לא יכול להוציא את זה מראשי

אלדורדו. עטיפת התקליט

"אלדורדו", האלבום הרביעי של ELO, יצא באוקטובר 1974. על העטיפה שלו רואים את הנעליים של דורותי, מ"הקוסם מארץ עוץ", ומצד ימין אצבעותיה של המכשפה. הארץ המיתולוגית אלדורדו היא כמו ארץ עוץ. הן קיימות רק בדמיון. הן היקום המקביל שבו אפשר להשיג את הכל, היקום שעומד מחוץ לתפיסתנו. ו"אלדורדו" הוא אלבום קונספט של תזמורת אור החשמל, עם 30 נגנים, שירים הנמסכים זה לזה ומתמזגים למעין אופרה מודרנית רבת הוד והדר.

אלא שיש שם גם בעיה.

יש בתקליט את can't get it out of my head ולא יכול להוציא את זה מראשי הוא שיר שהוא משקולת לרגלי האלבום. הפתיחה עם כלי הקשת והמיתרים, ואז רק הפסנתר נשאר עוטף את קולו של ג'ף לין לשתי שורות ראשונות: "חצות על המים, ראיתי את בת האוקיינוס…" – אנחנו 33 שניות מהפתיחה ואז נכנסים התופים. כניסה דרמטית, שמרעידה את הלב.

Midnight on the water I saw the ocean's daughter Walkin' on a waves chicane Staring as she called my name And I Midnight on the water I saw the ocean's daughter Walkin' on a waves chicane Staring as she called my name And I can't get it out of my head

המנון-פופ. שיר מושלם. "לא יכול להוציא את זה מראשי" של ELO – הוא שיר שחזרתי אליו שוב ושוב במשך החיים, בנסיבות שונות. ואם הייתי יכול לתמצת את כל חלומות הכתיבה שלי –  זה היה השיר הזה. השיר שנמצא אצלי ליד "יום בחיים" של הביטלס ו"שמיים צפונים" של ניק דרייק.

can't get it out of my head הוא סמל ודוגמא לגדולתה של אמנות המוזיקה הפופולרית. מצד אחד, הוא

מחזיק 3 דקות. הוא להיטי. יש בו פזמון חוזר, וחוזר, וחוזר, שכובש אותך מיד. מצד שני, יש בו את כל המהות

והמשמעות, כל שאר הרוח, החום המציף. מה אנחנו מחפשים באמנות גדולה? שתגיד לנו משהו על החיים שלנו ותגרום לנו להרגיש קצת יותר נעלים מהיומיומיות המטרידה. שיהיה בה את הצביטה שבלב אבל גם את טעמו החמקמק של האושר. זה האושר שמציף אותנו כשאנחנו באים במגע עם יצירת-אמנות גדולה. בשיר של ג'ף לין יש את זה. המנגינה המנצחת, ההמנונית. השילוב בין הקולות המוכפלים, הסינתיסייזר והעיבוד הקלאסי. שורה אחת שמגיעה בזעקה (השורה שמאזכרת את הגיבורים הגדולים של הספרות והתרבות הקלאסית, וילהלם טל, רובין הוד, אייבנהו וסר לנסלוט). 

בעיני זה אחד משירי האהבה הנכזבת הגדולים ביותר של שנות השבעים – אם לא בכלל – ומעניין לבחון את הדרך שבה ג'ף לין כתב ושר אותה. "לא יכול להוציא את זה מראשי", ג'ף לין שר.  הוא לא כתב "לא יכול להוציא אותה מראשי", אלא "את זה". מהו אותו "זה"? האם ברור לו שהטירוף המשתולל לו בראש אינו קשור לאובייקט מסויים, אלא לכמיהה אנושית קבועה ועזה לאהבה סוחפת וגדולה? 

לין הולך אל המיתוסים הגדולים ביותר של התרבות הבריטית, כדי לבטא את הסערה. "ראיתי את בת האוקיינוס, פוסעת על הגלים", הוא שר. הדימוי היפהפה הזה קשור לבת האוקיינוס האגדית. הפן האגדי, הספרותי, מופיע גם בהמשך.

יום גשום בלונדון.  הוא עובד במשרד, מ-9 וחצי עד 5 בין ניירות ומסמכים במערב העיר. האפרוריות היומיומית, עד שהשמש שוקעת, הוא תקוע במשרד והיא תקועה לו בראש. הגווינביר שלו.  האם היא אהבה אסורה, שלעולם לא יוכל לממש, או שיצטרך לשלם מחיר גבוה מדי בעבור המימוש הזה? האם היא אהבה נכזבת, מישהי שהפנתה את גבה והלכה? האם היא יודעת על קיומו בכלל?הפער בין הריאליזם היומיומי, הלונדוני – חורף, חשוך כשמתעוררים, חשוך כשיוצאים מהעבודה אל הרחוב – לבין הרגש הסוער, המשתולל בפנים, הוא שעושה את השיר הזה לכל-כך מרהיב. בין השמש שכבר שקעה והשאירה אפלה לבין הכמיהה, האור המוכסף, הכסוף, הבוהק שמהבהב בנשמה.   ג'ף לין כותב על היותו אנטי-גיבור. אחד ש רובין הוד לעולם לא יקנא בו. גם וילהלם טל  לא. איפה הוא ואיפה אייבנהו המיתולוגי של סר וולטר סקוט או סר לנסלוט, האביר שהלך בעקבות תשוקתו וגורש.   האביר לנסלוט ביצע מעשי גבורה מרהיבים שכבשו את לבה של גווינביר. בסופו של דבר השניים לא יכלו לעמוד בפני תשוקתם ומימשו אותה בהסתר ביער. כשארתור גילה את מעשה הבגידה חמתו בערה בו. מרוב קנאה וכעס נעץ את החרב האגדית אקסקליבר באדמה וגירש את סר לסנלוט מהממלכה. אחרי כן, מספרת האגדה, המלך ארתור שקע בדיכאון והארץ קמלה יחד איתו."דיכאון זו מחלה, לא התפנקות. יש לה מקבילה ביולוגית – ירידה ברמות של סרוטינין ונוראדרנלין (נורפניפרין) ולפעמים גם דופמין" (ד"ר יעקב חרמון, מנהל המיון והייעוץ הפסיכיאטרי בבית החולים שיבא, בתל השומר). "סימנים מובהקים של דיכאון: מצב רוח שפוף ברוב המכריע של היום, איבוד עניין בפעילויות, אפילו מהנות, ירידה ניכרת ביכולת לעבוד ועייפות רבה" (ד"ר חרמון נותן בהם סימנים). "אהבה היא מחלה. היא שיגעון. צריך לנהוג במאוהבים כמו במשוגעים. לכפות אותם בכתונת משוגעים" (וויליאם שקספיר יודע משהו על אהבה נכזבת).  מצד אחד, היומיום. אפרורי. קבוע. נע קדימה בקצב קבוע. משרד כמנהגו נוהג. העבודה לא משחררת. היא עבדות מודרנית, היא הישרדות. לא יותר, לא פחות. מצד שני: הרגש. סוער, בוער. אוקיינוס של אש. כמה אנשים חיים עם הפער הזה שבין הפנים לבין החוץ? בין הקורקטיות והפרגמטיות שהיום-יום דורש לבין האימפריות שקמות ונופלות בתוך תוכם? האם אהבה גדולה היא בהכרח מתכון לדיכאון? האם זו הסיבה שרוב האנשים מוותרים מלכתחילה על "האהבה הגדולה, המיתולוגית" שלהם – ובוחרים בבטחון וביציבות על חשבון חיי-רגש סוערים וגועשים במיוחד?

והשיר עצמו. פה אפשר לראות אותו בקליפ מקסים והנה המלים:

Midnight on the water I saw the ocean's daughter   Walkin' on a waves chicane Staring as she called my name And I can't get it out of my head No I can't get it out of my head Now my old world is gone for dead Cos I can't get it out of my head         Breakdown on the shore line Can't move, it's and ebb tide Morning don't go here tonight Searching for her silver light Bank job in the city Robin Hood and  Wilhelm Tell  and Ivanhoe and Lancelot they don't envy me Sitting till the sun goes down In dreams the world keeps going round and round

לא. אני לא יכול להוציא את זה מראשי.

ואני לא יכול להוציא את זה מראשי.

ואני לא יכול

להוציא את

זה

מראשי