ראיון נדיר עם טורסטן קרול

 

טורסטן קרול – סופר שאיש אינו יודע מיהו – כותב סאטירה משעשעת על עולם הטרור של המאה ה-21, כשהגיבור שלו הוא מטומטם גמור, שהורג בטעות אדם ומסתבך בקנוניה בינלאומית. 'קליסטו', ספרו השני של  קרול, יצא בעברית ולראשונה נאות הסופר להתראיין (במייל) ולספר מה הוליד את 'קליסטו' ומדוע החליט לכתוב באופן משעשע על נושאים קשים.

  

 

מדי כמה שנים נולדת אניגמה ספרותית מהסוג הזה. אמיל אז'אר, שהתגלה כרומן גארי, הכותב האלמוני של "ערבי טוב" שנחשף כיורם קניוק ובחודשים האחרונים זהו טורסטן קרול, Torsten Krol – הסופר המצליח שאיש מעולם לא ראה ולא פגש, וספרו "קליסטו" ראה אור בהוצאת "כתר".

 

אם מנסים לתפוס את מהותו החמקמקה של "קליסטו", צריך להשוות אותו לספרים ידועים אחרים.  "קליסטו", אם ככה, הוא "מילכוד 22" פוגש את "פורסט גאמפ". הטריק בספר המבריק הזה – שסאטירה חברתית נוקבת על החברה האמריקאנית מרוחה בו מצד לצד, הוא גיבורו האידיוט של הספר, שהקוראים מבינים בכל שלב הרבה יותר ממנו. אלא שבשונה מפורסט גאמפ (האידיוט שכן הלך לו), גיבורו של קרול נחבט אל הקיר שוב ושוב, ומתדרדר לאורך הספר כולו, מכשלון למפלה.

 

אודל דיפס היה בדרכו ללשכת הגיוס בקליסטו, טקסס, כשמנוע השברולט שלו נפח את נשמתו. הוא לא תיאר לעצמו שזאת תהיה ראשיתה של מערבולת אירועים דרמטית שבמהלכה יהרוג אדם. ניתן היה לצפות שזה יהיה שיאה של העלילה אבל ההתרחשויות רודפות זו את זו בקצב מסחרר, ואודל, צעיר מגושם, חסר השכלה ומלא כוונות טובות, נקלע ללבה של קנוניית טרור בינלאומית.

 

אודל מספר את סיפורו האישי בשפה פשוטה ותמימה לכאורה, אך בין השורות מתגלה מציאות שאינה עולה בקנה אחד עם תפיסתו המוגבלת. אמריקה מתגלה לקורא כמי שאיבדה את שפיותה, והיא רוחשת שנאת זרים, מניפולציות וחרדות. אודל, שבסך הכל רצה להתפרנס ואולי להתחתן עם קונדוליסה רייס, מספר סיפור האוחז אותך לכוד להתגלגלות הדברים  ומקשה  להניח את עד הסוף.

 

קליסטו הוא סיפור מתוחכם,אבל מצחיק. זהו הרומן השני של טריסטן קרול (מחבר "אנשי הדולפין"), שם העט של סופר אוסטרלי שאינו נחשף בציבור ומתקשר אפילו עם המו"ל שלו בדואר אלקטרוני בלבד. בחוגי ספרות בעולם מתנהלים ויכוחים באשר לזהותו של הכותב – אך איש אינו מערער על כישרונו ועל יכולתו לספר סיפורים יוצאי דופן בחריפותם ובביקורת החברתית הטמונה בהם.

 

טורסטן קרול הוא פסבדונים. חוץ ממשפחתו ושני חברים איש בעולם (למעט, מן הסתם, עורך הדין שתיווך בינו לבין ההוצאה) אינו יודע את זהותו. למבקרים הספרותיים ברחבי העולם היה ברור כי מדובר בכותב מיומן, ולכן ההשערה היא כי מדובר בסופר פעיל, המפרסם ספרים נוספים תחת שם בדוי. החוקרים לא משוכנעים בנוגע למינו של הסופר. אין להם מושג אם מדוברים בגבר או באשה. מה שכן, חושבים שהוא אוסטרלי ומקום המגורים ידוע בוודאות: ניו זינלנד, קווינסלנד.

קרול מעולם לא התראיין. גם לא לאחר הצלחת ספרו הראשון The Dolphin People   ("אנשי הדולפין") בשנת 2006. זוהי, לפיכך, הפעם הראשונה שהוא עושה זאת – והראיון התבצע באמצעות שאלות באנגלית שנשלחו לתיבת המייל של הסוכן בהוצאת הספרים שלו, ותשובותיו הוחזרו גם הן מהמייל שבניו זילנד. בקיצור: גם סיפור מאחורי הסופר, גם בעיטה בממשל בוש וגם ביקורות משמחות מרחבי העולם.

 

קרול תוקף בספק אכזריות ספק שעשוע את מתקן השעשועים (סליחה: העינויים) שבגואנטנמו – אותה  טריטוריה על האי קובה, אשר שייכת לארצות הברית, למורת רוחו של פידל קסטרו. שטחה של גואנטנמו היא 116 קמ"ר, ושוכן בה בסיס של הצי האמריקני, הבסיס האמריקני הוותיק ביותר שאינו שוכן על אדמת ארצות הברית. ארצות הברית השתמשה בבסיס לכליאתם של שבויי מלחמה מעיראק ומאפגניסטן. תנאי המעצר שלהם מחפירים. ארצות הברית ניסתה לטעון, ללא הצלחה, שהיות והבסיס אינו נמצא על אדמת המדינה, האסירים לא יכולים להנות מהזכויות המצוינות בחוקת המדינה. ב-22 ביוני 2007 החליט הבית הלבן על סגירת מתקן הכליאה בגואנטנמו. הממשל האמריקאי שמחזיק בגואנטנמו עצירים ביטחוניים, צפוי להעבירם לבתי סוהר על אדמת ארצות הברית. "לא יכולתי", אומר קרול, "לכתוב על אזרח אמריקאי החי בארה"ב של ימינו, מבלי להתייחס לחברה שסביבו, שהיא חברה פרנואידית המסמנת את אויביה באופן מסויים, לפי הזמנים המשתנים, כראות עיניה. הרבה מאוד מהמתח בין מדינות בעולם הוא מעשיה ידיה של ארה"ב".

 

ספרך גרם לי לחייך, לכל אורך הקריאה כמעט, אבל בו-זמנית היה ברור לי שזה לא משעשע כלל. האם התכוונת לכתוב סאטירה?

"הכוונה שלי היתה לכתוב סאטירה. אני חושב שזו הדרך היחידה לקרוא את  'קליסטו' וזו הדרך היחידה שיכולתי לכתוב אותו.  לדעתי, אם אתה רוצה לגרום לקורא שלך לחשוב, עליך לגרום לו לחייך במהלך הקריאה. אם הקוראים מתענגים על הקריאה הם יהיו יותר פתוחים לקבל רעיונות טורדי מנוחה".

 

למה בחרת בחברה האמריקאית כמקום ההתרחשות של העלילה במקום לכתוב על בני עמך, בניו זילנד?

"אני יכול לומר בוודאות גמורה ומוחלטת שאין אנשים ניו זילנדיים במפרץ גואנטנמו!"

 

איך אתה רואה את אמריקה עכשיו?

"יש בארה"ב עכשיו מפתחות לשינוי, הבטחה לשינוי, ואני אגיד את זה בשתי מילים: ברק אובאמה. ג'ורג' בוש עשה דברים איומים ונוראים כשהוא מסתתר מאחורי מושגים נאצלים כמו 'חופש' ו'דמוקרטיה'. קשה לחשוב על מישהו שעשה נזקים גדולים יותר לעולם ולאזרחיו מאותו טיפוס בעל אינטרסים וכושל".

 

אודל דיפוס, הגיבור שלך, הוא די מוגבל מבחינת הכישורים האינטלקטואלים שלו. הוא נופל ונכשל, מפני שהוא – איך לומר זאת בעדינות? – די מטומטם. למה הנחת על כתפיו של טיפוס כזה, דווקא, את העלילה?

"רציתי להעביר את המורכבות של הרעיונות אל מישור פשוט ונגיש. וברגע שהגיבור הוא פשוט ואפילו דביל, אין בעיה להבין את מה שקורה לו. הוא לא מבין שום דבר מסובך. הוא לא יכול לקלוט את המורכבות של משהו, ולכן זה היה מעניין להעביר את העלילה דרך העיניים שלו. יחד עם זה, הוא מאוד ישר וכנה, וזה גורם לכל קורא או קוראת לחבב אותו. להיות בעדו.  אתה מאמין לו. אתה לא מפקפק במניעים שלו. הוא טיפש  וטוב. כמו קונדוליסה רייס".

 

האם לשם שבחרת כפסבדונים, טורסטן קרול, יש משמעות?

"לא. אין לזה שום משמעות. זה רק הצליל שמצא חן בעיני".

 

מדוע בחרת לכתוב בשם בדוי?

"כי רציתי שהספרים ידברו בזכות עצמם, ולא מסיבות אישיות בעדי או נגדי, לא בשביל הפרצוף שלי, או החיים הפרטיים שלי.  בגלל האנונימיות, מוכרחים להתייחס לטקסט עצמו. היום סופרים הופכים לכוכבים, שמשתתפים בקרקס תקשורתי סביבם – ולדעתי, זה הורג את כל הכוח שבמילה הכתובה, שבספר עצמו. מספיק להסתכל על התכניות של אופרה ווינפרי כדי להבין את זה. הסופרים הם כלבי שעשועים בתכניות שלה. הם מיועדים להביא רייטינג ובתמורה הם זוכים למכירות טובות של הספר שלהם. אני לא רציתי את המשחק הזה".

 

מה דעתך על הנסיונות התקשורתיים לגלות את זהותך האמיתית?

"אני מתעלם מזה. נכון שלהוצאה לאור שלי יש אינטרס שהעיתונאים יתעסקו עם זה, כי זה מעורר ענין, תשומת לב, פירסום, ומביא למכירה טובה יותר של הספר, אבל אני חושב שזה מגוחך. במקום לקרוא את הספרים עצמם ולערוך דיונים על מה שכתוב בהם, מתעקשים להתעסק עם הסופרים והסיפורים האישיים שלהם. אני דוחה את זה מכל וכל. הספר – זה הדבר היחיד שמשנה. הספר עצמו"

 

אז מי, בעצם, יודע מי אתה באמת?

"המשפחה שלי, הסוכן שלי ועוד שני חברים טובים ואמינים. אני מעדיף את זה ככה".

 

אתה מתכוון להיחשף מתישהו? לגלות מי עומד מאחורי השם הבדוי?

"לא".

 

מהו הספר האחרון שקראת והרשים אותך?

"ספר שנקרא 'המשפחה' של ג'ף שארלט. הוא כותב על אנשים שכל מה שמעניין אותם זה כוח מוחלט ועוצמה גדולה. הספר הוא על תפקיד הדת בפוליטיקה האמריקאית, בעיקר בפוליטיקה של הרפובליקאים, ואחרי שקראתי את הספר הבנתי שזו אפילו לא אהבת הנצרות או האמונה הדתית, אלא הם משתמשים בדת כסמל, הדת היא סוג של מכשיר שבאמצעותו הם צוברים פופולריות ומצביעים במקומות הנחשלים יותר באמריקה, ואז כשהם משיגים את הכוח הזה הם משתמשים בו כדי להכשיל כל מיני תכניות חברתיות".

 

מי, בעיקר, קהל הקוראים שלך?

"אנשים צעירים. הם מסוגלים להבין את הסאטירה טוב יותר. הם מבינים את ההבדלים הדקים בין מה שמשעשע, לבין מה שאף פעם לא משעשע – כמו טרור.  טרור הוא תמיד דבר איום ונורא, אבל המערכת היא דבר מסורבל ומגוחך".

 

האם רצית, בעצם, לכתוב את הרומן האנטי-אמריקאי הגדול של הזמן הזה?

"'קליסטו' הוא לא ספר אנטי אמריקאי. אני לא אנטי אמריקה. אני נגד מערכת הניהול והפקידות. האמריקאים הם בסדר. לא יותר גרועים ולא יותר טובים מכל עם אחר".