישאר מאחור, כשהעולם אינטרסנטי ותחרותי וצריך קצת לדחוף בכדי להתקדם..וכאן יש דמות שעובדת מתוך הלב, מתוך תפילה, והתפילה הקטנה הזו מצליחה לקיים אותה..

  • אודי אפנג'ר  On 02/02/2008 at 23:38

    גם סוף המדבר. גם מלכת בני ברק. מזמורי דתל"שים. שלום גד מדבר המון אל נשים ועל נשים. הוא משורר נשיות. אינדי, מה תעשי עכשיו? זה גיהנום, וזה גן עדן. וזאת עם החזה הענק. וכסף שחור, חזה גדול, ו"תחשבי על ההורים, שרצו לתת לך מקום" (שתמיד חשבתי, בתיכון, שזה "תחשבי על ההורים, שרצו לתת לך *הכל* …) – ואני חושב איך שלום גד כותב מתוך הראש של אחת שחוזרת בשאלה, ועוזבת את הבית בדרום ומגיעה לתל אביב. אין. אין עליו. על שלום גד. אין. כותב פצצץ

  • הירושלמית  On 02/02/2008 at 23:42

    התפילה.
    היא לא בהכרח תפילת ערבית או שחרית.
    אבל היא תפילה למשהו טוב שיקרה בקרוב.
    ואפילו שהיא מגומגמת, התפילה הזאת, יש איזה חוסר ביטחון, איזו עייפות קיומית, והיא לא חזקה ומלאת עזוז וגבורה, אפילו שככה, "חולה ועייפה", היא "עדיין באה" – והיא יוצאת ומגיעה. וזה מה שחשוב – וכל תגובת הסביבה אינה מעלה או מורידה דבר.

  • פיצי  On 02/03/2008 at 0:08

    הי הירושלמית…
    בדיוק כך!!!

  • תימורה  On 02/03/2008 at 0:13

    גמד רשע: את ההפתעה ואת הבלבול אני יכולה להבין, אבל למה אכזבה? כי אתה לא "כמונו"?

  • אסף  On 02/03/2008 at 1:08

    משעשע, גם אצלי השורה האהובה מ"מאי" היא זו על התקליטים הרעים…
    הרחבתי פעם קצת על השורות המקדימות, אלו מ"קרדיטים":
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=122122

    והנה עוד משהו שכתבתי פעם על שלום גד:

  • יעל  On 02/04/2008 at 21:26

    היה נהדר לשמוע פתאום את פייר בן סוסן בתוכנית שלך אתמול או שלשום, אני חושבת שאת התקליט שלו קניתי לפני 20 שנה ופטיפון כבר אין

  • איתי()  On 02/06/2008 at 2:12

    בועז , אני שוב קורא אותך וכל מה שיש לי בעצם להגיד, זה:
    תודה.
    טוב, בכל זאת אפטפט עוד.
    אחד הדברים היפים בשלום גד, הוא שמעבר לכאב בשירים שלו, יש לו הרבה הומור, ודרך משונה משלו להסתכל על העולם. למשל:
    …ואדי ברגר, נכנס לתקופה טובה " (והמקהלה שרה "450 קילו צ'יפס")
    ואתה יכול ישר לדמיין את האדי ברגר זה, איך הוא נכנס לתקופה טובה.
    אני חייב לציין שב"עבד" השתתף גם איש יקר המכונה "זוסקו".

  • אורי  On 02/17/2008 at 23:37

    מדי פעם חשוב להיתקל בדברים החשובים באמת. עוד אנקדוטה חשובה – הוא ביצע את בס בבלון של מאיר אריאל באחת מתוכניות הרדיו שאליהן הוזמן. אני חושב שגם בהופעות (אתה לא תתפלל, אתה לא צריך מטפחת)

  • משה  On 03/12/2008 at 6:30

    עבדתי איתה פעם…

  • גלית חתן  On 03/27/2010 at 14:21

    בשביל שלום גד שהוא יצליח כמו הכנר בקריירה העיקרית שלו

    אבל שיצליח להגיע גם אל האנשים הממהרים
    כי הם יזכרו לו את ה"טובה" הזו שהוא עשה להם למשך הרבה זמן

  • avha  On 04/10/2010 at 22:15

    של שלום גד, שלך ושל אחרים הביאו אותי לטעום.
    הסתדרתי יפה עם "חצי ישן" ועם "הלהתראות האחרון".
    אוהבת את התמונה על העטיפה.
    "זה נראה כמו שלווה, אבל זאת רק עייפות" – משפט בעל עצמה מצטברת.

    תודה על ההשקעה (האהבה כבר בפנים)

  • llaliiblue  On 09/04/2012 at 12:40

    אני זוכרת מצוין את הבוקר הזה ששמעתי לראשונה את השיר "בסוף המדבר". זה היה אצלך בתוכנית, וזכרתי רק משפט – "בסוף המדבר יש ים, יש ים בסוף המדבר". הגעתי למשרד, הדלקתי מחשב וכהרגלי גילגלתי בגוגל את "בסוף המדבר". שיר נהדר, כזה שלא עוזב אותך. מסוג הדברים שמהדהדים בראש, לעת הצורך. אני תמיד לוקחת איתי שורות משירים..

    זה נכון. לאנשים ממהרים אין זמן להתעכב. ניסיוני לימד אותי שלאנשים עסוקים גם אין יכולת להאזין לרדיו. במשרד שלם, יש רדיו אחד, והוא אצלי בחדר. איך זה?

  • יוסף ע  On 09/04/2012 at 19:40

    העבד הוא פרויקט ממש טוב, לשמחתי אף רכשתי אותו כשיצא( מקוה שנתתי קצת פרנסה לאמנים שיצרו אותו) לייבל של האוזן השלישית, נכון? ( נבדוק כבר בדיסקיה בבית, אם אמצא אותו בין הערימות)
    הרבה זמן לא שמעתי אותו, אבל אחד האלבומים הרוקיים אקוסטיים הטובים שיצאו בארץ לטעמי.

    בכלל בפרספקטיבה מסוימת על להקת האם שלו הוא מאוד אותנטי ומחזיק איכות במשך השנים, על אף שעדיין את הדברים המאוחרים יותר לא חקרתי מספיק

  • ורד נבון  On 12/13/2012 at 20:21

    מרגש, וכל כך נכון. חבל שאנחנו סוגדים לתרבות המערבית שמחשיבה את הכסף כאמצעי הבלעדי להגיע אל האמנות הנעלה ואל ההתפתחות. באזור שבו התיישבנו יש פנינים – במוזיקה, בספרות ובאמנות. היחס אליהן הוא לרוב כמו היחס של אותם בני אדם אל הקבצן בפינת תחנת הרכבת- ממהרים להשיג עוד אייפון ועוד אייפד ולא שמים לב לעושר התרבותי שכאן בהישג יד, מתעלמים ממנו.
    תודה על ההיכרות עם שלום גד, תלמי אליהו פשוט נפלא.
    הקישור למאמר בהארץ לא עובד, אבל הסרטון על הוירטואוז בתחנה נמצא ביוטיוב, לפי מה שקראתי פעם רק ילד אחד עצר, ואימו משכה אותו הלאה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: