מעשה שהיה בשלושה תורכים, תיק מלא כסף וסבי עליו השלום

 

סבא אשר ואני. 1980

 

לסבי ולאחיו היה דוכן בשוק הכרמל בתל אביב. מאז עלו ארצה יחד, בשנות השלושים של המאה העשרים, היה סבי מתעורר כל בוקר, הולך לאסוף את אחיו הבכור שמעון לתפילת שחרית בבית הכנסת, ויחד היו הולכים לפתוח את דוכן הבגדים המשותף.

 

את האמת יש לומר. הם היו אנשי עסקים חלשים. עשרות שנים באותו מקום החזיקו את אותו דוכן עלוב וקטן והתפרנסו ממנו בדוחק. בקושי רב. סמובר ענק עמד בפינה, כוסות זכוכית – סבי שתה רק תה, ורק בכוסות זכוכית – נענע. קומקום קטן עם חליטת עלים. כל מי שבא, עבר, ביקר, זכה לכוס תה ולעוגיות מזרחיות, עוגת מיץ או בורקס. היה טעים ונעים. סבא שלי היה מעשן ביחד עם כל מי שהיה מגיע לבקר, אבל ניהול פיננסי נבון לא היה שם.

 

"כל דבר אנחנו עושים ביחד", היה אומר סבי. הולכים לתפילה יחד, לעבודה יחד, חוזרים יחד. בשכונת נוה צה"ל, שליד שכונת התקוה בתל אביב, הם קנו דירות סמוכות. תמיד במרחק בטוח זה מזה.

 

האחים כהן, שמעון הבכור ואשר – סבא שלי – שהיה צעיר ממנו בשנתיים, היו ידועים בשוק כולו, עם הכובעים הנוקשים והחליפות הקטנות שלהם. שמעון היה נמוך ומלא יותר. סבי היה קטן מאוד ורזה. דוכן הג'ינסים שכן ליד חנות הממתקים ומול חנות הפרחים. "שתי קילו בשלושים, בעל הבית משוגע, שתי קילו בשלושים, בעל הבית משוגע", היה צורח מוכר הירקות. אהבתי לבוא לשם.

 

מעט לפני ליל הסדר תשל"ג, שנת 1973, עזב שמעון את העסק מוקדם מהרגיל. סבי נשאר לקפל ולסגור. הערב ירד על השוק ועל המדרכה היה תיק. סבי בחן אותו, העלה אותו על לוח הדיקט של הדוכן, פתח אותו ונשימתו נעצרה: בפנים היו ערימות של שטרות כסף. הון עצום ורב. בתחתית התיק היה כרטיס עם שם וטלפון של שגרירות תורכיה בישראל.

 

* * *

 

תורכיה כוננה יחסים דיפלומטים עם מדינת ישראל בשנת 1949. קודם לכן, שימשה כמפלט לפליטים יהודים שברחו מרדיפות הנאצים בשנות ה-30 וה-40 תוך ניצול מעמדה כמדינה נייטרלית בזמן מלחמת העולם השניה. למעשה, היתה זו המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה במדינת ישראל.

 

בדרך מאזרביג'אן עברו סבי ומשפחתו בארצות שונות, בין היתר בעיראק, סוריה ולבנון. סבא אשר דיבר היטב שש שפות. לא ידענו שתורכית היא אחת מהן.

 

אבא שלי הלך איתו להחזיר את התיק לשגרירות תורכיה בישראל. השומר בכניסה לשגרירות ידע מיד במה מדובר. היה זה איש בכיר בשגרירות שאיבד את התיק בזמן סיור בשוק. התורכי חיבק את סבי בחום, רועד מהתרגשות. להפתעתו הגמורה של אבי, סבא אשר פצח בשיחה בתורכית שוטפת עם בעל האבידה.  "לא ידעתי שהוא מדבר תורכית", אמר אבא שלי, שנים רבות אחרי. השיחה היתה לוהטת. אבא שלי לא הבין אף מילה, אבל היה שם עימות לא ברור בין התורכי לבין סבא שלי. התורכי הכניס את ידו לתיק, וסבא שלי ניענע את ראשו בשלילה מצד לצד, והתורכי אחז בכתפיו, וסבי פנה ללכת, והתורכי התחנן בשפתו, וסבי חזר והסביר משהו בשפת אמו של התורכי.

 

"הוא רוצה לשלם לי על זה שהחזרתי לו את התיק", אמר סבא אשר לאבא שלי. "אבל אסור לי לקחת. אני רק החזרתי לו את מה ששייך לו. כך צריך לפי הדת".

התורכי נראה נעלב. בתיק היו 20 אלף דולר והתורכי רצה לתת לסבא אלף דולר, כפרס.

"לא ולא", אמר סבא שלי. "שיהיו לך חיים טובים, מזל וברכה".  והם הלכו.

היה זה דו-שיח בין שני אנשים שהבינו זה את מגבלותיו של זה. סבא שלי לא יכול היה לקבל כסף על השבת האבידה, כי אז לא היתה זו מצווה אמיתית. התורכי לא היה יכול לקבל את הסירוב כפשוטו. הוא היה מחוייב לגמול טובה כנגד טובה, אבל סבי סירב לאפשר לו את זה.

 

אז הוא מצא דרך. 

 

* * *

 

למחרת, ערב ליל הסדר, חצי יום עבודה, יום קצר, הגיעו שלושה אנשים בחליפות משגרירות תורכיה אל הדוכן של האחים הכהנים. סבי הציע תה, הם הסכימו. לגמו בשתיקה. סיימו, אמרו תודה, ואז קפץ האחד ופתח עגלה ניידת, והשלושה החלו להעמיס חולצות, ג'ינסים וגרביים אל תוך העגלה. מדי פעם שאלו את סבא שלי מה המחיר, ואחד מהם רשם בקפידה על פתק ארוך את הסכומים המצטברים.

ואז, אחרי דקות ארוכות, הנמוך עם השפם הדק אמר: זהו.  הוא הוציא חבילה אדירה של שטרות כסף – שווי ערך לאלף וחמש מאות דולר – והניח אותם בכף ידו של סבי.  "שיהיו לך חיים טובים, מזל וברכה", אמר התורכי, והשלושה הסתלקו.

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון הר פז  On 03/14/2010 at 19:52

    איפה ישנם עוד אנשים כאלה?

  • יותם  On 03/14/2010 at 20:01

    ריגשת

  • שולמית  On 03/14/2010 at 21:13

    סיפור קסם.
    והצילום שלכם עוצר נשימה.

  • יוסי מפ"ת  On 03/15/2010 at 0:34

    ואיזה סיפור מקסים.

    מראה עד כמה פעם הדברים היו נכונים ומכוונים יותר… ללב ופחות לרייטינג

  • אביגיל  On 03/15/2010 at 0:35

    בעיניי! שים לב שבלומס דיי מתחיל להתקרב… אתה עדיין מעוניין לארגן משהו?
    וגם, בעקבות תגובה של מישהו על הפוסט הקודם שלך, שמתי לב שנטיית הראש מתחילה כבר פה. וזה מרתק. תודה

  • זהר מרון שמואלי  On 03/15/2010 at 8:43

    צמרמורת בכל הגוף עשית לי עם הסיפור הזה. מדהים ומעורר געגוע לאנשים שהיו ואינם

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 03/15/2010 at 9:26

    פרצתי בבכי מזה

  • שרון רז  On 03/15/2010 at 9:44

    מדהים מה שסבא שלך עשה ואיך שהתורכים גמלו לו. סיפור מאלף. נקרא כמעט דימיוני. קסום ועצוב. כי אין כבר הרבה בריות כאלו. הצניעות, הענווה, המוסר, הנימוס, הכבוד.
    ואיך אתה תמיד עם משהו בפה, בועז, יא גרגרן בלתי נלאה.

  • פולי  On 03/15/2010 at 11:04

    דברים כאלה כבר לא רואים היום…

  • שי טוחנר  On 03/15/2010 at 11:36

    בועז, אתה כל פעם מפתיע מחדש.

  • שחר  On 03/15/2010 at 22:15

    ובלי קשר, היה לך שיער נורא נורא יפה

  • Jack-In-Box  On 03/16/2010 at 1:55

    יופי של סיפור. מרגש

  • הגברת מן הצפון  On 03/16/2010 at 16:50

    כצלמת חובבת, אני מרשה לעצמי להתייחס הפעם רק לתמונה (לא שהסיפור אינו מרגש, כמעט או. הנריי)

    הבועז המוכר מתמונות שפורסמו פה ושם נמצא כמדומני במחצית הדרך בינו הצעיר ובין מראה פניו של הסבא (לו הוא דומה פלאים).

    הסלון חמים – הווילון הלבן הסגור מעורר תחושת אינטימיות, ויטרינה שבה תצוגה ברווחים נאים זה מזה של כלי חרס פורצלן שולחן עמוס כל טוב – צלוחית סוכר מכוסה מפה עוגת גבינה(?) מגש תחתיות פסלון עץ או שמא פמוט.. ספלוני תה וכוסית היין בידיו של הנער (?) מראה מעורר געגועים לחמימות משפחתית נשכחת לא נודעת.. הזכורה בעיקר מאגדות עם / ספרים / סרטים ישנים.. הכורסא הנוחה של הסבא עם הכרית הירקרקה, הכל משדר נינוחות וניכר שמי שעמל על עיצוב הסלון אהב את דריו.. הכל נראה כמעט כמו סצנה בסרט של משה מזרחי.

    השיער הגולש שהיה לבועז יפה כמו בסיפורים.. והזרת שלו מזדקרת כמו אצל האנגלים לוגמי התה האציליים. תמונה נהדרת. רק בריאות.

  • גלית חתן  On 03/17/2010 at 10:06

    אתה ממש דומה לסבא שלך!
    והתמונה מקסימה

    אבל אני פה בכלל כי רציתי להגיד שהקשבתי לכמה תוכניות שלך השבוע, ונהניתי מכולן 🙂

  • בועז כהן  On 03/17/2010 at 16:57

    הוא היה מטר חמישים וחמש
    אני 180 ס"מ

    האף שלו היה עקום
    שלי ישר

    העיניים שלו היו ירוקות
    שלי חומות, כמו של אמא שלי

    והשפתיים שלו דקות
    ושלי בשרניות

    והוא היה צדיק
    ואני לא.

  • נעם אשד  On 03/18/2010 at 21:25

    תמיד מוצלחים

  • ליאור  On 03/19/2010 at 12:01

    בועז – רגשת אותי.
    אני כ"כ שמח שאני קורא את הרשימות שלך.
    ממש.

    שתהיה לך שבת שלום.

  • D! במולדת  On 03/20/2010 at 19:13

    קארמה
    צדיקות לא מוצאים בעולם גדול

  • חיימקה  On 03/22/2010 at 7:21

    אתה ממש דומה לסבא שלך בתמונה
    תעשה סקר ותיווכח

  • אורה גור אש  On 03/25/2010 at 17:47

    בועז, הרי זה ידוע, למי אתה כל כך דומה, נכון?
    וחוץ מזה, איפה יש אנשים כאלה כיום?
    וגם, איפה יש תורכים כאלה כיום?

  • avha  On 03/27/2010 at 16:38

    סיפור מקסים ומרגש.
    עוד יומיים לסדר (לא ש..אבל)חג שמח.

  • עידית פארן  On 03/30/2010 at 23:58

    יפה כל כך

  • llaliiblue  On 09/04/2012 at 14:37

    וואו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: