כוכב גדול. ענק

שאלתי אם אפשר להסתכל בתקליטים. תמיד הייתי עושה את זה בבית של מישהי חדשה. מבקש רשות לחטט. קובע את עתיד היחסים לפי מצב התקליטיה. בחורה שהיה לה מייקל ג'קסון או ברברה סטרייסנד או ג'ורג' מייקל או כריס דה ברג – ידעתי – לעולם לא תוכל להיות אשתי. אבל מישהי שיש לה את לו ריד ואת שלושת האלבומים של ביג סטאר, את "מארקי מון" של טלויז'ן ואת הראשון של סמשינג פמפקינז? זה היה רק ענין של זמן עד שאציע לה נישואים.

עמדתי מוקסם מול האוצר היקר. שלושה תקליטים של ביג סטאר בקרטון קשיח תוצרת ארה"ב.

"אתה אוהב אותם?", שאלה.

אני לא מכיר אותם, עניתי לה.  זה היה נפלא לומר זאת. זו היתה הבחורה הראשונה שיצאתי איתה והיתה לה תקליטיה טובה ומרשימה יותר משלי. ידעתי שיהיה פה סיפור אהבה.

הפעם הראשונה היתה בסלון שלה, על ספת עור, כשעל השולחן השקוף מוטלות קליפות התפוזים, שנקלפו קודם בידיים חזקות. זה היה נפלא, ראשוני, נסער ונמשך לכל אורך התקליט הקצר שמאז נקשר אצלי עם אותה חווית האזנה ראשונית, שילוב של סיפוק נפשי ופורקן פיזי. גם אחרי שעפנו אל השמיים חבוקים זה בזרועות זו וצנחנו דרך עננים רכים אל תוך שינה מעורפלת ומסופקת שאחרי הסערה, טפטפו להם הצלילים של ביג סטאר הראשון אל תוך התודעה הפרושה כמניפה שלי והתקבעו שם לנצח.

חמישה שירים מוחצים פותחים את התקליט הזה. Feel הלוטפני הותיר אותי עם חיוך קסום, כמו ילד, ואז באה הבלדה The Ballad of El Goodo – וההרמוניות הקוליות העיפו אותי בין אסוציאציות – מהביטלס ועד הבירדס. "ברחוב" הוא מפל רגשי גורף, "13" שאחריו הוא כמו זריחה בממפיס, בקיץ ו"אל תשקרי לי" נע על מקצב שמזכיר מצד אחד את אלביס פרסלי ומצד שני את THE WHO. אלכס צ'ילטון וכריס בל כתבו את כל החמישיה הזו ביחד. "זה הצד הראשון הכי טוב של תקליט רוק כלשהו, בכל הזמנים", היא אמרה. המוח שלי טבע בערפל הורמונלי מאושר, אז לא יכולתי להתווכח עם הקביעה הנחרצת. העדפתי להיכנע לה.

היא קמה, בתחתונים, להחליף צד. אגלי זיעה קטנים ניגרו על עירומה היפה שבהק בחשיכה הגדולה. מעל הים התיכון היו כוכבים רחוקים. נוצצים. על פסנתר הכנף שבסלון היא העמידה כד זכוכית עם מים קרים. שתינו בשתיקה.

אנדי האמל כתב והלחין את "The India Song". שאלתי אותה אם היא היתה בהודו. "אני בהודו", היא צחקה. היא היתה מכשפת בצחוקה, כשראשה נזרק לאחור והשיער הבהיר מתפזר על הגב העירום. ואז הגיע "כשהנערה שלי לידי", שיר רוקנרול קלאסי, עם מעברים מדוייקים ושירה שיושבת בדיוק ביניהם. "החיים שלי צודקים" טעון באנרגיה, אבל לא מאבד לשניה את האחיזה במלודיה מוביל בטבעיות אל "תני לי עוד הזדמנות". אתם מכירים את זה, כששירים פתאום מקבלים משמעות עודפת, בהתאם לסיטואציה הפרטית שבה אתם שומעים אותם? כל שורה נטעמת ומורגשת אחרת, כאילו נכתבה במיוחד בשבילך.

"נסי שוב" ו"הסתכלי אל הזריחה" מצאו אותנו חבוקים מול החלונות הענקיים שהיו קרועים בקיר, משקיפים אל הים התיכון, שנצץ כמו שמן מכונות תחת אור השמש העזה. הכוכבים נסוגו אל תוך עצמם, נטמעים במרחב המכחיל והולך, השמש שגירשה את הלילה הטביעה אותם באור חריף. נשארנו עם כוכב גדול שזרח במרכז החדר ואהבה חדשה ומלבלבת.

האלבום הראשון של ביג סטאר הוקלט באולפני "ארדנט" בלילות. הדיל היה פשוט: הלהקה תוכל להקליט במחיר זול, על בסיס מקום פנוי. כשהאולפן עמד ריק בין הקלטה של הקינקס להקלטה של THE WHO אפשר היה לנצל את שעות האולפן ולהנציח בשירים את ה… פאואר-פופ? פאנק מוקדם? או אולי שניהם? חוקרים עוד ישברו את הראש על ההגדרה המדוייקת.

אלכס צ'ילטון

1 # Record  השפיע עמוקות על להקות רבות, רבות מספור.  אלבום רוק מופלא שמגיח אל 1972, אולי השנה הטובה ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית, בין יצירות רוק מתקדם לבין אלבומי יוצרים אישיים, כשהשירים של צ'ילטון ובל צריכים להתחרות בשירי אלבומי הסולו הראשונים של פול סיימון ולו ריד. חברת "סטאקס" לא האמינה בביג סטאר. ההפצה היתה כושלת, הפרסום היה מזערי והתקליט שקע בתהום השכחה.

20 שנה אחר-כך שובץ השיר "ברחוב" בסדרת הטלוויזיה המצליחה "מופע שנות השבעים". התקליט יצא מחדש יחד עם השני של ביג סטאר  Radio City  – שהיה גם המשך איכותי לתקליט הבכורה אבל גם שונה מקודמו לגמרי.

"רדיו סיטי" הוא תקליט שחור של להקה לבנה. "אתה מקבל את מה שמגיע לך" הוא שר באלבום וגם מקונן את  September Gurls  – בלדה מופלאה.

"רדיו סיטי", כמו תקליט הבכורה, שומר על פאסון. הדכאוניות והבילבול של צ'ילטון מוסווים מאחורי גרובים שחורים. בלוז-רוק-סול עוטף את השירים במעין חרמנות מיואשת, ביצוע מלא עונג אבל גם פארנויה. התקליט הזה יצא ב-1974 בשתי עטיפות שונות. אחת מהן מלנכולית, השניה עגמומית ומשקפת את אופיו הקלאסטרופובי. נורה חשופה על התקרה, קירות צבועים באדום. זה מה שרואה נער בן 18 בחדר ילדותו, בבית הוריו בפרבר אמריקאי, כשהוא חושב מה לעשות כשיהיה גדול. גם התקליט הזה נתקל בחומה בצורה שלא ניתן היה לעבור אותה. ביג סטאר נכשלו שוב במכירות. אנדי האמל עזב, מאוכזב וכואב, את הלהקה.

העטיפה השניה של "רדיו סיטי"

התקליט השלישי נכתב והוקלט לאורך שנה, בשלל סשנים שהבלאגן שלט בהם. מאות שעות של הקלטות ועוד מאות שעות של מיקסים, שאלכס צ'ילטון לא היה מרוצה מאף תוצאה, שבור, זעוף, רדוף, הוא זנח את התקליט השלישי Sister Lovers ויצא למסע ברחבי אמריקה, עם ארגזים של בירה בבגאז'. הוא שטף כלים ובישל במסעדות דרכים, תיקן תריסים במוטלים ועבד במגרש למכירת מכוניות משומשות וגם ניגן, פה ושם, לפרנסתו קאברים של שירי באדי הולי, אלביס וביטלס.

"השלישי של ביג סטאר", ככה אנשים קוראים לו, יצא רק ב-1978, והוא כמעט אך ורק תקליט סולו של צ'ילטון. יש בו ביצוע שלו ל"פאם פאטאל" של לו ריד והולווט אנדרגראונד והשיר הזה מתחבר במדוייק לאלה שבאים לפניו ואחריו, שירי שברון הלב ופזמוני הכשלון הגדול, המציאות נשכה את אלכס צ'ילטון והוא מיילל בכאב. התוצאה היא כמובן אוסף של שירים שהשפיעו עמוקות על דור שלם שבא בעקבותיו וחידש את השירים האלה. "קנגרו" ו"שואה" מככבים באלבום הראשון של דיס מורטל קויל ב-1984), "שמרי על עצמך" (בוצע באופן הורס על ידי יו לה טנגו ב-2000), "מכונית שחורה גדולה" ש-The Walkabouts חידשו ב-1991 ונאדה סרף עשו את "בלו מון".

כריס בל נהרג בתאונת דרכים ב-1978. תקליט הסולו היחיד (והאדיר!) שלו יצא אחרי מותו.

קים דיל וטניה דונלי חידשו את "אני והאחות שלך" לאלבום השלישי של דיס מורטל קויל. אלכס צ'ילטון הוציא תקליטי סולו והופיע אך נשאר די חסוי לרוב רובו של העולם, עד מותו העצוב. אני איבדתי איתו קשר, ממש כפי שאיבדתי את האשה הגדולה ההיא, מהחלומות, שהכירה לי את "ביג סטאר" לילה אחד ואהבה אותי לילות רבים. עד שנגמר לה.

ב-2001 יצא אלבום מחווה לביג סטאר שבו נקבצו להקות כדי לתת כבוד. קניתי עותק מהדיסק הזה ושלחתי לה אותו כתזכורת מימים רחוקים. אולי שמעה אותו. אולי קיבלה והעדיפה להניח בצד בלי לפתוח אותו בכלל, כדי לא לאפשר לזכרונות לעלות שוב. מי יודע. כמו בשירים של צ'ילטון, הכאב תמיד שוכב מתחת לשכבה העליונה והסוף תמיד פתוח.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיא וינטרוב  On 09/20/2006 at 11:31

    נהדר. פשוט נהדר.
    עכשיו הכל ברור.
    "הכאב תמיד שוכב מתחת לשכבה העליונה". עוד פנינה מבית היוצר שלך.

  • יניב  On 09/20/2006 at 12:24

    כמו תמיד איך אצלך, ולכן אני חוזר
    הייתי אתמול בחתונה של חברי הטוב, התרגשתי מאוד
    השירים מבית היוצר של גלגלץ רגשו אותי פחות, הרבה פחות.
    כשקראתי את זה "אני תמיד כזה, בבית של מישהי חדשה. מבקש רשות לחטט, קובע את עתיד היחסים לפי מצב התקליטיה." סופסופ גיליתי שאני לא לבד.
    אני בודק גם את הספרים.

    והיום, היום לכולן יש קרן פלס:(

  • ריקי  On 09/20/2006 at 12:49

    הזכיר לי משהו שקרה לי, וכאב לא פחות, עם אלבום אחר לגמרי.
    בשעתו גם אני התרגשתי מאוד לגלות אוצרות בתקליטיות של בחורים שרציתי. בסוף נשארתי עם בחור שהיה לו בהתחלה רק כמה דיסקים של בטהובן, אבל יום אחד גיליתי עשרות וינילים מנערותו שהיו חבויים בבית הוריו שבו אנחנו גרים, הסמיתס, הקיור, דה דה ועוד. ידעתי שהוא נועד לי.

  • אשא  On 09/20/2006 at 13:32

    או שבמלודיה היפה של המילים, ובקצב היפה של העבר הוספת אותו :-)?

  • בועז כהן  On 09/20/2006 at 14:10

    היה שם פסנתר כנף גדול וחלומי, ליד החלון המשקיף אל הים התיכון.

    קשה להסביר כמה חלומי זה היה.

  • סנדי ש.  On 09/20/2006 at 15:24

    זה מזכיר לי- בתקופה שניקיתי בתים הסתכלתי על אוסף הדיסקים (רק הסתכלתי, לא חיטטתי) ולכולם היה רק רמי וריטה או שלמה ארצי
    )-:

  • מיקי  On 09/20/2006 at 18:45

    לי אין.
    בועז – טור מרגש ועצוב. כל כך אמיתי. גם אני לא יכולתי לשמוע במשך שנים את סיד בארט, בגלל זכרונות דומים.
    וגם אני מסתכלת על תקליטים ועל ספרים. מזעזע לגלות כמה אנשים לא מחזיקים לא את זה ולא את זה בבית.

  • אש'א  On 09/20/2006 at 18:55

    קודם כל ספרים, אחרכך 'תקליטים' וגם תבלינים, צילומים על הקירות, מצעים אומרים הרבה, מגבות מספרות על, ואפילו איפה הוא שומר את הכסף הקטן שלו.אוך…פוטנציאל לפוסט מקסים.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 09/21/2006 at 2:31

    לפני כמה חודשים,אחרי שדוד פרץ כתב עליו,פה,ברשימות.
    השיר הזה, "שואה", אלוהים…
    אני חושב שזה אולי השיר המדכא והמיואש ביותר,שיצא לי לשמוע.
    חשבתי לי,אז אחרי שהאזנתי לו,שאם אני מאזין לו,עכשיו,רק עוד פעם,אני יוצא ותוקע לעצמי כדור בראש,אפילו שאין לי אקדח בכלל…

  • אסף שפריר  On 09/21/2006 at 11:16

    פוסט נוסף של 'לגזור ולשמור'
    ולא באופן מטאפורי

  • נעם אשד  On 09/25/2006 at 21:41

    שנים שחיפשתי תקליטיות טובות משלי הביאו לי רק התרסקויות תנו לאחרחם לחטט בתקליטיה שלכם , אולי הם ילמדו משהו

  • אל  On 06/17/2007 at 21:10

    על הלהקה הזאת שידעתי שהיא קיימת אבל אף פעם לא טרחתי לשמוע אלבומים שלהם.

  • נעם אשד  On 03/18/2010 at 21:21

    היה לי ברור שתכתוב עליו ,
    זכרתי את הכתבה מלפני כמה שנים , לא בגלל הלהקה , בגלל הבחורה
    ואגב האם יש שיר מחמם לב יותר מהמכתב ? של הבוקסטופס ? האם יש אושר גדול מבחורה שמחזירה טלפון?

    שינוח

  • שרון ג  On 03/18/2010 at 22:32

    כל הקנגרואים בעולם מקוננים

    תגיד לי שזה לא נכון
    פליז

  • עידן וילנצ'יק.  On 03/19/2010 at 9:21

    יש אולי כמה סיבות יותר טובות להתחתן או לא עם מישהי מאשר אוסף התקליטים שלה.:)

  • בועז  On 03/19/2010 at 15:20

    איזה סיבות יותר טובות אתה מכיר?

    (-:

  • עידן וילנצ'יק.  On 03/19/2010 at 17:01

    אתה יודע מה,בועז,אתה צודק! 🙂

  • רועי  On 04/08/2010 at 9:30

    רגשת אותי, בכל הכנות
    מזדהה עם כל מילה

  • זוהר  On 09/19/2011 at 11:23

    "תמיד הייתי עושה את זה, בעבר, בבית של מישהי חדשה. מבקש רשות לחטט. קובע את עתיד היחסים לפי מצב התקליטיה. בחורה שהיה לה מייקל ג'קסון או ברברה סטרייסנד או ג'ורג' מייקל או כריס דה-ברג – ידעתי – לעולם לא תוכל להיות אשתי. אבל מישהי שיש לה את לו ריד ו"ביג סטאר", את "מארקי מון" של טלויז'ן ואת סמשינג פמפקינז הראשון? זה היה רק ענין של זמן עד שאציע לה נישואים"

    תמיד היית זה שמוציא לי את המילים מהפה.

  • נועם יוסף  On 09/19/2011 at 12:51

    ביג סטאר!!!
    אני זוכר שהייתי כמה חודשים לאחר השחרור.זה היה ב 96. נכנסתי לטאואר רקורדס (ז"ל) בעזריאלי, שם למעלה, ליד חנות הנעליים, לא היו הרבה אנשים בחנות, זה היה בין שעות הבוקר לצהריים ואחד המוכרים בעמדת ההשמעה חש בסוג הנכון של האנשים והשמיע את the ballad of el goodo.
    שני מבוגרים שניהלו איתו שיחה פשוט שחו בנוסטלגיה שהשיר העביר בהם. זה הספיק לי כדי לקנות את הדיסק ולערוך היכרות עם מר בל ומר צ'ילטון (יהי זיכרם ברוך).
    שנים מאוחר יותר, רק אני חייכתי למשמע שיר הפתיחה של סדרת הטלוויזיה "מופע שנות השבעים"
    לכל החברים שלי פשוט לא היה מושג.

  • תמר א  On 04/02/2012 at 20:07

    לעזאזל איתך איזה יופי

    • בועז כהן  On 04/03/2012 at 0:32

      למה לעזאזל?

      ומה מצא חן בעינייך כל כך?

  • לא הכרתי את אלכס צ'ילטון אבל הפוסט הקסום הזה העלה בי נשכחות.

    גם אני היתי בוחרת אותם על פי התקליטיה שלהם. היו ימים שהיינו מבלות, אסנת ואני, ב"בית התקליט" וקובעות מראש, למשל, שהבחור שלוקח את The River של ברוס ספרינגסטין (היה רק אחד) הוא שלי (בעיקר בגלל Drive All Night ) ומי שיקנה את ג'ואן ארמטריידינג יהיה שלה.

    דווקא הצליח לי פעם כשנדבקתי למישהו שרק שאל על ג'נסיס, אחרי שנתיים הזויות של שכרון חושים התעייפתי נורא. בסוף התחתנתי דוקא עם זה שנרדם לצידי ללא בושה בקולנוע פריז בהקרנה מיוחדת של הסרט "הואלס האחרון" בו הופיעו בין השאר קלפטון, ואן מוריסון, דילן ועוד טובים אחרים
    מאז אני אוהבת לצטט : Never Say Never. כי תמיד כדאי שגם יהיה לצידך מישהו שיאזן בך את כל הרוק הזה.

    בועז, בטוחה שבתקליטיה שלך מצויה גירסה איכותית יותר – שווה לי הבדיקה.

    בינתיים לך על זה:

    ותודה לקסם היוטיוב .

  • swanronen  On 05/12/2012 at 21:58

    נהדר, אתה (למרות שהאמירה הזאת ודאי לא מחדשת לך דבר).

    תודה על שגילית לי להקה (ואמן) נהדרים.

  • ofir28  On 05/13/2012 at 21:12

    אם תוציא ספר שמאגד את הפוסטים שלך, אני מבטיח לך שאני אחכה מחוץ לחנות עד שתפתח כדי לקנות את העותק הראשון… אפילו שיהיה לו ריח של ספר חדש ולא דפים צהובים מחוספסים 🙂

  • llaliiblue  On 09/04/2012 at 13:35

    שמישהו יגיד לאופיר, תגובה אחת מעליי, שיש תור כבר!

    דיסקים (כי לבקש תקליטים זה להיות גרידית מדיי) וספרים היו הדברים הראשונים שהנחתי עליהם את מבטי כשנכנסתי לבית של גבר חדש. קשה לעשות את זה בכיוון ההפוך, כי אני עדיין בתהליך של למידה. אין לי אוספי מוזיקה ראויים מהילדות (כן, הייתי שומעת מוזיקה שרוב האנשים שאני מכירה היום לא יגדירו כמוזיקה, ולרוב נעצרתי בפופ של האייטיז). הגברים שיצאתי איתם הם אלו שחינכו אותי מוזיקאלית. "תתחילי לשמוע קצת לד זפלין, הכנתי לך דיסק עם כמה שירים", אמר לי אחד. ברבות הימים, הבחור ההוא שהחליט שאני לא מתאימה לו, גילה שנשביתי בצלילים האלה ובעוד הרבה שהוא אפילו לא שיער.

    אין כמו לשמוע אלבום חדש במהלך סקס ראשון. הלילה הראשון שמישהו השמיע לי אלבום שלם של הטינדרסטיקס לעולם לא ימחק מזכרוני. הסקס המעורפל הזה לצלילים אפלים, צלילים שאפפו אותי גם אחר כך כשהוא נרדם ואני נשארתי באפלה (אף פעם לא נרדמת בבית חדש).

    בועז, אני מלהגת, רציתי להגיד שאתה כותב ומתאר מושלם. "הכאב תמיד שוכב מתחת לשכבה העליונה", זה משפט נהדר. תודה לך.

  • יוסף ע  On 09/04/2012 at 19:49

    מעניין, את ביג סטאר לא מכיר מספיק וכנראה שצריך, דוקא על מי שמחזיקה את מארקי מון בתקליט הייתי מוריד את הכובע
    את החידושים לביג סטאר בפור איי די שמעתי ואף אהבתי בזמנם,
    לטניה דונלי אני בעיקר זוכר חסד בשל הת'רואינג מיוזז המיוחדות והמקסימות וגם בשל אי.פי גדול בפור איידי כמדומני, של להקתה "בלי" (פה אני באמת חייב את ההאזנה ואחר כך הרכישה לעורך מוזיקלי דגול שישב בזמנו ביפו, י, אבל לא המפורסם)
    את האי.פי המסוים חותם השיר "סוויט רייד", שיר אקוסטי יפה והבנתי שנים מסוימות לאחר רכישתו, שיש לו משמעות גם לנשים אוהבות (כשקניתי אותו לא הבנתי עד כדי כך במשמעויות האלו)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: