יונה וולך ואני, הבן של מתקן התנורים

YONA VA NAAR

"בחצר ביתה בכפר החל לבקר בועז, בנו של מתקן התנורים, שדבק בה לאהבה. הוא היה בן 13, ובעת שרשמה יונה שירים הקשיב לפינק פלויד. יונה אהבה את קטע ליקוי החמה שעסק באובדן שפיות והזיות סמים. הנער העתיק בשבילה את מלות התקליט ויונה ניסתה לעצב את טעמו הצעיר. על עמיחי אמרה: "הוא מת עוד לפני שנולדת". ועל ויזלטיר: "הוא איום ונורא, משורר מחורבן שאסור לך לקרוא מלה אחת שלו". על סומק היו לה מלים טובות.

היא קראה לו ספר פורנוגרפי שקנתה בתחנה מרכזית, פרי עטו של אנונימוס, ולפעמים דיברה איתו על מין, כמדריכה מבוגרת. סיפרה לו על טימותי לירי ועל ההמלצה שלו להשתמש בסמי הזיות, "אבל תיזהר, כי רק לאנשים בעלי נפש אמנותית מותר לקחת את זה. לי מותר כי אני גאון".

בספר של אנרי מישו הראתה לו כי אין הבדל בין יצירות שחיבר בהשפעת מסקלין ובין יצירות שחיבר שלא בהשפעת סם. כשטיילו מחוץ לכפר, לכיוון המחנה הצבאי והגיעו לעץ ענק ומבודד שהתנשא מעל השדות, אמרה לו יונה: "פה אני יושבת לקבל רעיונות".

(מתוך הביוגרפיה "יונה וולך" מאת יגאל סרנה)

יונה וולך

אבא שלי, "מתקן התנורים", הביא את יונה וולך אלינו הביתה קצת אחרי בר המצווה שלי. זה היה בחורף של 1976 היה קר וגשום ותנור החימום בבית וולך בקרית אונו התקלקל. אבא הלך לתקן אותו, ומכיוון שתמיד היתה בו אהבה לשירה, הוא פצח בשיחה ארוכה עם המשוררת, שיחה שפתחה מערכת יחסים סבוכה ומורכבת בינה לבין המשפחה שלנו. לא ידעתי, כמובן, שהאשה הגבוהה עם שיער המדונה היא "משוררת חשובה". אבא שלי העריץ משוררים. גם החברים של ההורים שלי התייחסו למשוררים כמו לאלים, מיתוסים חיים המסתובבים ברחובות ויושבים בבתי-קפה.

היא היתה מגיעה ללא אזהרה מוקדמת. אחר הצהריים, או מאוחר בערב. יושבת רגל על רגל בפינת הסלון, מעשנת סיגריה דקה, שערה פזור. משתלבת באווירה הכללית של סוף היום. אני הייתי מכין שיעורים בסלון ("איזה ביזבוז זמן!", היא היתה נוזפת בי). אחותי היתה משחקת עם הבובות. יונה היתה מרשה לה לסרק אותה, לפעמים.

The dark side of the moon של פינק פלויד היה תקליט הפולחן שלי בחורף ההוא. זה סיקרן את יונה, שרצתה לדעת "מה זה מה שאתה שומע כל הזמן". היא הקשיבה מרוכזת. העיסוק של רוג'ר ווטרס בטירוף ובסמים הלוציגניים ריתק אותה. הקטע Eclipse היפנט אותה. היא ביקשה ממני להעתיק לה את המלים, והלכה הביתה. השעה היתה חצות. תלשתי דפים משובצים ממחברת חשבון והעתקתי לה בכתיבה תמה את כל מלות הצד האפל של הירח. למחרת באתי אליה הביתה, כדי לשים את הדפים בתיבת הדואר שלה. על הדשא התנהל משחק כדורגל. היא לקחה ממני את דפי המלים והזמינה אותי להצטרף למשחק.  אחד השחקנים היה הנער רפי פרסקי. כך נכנסתי לעולמה המוזר והקסום של יונה וולך.

יונה וולך, ילידת 1944, היתה מבוגרת ממני בכמעט 20 שנה. היא היתה בשבילי תחליף האחות הגדולה שמעולם לא היתה לי. מדריכה רוחנית בגיל קריטי, גיל מעצב, בין 13 ל-18. היא השאילה לי ספרי מדע בדיוני וגם ספרי זימה. בבית שלה ראיתי, בפעם הראשונה, ויברטור. הוא היה מונח, נון-שלנטית, חשוף לעיני כל, על המדף בסלון.

היא קטלה כמעט את כל המשוררים והסופרים העבריים ועשתה זאת במלים קשות ומעליבות. בין הבודדים והנדירים שזכו לשבחיה היה רוני סומק, שאותו אהבה והעריכה, ועל הספה שלה קראתי את ספרו הראשון, "גולה" (הוצאת מסדה, 1976).

בביתה של יונה ברחוב וולך בקרית אונו פגשתי את "הגבוה החכם והמוזיקאי השתקן", כפי שקראה לשמעון גלבץ ולאילן וירצברג, וגם את שלמה בר ואת יובל ריבלין, הקלידן הוירטואוז של "אטמוספרה" ומי שהפך לבן-זוגה מאוחר יותר. שנים אחר-כך קראתי בספרו של יגאל סרנה את הפרטים החסרים, את מה שהרגשתי אבל לא ממש ידעתי. על האישפוזים, חיי המין הסוערים, התקפות הזעם. אני עצמי הייתי נער תמים מאוד. אהבתי אותה, היא סיקרנה אותי. מעולם לא ניסתה לפתות אותי מינית. אף פעם לא הציעה לי סמים. מה היא מצאה בקשר איתי? אף פעם לא אדע.

מה היה לאשה בת 34 לחפש אצל ילד בן 15? מדוע ערכה איתי טיולים אל "העץ הבודד", בשדה שבין קרית אונו לבקו"ם. מדוע טרחה להקריא לי מתוך "היא" של אנונימוס, ספר פורנו שקנתה בתחנה המרכזית (ועד היום שוכן בספריה שלי, בין "דברים" – ספרה הראשון, לבין "ארץ המאגיה" של אנרי מישו, ספר שהעריצה ובזכותה קניתי ולמדתי אותו בעל פה). כששאלתי אותה על סמים ויצירה היא אמרה משפט נפלא:

"תיזהר, כי רק לאנשים בעלי נפש אמנותית מותר לקחת את זה. לי מותר כי אני גאון".

מתוך ראיון שערכה איתה הלית ישורון:ישורון: האם סמים עזרו לך בכתיבה?וולך: "זה העשיר את העולם שלי, נתן לי להבין את אפסות היכולת האנושית…אבל זה מקטין את הבן-אדם"ישורון: מה ההבדל בין מורפיום למסקלין?וולך: "מורפיום ומסקלין זה כמו סינית ועברית. אחד כותבים מלמעלה למטה ואחד מימין לשמאל. בעיקר מסקלין כותב יפה מאוד".

כל שיריה שקראתי אז נראו לי כמו תוצרים של טריפים קסומים, בין אימה לבין יופי אגדי. קורנליה, ניזטה, לוטה, סבסטיאן, קסיוס, תרזה וכל שאר דמויותיה. אבל באחת השיחות החשובות יותר שערכה איתי, אחרי שכמעט נהרגתי בתאונת דרכים, הוכיחה לי בעזרת השוואת טקסטים שאנרי מישו בעצמו כתב טקסטים הזויים ומוזרים גם בלי השפעת הסמים. במלים אחרות: הטריגר יכול להיות גלולה קטנה ורודה, אבל גם סתם מוזיקה יכולה לעשות את העבודה.

"אם תצא למסע אל אס די תזכור אותי שלא חזרתי משם אני עודני שם שריגי הדם משתרגים מהכיור כשחרדת הקיום כולו יורדת עלי כמאכלת אין שליטה על הדם. שתדע"

בבית של יונה ראיתי בפעם הראשונה מכשיר וידיאו. מסורבל, שחור, ענק וכבד. קפצתי כדי להביא לה איזושהי תרופה מבית המרקחת, אבל היא הושיבה אותי לראות הופעה של ELO בקלטת שהביא לה מישהו מאנגליה. "תקשיב למלים", היא אמרה ברצינות מחמירה כשג'ף לין התחיל לשיר את Confusion בקולו הגבוה. "תקשיב למלים האלה".

Everywhere the sun is shining
All around the world, it's shining
But cold winds blow across your mind
Confusion — it's such a terrible shame
Confusion — you don't know what you're saying
You've lost your love and you just can't carry on
You feel there's no one there for you to lean on 

ועד עצם היום הזה זה ה-שיר שמזכיר לי אותה. נשענת מהורהרת על הספריה, מסתכלת החוצה אל הגן.

פעם אחת, השעה היתה מאוחרת וגשומה, הצעתי לקחת אותה על האופנוע הביתה, במקום שתלך (כהרגלה) ברגל, מגני תקווה לקרית אונו. בפעמים הקודמות שהצעתי לה, היא סירבה. הפעם הסכימה. נסעתי לאט, לאט מאוד. כל כך לאט, שכמעט איבדנו את שיווי המשקל. הבתולה הקדושה ישבה מאחורי מבועתת, אוחזת בבגדיי בכוח רב, צווחת באימה. זו היתה נסיעה מוזרה שנחרטה בי באופן עז. נסיעה קצרה, כעשר דקות בסך הכל, בגשם, מגני תקווה לקרית אונו, בחצות הלילה. בערך הזמן בו הופיע השד ולקח את קורנליה לקטוף סירפדים.

"באמצע הלילה

השד הופיע

ואמר לקורנליה

שזה הזמן"

התגייסתי לצה"ל בנובמבר 1981. במסיבת טרום הגיוס ברחוב המעגל בגני תקווה, יונה וולך באה בשמלת צמר צבעונית וחושפנית, ללא חזיה. היא היתה נרגנת, חסרת-מנוחה וחסרת סבלנות, התווכחה עם האורחים השונים, טענה טענות ובסופו של הערב נטשה בלי להיפרד. לא ראיתי אותה יותר. ב-1985, בספטמבר, היא נפטרה.

דויד אבידן אמר עליה: "כל חייה היא חתרה להיות משורר גבר וזה מתבטא בעיקר בשימוש בגוף ראשון זכר". בבית העלמין בחולון הודיע הכרוז: "הלוויתו של המנוח יונה וולך תצא בעוד מספר דקות". קשישים כמו מרדכי אבי-שאול ואבות ישורון הניחו חלוקי אבן על קברה הטרי. בצילום שהתפרסם למחרת בעיתונים אני נראה חיוור ומאובן מול הקבר, עם משקפי שמש שחורים.

יונה וולך נפטרה בגיל 41. המלים שלה מדהדות לי בראש:

"החיים של כולנו הם כישלון כלפי הנצח. המוות הוא אקסידנט.

הוא לא צריך בכלל לקרות.

זו טרגדיה נוראה".

יונה וולך

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • morcarmon  On 01/30/2006 at 9:16

    נפלא

    (וגם הקטעים מבית החולים, שרק עכשיו יצא לי לקרוא)

  • אינדיעינת  On 01/30/2006 at 10:10

    כמה כיף לך שזכית להכירה, להציץ לעולמה.
    בגיל 18 גיליתי אותה והיא הפכה למשוררת הכי אהובה עליי. קראתי את ספרו של סרנה, כמו גם את שיריה בצימאון. היא היתה אגם שסוד נח על קרקעיתו.

    כמובן, גם אני כתבתי שירה. כתבתי מגיל 9 עד גיל 25 ובהשראתה הופעתי מול קהל בקריאת שיריי. נטשתי, כי היה בי פחד והעדפתי להיות יציבה ונורמלית.

  • יונה וולך לא רצתה להיות "משורר גבר", כמו שדויד אבידן סבר בטעות (שוביניסטית טיפוסית). המשחק שלה במגדר, בעיצוב מחודש של השפה והגדרות מקובלות כ"גבר" מול "אשה" לא סתרו את היותה "אשה" ו"נשית".

  • מיקי  On 01/30/2006 at 11:21

    כמה יפה בועז.
    ואיך החזרת אותי לזכרונות ילדותי מקריית אונו, כשכל פעם שהיינו עוברים ברחוב וולך אמא שלי היתה אומרת "את יודעת על שם מי זה? האבא של המשוררת המשוגעת".

  • Moon  On 01/30/2006 at 14:00

    נוגעת ללב

  • שרלוטה  On 01/30/2006 at 14:14

    כך כתב עליה המשורר רוני סומק לאחר מותה:

    "הִיא רָצְתָה לָמוּת עַל הַשֶּלֶג שֶבְּקִרְיַת-אוֹנוֹ,
    בְּבוֹר רַגְלָה שֶל דוּבָּה גְּרִיזִילִית שֶפַּעַם גִּדְלָה אוֹתָהּ.

    יָדָיו הַמְעוּמְלָנוֹת שֶל הַלַּיְלָה הִפְשִיטוּ אֶת שִמְלָתָהּ
    וְהַצִּפּורִים שֶנִּרְקְמוּ עָלֶיהָ עָפוּ לְנַקֵּר בַּבֶּטֶן חַלָּה מְתוּקָה
    בְּפַחֵי הַזֶּבֶל שֶלְּיַד הַמַּאֲפִיָּה.

    בִּמְעָרַת רֹאשָהּ הִבְרִיק כֶּתֶר מַלְכַּת אֶסְתֵּר
    ואֲחַשְוֵרושֵי הַשִּיר חָרְזוּ כְּנָפַיִם לִכְתֵפֶיהָ
    וְצִבְעֵי מִלְחָמָה לְמִצְחָהּ.

    אַתָּה רוֹאֶה, הִיא אָמְרָה, בַּסּוֹף אֲנִי אֶהְיֶה יוֹנָה אִינְדִיאָנִית בַּסִּפּוּרִים שֶסִּפַּרְתָּ עַל וֶינֶטוּ."

    http://www.geocities.com/let_ata/yotsrim/volach.html

  • זוטא  On 01/30/2006 at 17:33

    תודה

  • נבט חיטה  On 01/30/2006 at 21:18

    תודה לך על הרשימה.

  • אודי שרבני  On 01/31/2006 at 0:41

    יפה

  • א.  On 01/31/2006 at 6:42

    את התמימות שיש רק בילדים נערים בני חמש עשרה (של פעם). זאת שתוך כמה שנים תהפוך לפכחון כואב שאת מקומו תתפוס אמביציה.

  • שגיאB  On 01/31/2006 at 10:58

    קראתי פעם את הראיון עם הלית ישורות והוא מאלף.

  • נטע  On 01/31/2006 at 11:04

    מתמיה אותי שהיא לא ניסתה לפתות אותך. בטח היית נער יפה ולפי הביוגרפיה של יגאל סרנה היא הכניסה למיטה כל מי שהגיע לרדיוס של 5 מטר ממנה.

  • טל א.  On 01/31/2006 at 11:27

    אני חושב שיש עוד הרבה מקום בשבילנו להמשיך ולדעת על האנשים האלו שתרומתם לשירה היתה אדירה.
    הספר של סרנה הוא יפה ומקיף אבל יש עוד המון מקום לעוד עדויות, רשמים, שיחות וכו' על וולך ועל אחרים.
    מדוע עוד לא נכתבה ביוגרפיה של עמיחי, לדוגמה?
    אני לא חושב שצריך לחיות את העבר, אבל צריך לתעד ולאפשר נגישות לכל אחד ועד כמה שניתן בשביל הדור הזה ולדורות הבאים.

  • לי עברון-ועקנין  On 02/01/2006 at 10:01

    ואוהבת מאוד מאוד את וולך, אבל בהקשר הזה – אני כן מבינה מה היא מצאה בקשר עם נער כ"כ צעיר, וזה לא מוצא חן בעיניי… יותר מדי כוח.
    וטל יקירי, לא יודעת אם אתה יודע שעמנואלה עמיחי עושה הצגה על אבא שלה?

  • טל א.  On 02/01/2006 at 13:49

    יצא לי לראות אותה פעם בקטע ריקוד בערב המוקדש לשירתו.

  • קאיה כוכבית  On 02/02/2006 at 9:13

    כל כך הרבה דברים שהיא כתבה השפיעו עליי, בגיל 15 גיליתי אותה והיא היתה מהחברות הכי טובות ומופרעות שלי לאורך שנים.
    יפה מאוד כתבת.

  • גלית  On 02/02/2006 at 15:36

    כתבת מקסים.כמו תמיד.

    וולך היא אחת האהובות עלי,קראתי אותה אולי מליון פעמים.

  • תמר תמר  On 02/04/2006 at 15:42

    לבדה בחדרי הבית הגדול
    שאין בו אבא,
    ואין בו מרגוע לכאבה.

    על דף נקי לשפוך
    את כל השדים מתוך
    הבקבוקים וכך
    להוציאם טהורים
    לאור.

    (מתוך שדך הימני צמחה מפלצת,
    אך לא הייתה האכזרית מבין שתיכן)

    פצעת אותנו, יונה,
    כרתת את ראשנו פעמים רבות
    אך הקפדת לאסוף בענפי גלדיולה,
    כאילו יש בכך נחמה.

    לבדך בבית הגדול,
    האלה האחרונה,
    היית "השריד הלוהט והמייגע של הצדיקים הנסערים והמיוסרים".
    לא נגועה בטירוף,
    לא נגועה כלל.

    שד טהור, בתוך קליפת-אדם
    שקטנו עליו מידותיה, יונה.

  • אהוד בן-פורת  On 02/15/2006 at 13:36

    רציתי להוסיף ולומר שמוזר אך יחד עם זאת מעניין, כנראה שהביוגרפיה של יגאל סרנה על יונה וולך רק בעיניי שברה את המיתוס שלה.

    כמה יונה יש בלבך?
    לא יכול להיות שאין
    חייבת להיות לפחות אחת
    שהמיתוס שלה התנפץ כמו מראה
    או שהשאירה לך נוצה.

    – מתוך שירים לזכרה שראו אור בספר השירים הראשון שלי.

  • שירי  On 08/07/2006 at 0:13

    אישה מיוחד במינה
    http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-516.htm

  • יצחק שפי  On 10/11/2007 at 9:09

    לפני כמה שנים רציתי לכתוב רשימה שמקשרת בין המשוררת רחל לקפקא. דיפדפתי בערכים שנכתבו עליהם באיזושהי אנציקלופדיה וגיליתי ששניהם נפטרו בגיל 41. כשוחר נומרולוגיה ואסטרולוגיה וכיו"ב דברים כאלה מרעישים אותי:

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991

    ועשית לי חשק להקליק עכשיו על הפינק פלויד הזה.

  • איתן  On 12/30/2007 at 21:19

    גם אני הערצתי אותה בגילאי העשרים ולפני כן ועד היום אני חושב שהיא משוררת מעניינת ופורצת דרך .אבל אנחנו קושרים כתרים ומאלילים ללא משים אנשים שהמחלה שלהם דוחפת אותם ליצור והיצירה היא כולה הכאב שלהם רק שהוא סמלי ולא נחווה על ידם ישירות . התבגרתי והפסקתי לראות במחלות ובכאב של אנשים יוצרים משהו שיש להעריצם עליו . יונה וולך היתה אדם חולה ומיוסר לפני הכל .

  • אורית עריף  On 11/29/2009 at 23:48

    ככה, ממעמקי הגוגל הוא נשלף
    (מתחילה מחר פרוייקט עם הסטודנטים שעוסק ביצירתה ואני קצת מתכוננת…)

    תודה

  • קוראת לפרקים  On 03/01/2010 at 0:38

    גם אני הגעתי אליו איכשהו עכשיו,
    והוא נפלא ומרגש

  • אניקו  On 03/02/2010 at 10:19

    הוא על שמו של ג'וליאן הורוד. מהשיר שלה.

  • יעל אוסטרליה  On 03/13/2010 at 17:02

    כתוב מאוד יפה
    וולך היא היתה מיוחדת
    חבל שהסמים הרגו אותה
    ואגב בלי קשר
    היתה כתבה על להקת פונץ
    בעיתון נהנתי לקרוא אותה

  • נט  On 03/13/2010 at 17:25

    כולי קנאה בעושר החיים הגדול שחוויות שכאלה מוסיפות.
    אפילו לו היית מבלה את ילדותך לצד הנריקס – לא היית יכול לספוג כ"כ הרבה טעם ועניין.
    למעה, אולי זו הייחודיות שבדמויות ישראליות.
    לדעתי אם אדם מבלה את נעוריו עם קובי אור – הוא יכול למצות אותן הרבה יותר טוב מאשר כל אדם המסתובב עם יומרני בריטי כזה או אחר.
    מזל שלפחות מדי פעם אפשר למצוא דברים ישראליים שגורמים לתחושת גאווה.

  • חוה  On 03/13/2010 at 17:47

    יעל מאוסטרליה- היא לא מתה מסמים. היא מתה מסרטן.

    ולדברים החשובים באמת – זאת היתה הרשימה המעניינת ביותר שקראתי בעיתוני סופהשבוע.. תודה

  • קיקה  On 03/13/2010 at 19:33

    הסמים הרגו אותה!!

    הו הו
    ישראלים מנכסים לעצמם מות-קדושים על מזבח הסוטול הקיצוני

    אוף

    זה נורא למות מפורסם

    כמה אנשים רוכבים עליך

    כשתבוא להספיד אותי תבוא כמו אחד שלא קרא עלי בעיתונים.
    הכי טוב.

  • אסתי  On 03/13/2010 at 21:50

    פשוט נפלא.
    כל כך יפה. כל כך מגלה רבדים חדשים.

    ראיינתי את רוני סומק והוא דיבר על הנמרה ההיא שראית אותה בפעם הראשונה והיא יותר יפה ויותר נוראה ממה שדמיינת.
    http://2nd-ops.com/?p=1044

  • whisper  On 03/14/2010 at 0:34

    מדהים הסיפור, אז זה מה שקורה שגדלים עם אגדות חיות, הה?

  • ח ל י  On 03/14/2010 at 6:38

    איזה סיפור אלוהים. איך לא סיפרת עד היום?

    מדהים ומקסים כאחד.

  • יוסי מושה  On 03/14/2010 at 9:55

    ודרך הכתבה של ב כהן חזרתי לאהוב את היונה העייפה למרות שהיתה לפי פרשנים מסויימים שרלילה מזדיינת לא קטנה

  • רחלי  On 03/14/2010 at 19:22

    קראתי את הכתבה במעריב ומאוד מאוד נהנתי, תודה.

  • יעל  On 04/07/2010 at 9:22

    תודה על הכתבה המעניינת.
    אודה מאוד להפניה למקור שממנו לקוח הציטוט שבסיום:
    "החיים של כולנו הם כישלון כלפי הנצח. המוות הוא אקסידנט.
    הוא לא צריך בכלל לקרות.
    זו טרגדיה נוראה".

  • בועז כהן  On 04/10/2010 at 21:00

    הציטוט – "החיים של כולנו הם כישלון כלפי הנצח. המוות הוא אקסידנט.
    הוא לא צריך בכלל לקרות.
    זו טרגדיה נוראה".
    הוא מהסרט של רונית וייס ברקוביץ' על יונה וולך.

  • מיכאל זלוטין  On 07/14/2012 at 16:43

    כדאי להזכיר כי הספר "בארץ המאגיה" שכתב אנרי מישו [והוזכר בסיפור המענין על המשוררת יונה וולך] תורגם מצרפתית בידי
    המשורר והמתרגם, יצחק עקביהו. הספר ראה אור בהוצאת עקד 1965
    מיכאל

  • הילה דניאל  On 08/26/2012 at 16:50

    וואו (זהו. לא צריך יותר).

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: