לא יכול להוציא את זה מראשי

אלדורדו. עטיפת התקליט

"אלדורדו", האלבום הרביעי של ELO, יצא באוקטובר 1974. על העטיפה שלו רואים את הנעליים של דורותי, מ"הקוסם מארץ עוץ", ומצד ימין אצבעותיה של המכשפה. הארץ המיתולוגית אלדורדו היא כמו ארץ עוץ. הן קיימות רק בדמיון. הן היקום המקביל שבו אפשר להשיג את הכל, היקום שעומד מחוץ לתפיסתנו. ו"אלדורדו" הוא אלבום קונספט של תזמורת אור החשמל, עם 30 נגנים, שירים הנמסכים זה לזה ומתמזגים למעין אופרה מודרנית רבת הוד והדר.

אלא שיש שם גם בעיה.

יש בתקליט את can't get it out of my head ולא יכול להוציא את זה מראשי הוא שיר שהוא משקולת לרגלי האלבום. הפתיחה עם כלי הקשת והמיתרים, ואז רק הפסנתר נשאר עוטף את קולו של ג'ף לין לשתי שורות ראשונות: "חצות על המים, ראיתי את בת האוקיינוס…" – אנחנו 33 שניות מהפתיחה ואז נכנסים התופים. כניסה דרמטית, שמרעידה את הלב.

Midnight on the water
I saw the ocean's daughter
Walkin' on a waves chicane
Staring as she called my name
And I Midnight on the water
I saw the ocean's daughter
Walkin' on a waves chicane
Staring as she called my name
And I can't get it out of my head

 

המנון-פופ. שיר מושלם. "לא יכול להוציא את זה מראשי" של ELO – הוא שיר שחזרתי אליו שוב ושוב במשך החיים, בנסיבות שונות. ואם הייתי יכול לתמצת את כל חלומות הכתיבה שלי –  זה היה השיר הזה. השיר שנמצא אצלי ליד "יום בחיים" של הביטלס ו"שמיים צפונים" של ניק דרייק.

can't get it out of my head הוא סמל ודוגמא לגדולתה של אמנות המוזיקה הפופולרית. מצד אחד, הוא

מחזיק 3 דקות. הוא להיטי. יש בו פזמון חוזר, וחוזר, וחוזר, שכובש אותך מיד. מצד שני, יש בו את כל המהות

והמשמעות, כל שאר הרוח, החום המציף. מה אנחנו מחפשים באמנות גדולה? שתגיד לנו משהו על החיים שלנו ותגרום לנו להרגיש קצת יותר נעלים מהיומיומיות המטרידה. שיהיה בה את הצביטה שבלב אבל גם את טעמו החמקמק של האושר. זה האושר שמציף אותנו כשאנחנו באים במגע עם יצירת-אמנות גדולה. בשיר של ג'ף לין יש את זה. המנגינה המנצחת, ההמנונית. השילוב בין הקולות המוכפלים, הסינתיסייזר והעיבוד הקלאסי. שורה אחת שמגיעה בזעקה (השורה שמאזכרת את הגיבורים הגדולים של הספרות והתרבות הקלאסית, וילהלם טל, רובין הוד, אייבנהו וסר לנסלוט). 

בעיני זה אחד משירי האהבה הנכזבת הגדולים ביותר של שנות השבעים – אם לא בכלל – ומעניין לבחון את הדרך שבה ג'ף לין כתב ושר אותה. "לא יכול להוציא את זה מראשי", ג'ף לין שר.  הוא לא כתב "לא יכול להוציא אותה מראשי", אלא "את זה". מהו אותו "זה"? האם ברור לו שהטירוף המשתולל לו בראש אינו קשור לאובייקט מסויים, אלא לכמיהה אנושית קבועה ועזה לאהבה סוחפת וגדולה? 

לין הולך אל המיתוסים הגדולים ביותר של התרבות הבריטית, כדי לבטא את הסערה. "ראיתי את בת האוקיינוס, פוסעת על הגלים", הוא שר. הדימוי היפהפה הזה קשור לבת האוקיינוס האגדית. הפן האגדי, הספרותי, מופיע גם בהמשך.

יום גשום בלונדון.  הוא עובד במשרד, מ-9 וחצי עד 5 בין ניירות ומסמכים במערב העיר. האפרוריות היומיומית, עד שהשמש שוקעת, הוא תקוע במשרד והיא תקועה לו בראש. הגווינביר שלו.  האם היא אהבה אסורה, שלעולם לא יוכל לממש, או שיצטרך לשלם מחיר גבוה מדי בעבור המימוש הזה? האם היא אהבה נכזבת, מישהי שהפנתה את גבה והלכה? האם היא יודעת על קיומו בכלל?הפער בין הריאליזם היומיומי, הלונדוני – חורף, חשוך כשמתעוררים, חשוך כשיוצאים מהעבודה אל הרחוב – לבין הרגש הסוער, המשתולל בפנים, הוא שעושה את השיר הזה לכל-כך מרהיב. בין השמש שכבר שקעה והשאירה אפלה לבין הכמיהה, האור המוכסף, הכסוף, הבוהק שמהבהב בנשמה.
 
ג'ף לין כותב על היותו אנטי-גיבור. אחד ש רובין הוד לעולם לא יקנא בו. גם וילהלם טל  לא. איפה הוא ואיפה אייבנהו המיתולוגי של סר וולטר סקוט או סר לנסלוט, האביר שהלך בעקבות תשוקתו וגורש.
 
האביר לנסלוט ביצע מעשי גבורה מרהיבים שכבשו את לבה של גווינביר. בסופו של דבר השניים לא יכלו לעמוד בפני תשוקתם ומימשו אותה בהסתר ביער. כשארתור גילה את מעשה הבגידה חמתו בערה בו. מרוב קנאה וכעס נעץ את החרב האגדית אקסקליבר באדמה וגירש את סר לסנלוט מהממלכה. אחרי כן, מספרת האגדה, המלך ארתור שקע בדיכאון והארץ קמלה יחד איתו."דיכאון זו מחלה, לא התפנקות. יש לה מקבילה ביולוגית – ירידה ברמות של סרוטינין ונוראדרנלין (נורפניפרין) ולפעמים גם דופמין" (ד"ר יעקב חרמון, מנהל המיון והייעוץ הפסיכיאטרי בבית החולים שיבא, בתל השומר).

"סימנים מובהקים של דיכאון: מצב רוח שפוף ברוב המכריע של היום, איבוד עניין בפעילויות, אפילו מהנות, ירידה ניכרת ביכולת לעבוד ועייפות רבה" (ד"ר חרמון נותן בהם סימנים).

"אהבה היא מחלה. היא שיגעון. צריך לנהוג במאוהבים כמו במשוגעים. לכפות אותם בכתונת משוגעים" (וויליאם שקספיר יודע משהו על אהבה נכזבת). 

מצד אחד, היומיום. אפרורי. קבוע. נע קדימה בקצב קבוע. משרד כמנהגו נוהג. העבודה לא משחררת. היא עבדות מודרנית, היא הישרדות. לא יותר, לא פחות.

מצד שני: הרגש. סוער, בוער. אוקיינוס של אש. כמה אנשים חיים עם הפער הזה שבין הפנים לבין החוץ? בין הקורקטיות והפרגמטיות שהיום-יום דורש לבין האימפריות שקמות ונופלות בתוך תוכם?

האם אהבה גדולה היא בהכרח מתכון לדיכאון? האם זו הסיבה שרוב האנשים מוותרים מלכתחילה על "האהבה הגדולה, המיתולוגית" שלהם – ובוחרים בבטחון וביציבות על חשבון חיי-רגש סוערים וגועשים במיוחד?

והשיר עצמו. פה אפשר לראות אותו בקליפ מקסים והנה המלים:

Midnight on the water
I saw the ocean's daughter
 

Walkin' on a waves chicane
Staring as she called my name

And I can't get it out of my head
No I can't get it out of my head
Now my old world is gone for dead
Cos I can't get it out of my head


 
 
 

 

Breakdown on the shore line
Can't move, it's and ebb tide
Morning don't go here tonight
Searching for her silver light
Bank job in the city
Robin Hood and  Wilhelm Tell  and
Ivanhoe and Lancelot they don't envy me
Sitting till the sun goes down
In dreams the world keeps going round and round
 

 

לא. אני לא יכול להוציא את זה מראשי.

ואני לא יכול להוציא את זה מראשי.

ואני לא יכול

להוציא את

זה

מראשי

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלית חתן  On 12/20/2009 at 17:10

    תודה על פוסט מקסים
    מייד רציתי לשים ביוטיוב, לסגור איתו את היום, אבל גלובס לא מאפשר
    אז אעשה זאת כשאגיע הביתה 🙂

  • רוני  On 12/20/2009 at 18:18

    האימפריות שקמות ונופלות בתוכך הן הכח שלך. אתה בוחר לאן לקחת אותו.
    מאוד יפה, הניסוח, ועדין, אבל הזעקה נשמעת היטב.

  • כחול  On 12/20/2009 at 19:09

    בנו ואיבדנו. וכך אנו ממציאים סיפורים ואגדות רחוקות כי שכחנו.
    הנשגב, הטהור, הנעלה הוא כאן ועכשיו, בכל אחד ואחת מאיתנו. צריך רק להיפתח אליו.
    אמנות הנשגב תפקידה ליצור גשר בין היצירה למשהו רדום אצלנו ולהעיר אותו.
    לצערי הרב, חלק הארי של האמנות גם הוא שכח את תפקידו ובוחר לזעזע, לפרק ובאופן כללי להתבכיין.

  • יואב י.  On 12/20/2009 at 21:31

    בועז, איך תפסת הכל בצורה כל כך מדויקת, זה ממש מופלא בעיני. אכן שיר ענק.
    השיר הזה עד היום מרטיט אצלי מיתר,על כמיהה, ערגה ופנים יפות שלא יוצאות מהראש…

  • אליענה  On 12/20/2009 at 21:41

    יום הולדת שמח בועז
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14382&blogID=102

  • ריקי כהן  On 12/20/2009 at 22:28

    מזל טוב, בועז. הבאת לחיי התרבות שלי הרבה טוב. שתמצא את *זה*. ריקי

  • Jack-In-Box  On 12/21/2009 at 0:38

    הפוסט, לא השיר.
    גם השיר טוב, אבל ניסחת את זה יותר טוב אפילו.

  • יש בעיה עם הקליפ ביוטיוב.

    (הפוסט מקסים)

  • שרון רז  On 12/21/2009 at 9:49

    מסכים עם כולם כאן, פוסט רגיש ומקסים, גם שיר טוב

  • שרון הר פז  On 12/21/2009 at 10:48

    "Hanging on in quiet desperation is the English way"
    הושר בצד האפל של הירח. כנראה זה מה שהאקלים גורם לאופי האנגלי להיות מלנכולי ולהתמודד עם הפער הזה בין פנים וחוץ, כי בני אדם הם הרי בני אדם והבסיס הוא דומה (אם כי לא זהה).
    "אין אהבות שמחות" הגה ושר ברסאנס.
    לא יודעת. אני באה ממקום שאהבה היא שמחה ומאושרת ואם לא – אז זה לא מתאים לי.
    כשהשיר יצא, לא אהבתי אותו, כי המנגינה ניג'זה לי בראש ולא אהבתי. מאוחר יותר, כשהתעמקתי במלים וביצירה כולה, הדברים התחילו להתבהר ומצאתי את היופי שבטקסט. עדיין, הלחנים לא משהו בעיני, אך אני הרי לא מוזיקאית 🙂
    אוהבת איך שאתה מנתח את היצירות שאתה מביא לנו, הן הספרותיות והן המוזיקליות ושופך אור חדש ומעניין עליהן.
    יישר כוח, בועז!

  • דרור פויר  On 12/21/2009 at 11:42

    אכן, מצטרף לכולם פה
    אבל אני בכלל באתי לומר שהספיישל ניק קייב שעשית ב88 היה פשוט, איך לומר, אין מילים. הדואט לשיר הפרטיזן עם הלהקה הצרפתית – צמרמורות מטורפות
    מי שלא שמע:
    [audio src="http://rs174.rapidshare.com/files/322054841/88FM_2009-12-16_225050-Nick_Cave_Special-Boaz_Cohen.mp3" /]

  • אליאן קינן  On 12/21/2009 at 15:35

    הספיישל ניק קייב שלך היה מופת רדיופוני. בית ספר ל"מיוחדות". ככה. ככה בדיוק עושים תכנית רדיו מיתולוגית. תודה על זה. ותודה שהעלית את זה לרשת שנוכל ליהנות..

  • גיל  On 12/21/2009 at 15:58

    הקליפ שהפנית אליו הוסר מיו טיוב, מצאתי פה קליפ שלהם בביצוע תזמורתי לשיר הזה בהופעה מ-1976: http://www.youtube.com/watch?v=Qp1YNA1wB84

    וכבכר כתבתי לך בטוויטר שזה פוסט מושלם על שיר מושלם.

  • whisper  On 12/21/2009 at 19:14

    בשנים הראשונות שניגנתי, את האנגלית שלי שיפרתי דרך השירים של החיפושיות, זה היה הספר שראשון שקניתי עם תווים ואקורדים. את
    a day in a life
    ניגנתי כל יום שוב ושוב במשך קרוב לשש שנים…
    מצחיק לראות שדווקא אותו בחרת מכולם.

  • ראובן ברדך  On 01/04/2010 at 8:40

    אכן פוסט מופלא, שהולך לעומק, לצדדים, למעלה ולמטה, על שיר ענק. חבל שהיצירה של ג'ף לין לא התעלתה על השנים ההן, או לפחות המשיכה באותה רמה גם אחרי ELO. הוא אמנם מפיק מוכשר שעבד עם הגדולים, אבל
    ARMCHAIR THEATRE
    שלו היה כל כך מזמן, ולא היה חף מטעויות.
    ג'ף לין, צא החוצה, מחכים לך

  • חן  On 10/31/2010 at 14:19

    ללא ספק, אחת הלהקות הכי Underrated בהיסטוריה של הפופ.

  • מתי ג'י  On 10/31/2010 at 14:50

    יש פה טעות קטנה. השיר Can't get it out of my head הוא 3 דקות בגרסת התקליטון וגרסת הקליפ.
    כתבת על גרסת האלבום… אבל בגרסת האלבום (לפחות העותק שיש לי) אורכו -יותר מ 4 דקות-… ויש בו עוד בית, ברידג' ופזמון שאינם מופיעים בגרסת התקליטון.

  • אורה גור אש  On 10/31/2010 at 18:33

    איזו סקירה נפלאה, איזה ניתוח מדויק ומתאים ללהקה הזאת
    ולג'ף לין (שעדיין אהובים עלי מאדדדד)ולאווירה הקריריה
    האפרורית-מלנכולית של לונדון
    כן, לונדון של השנים היפות שלה ושלי, שגם אני הייתי שם
    ברחובות הרטובים, מאוהבת ושיכורה מהחיים.
    ולעניין בחירתם של אנשים, באהבה מופלאה משכרת עד כלות,
    או בחיים של בטחון ורוגע ושלווה…
    נו באמת בועז, הרי גם אתה יודע שלא בידינו הבחירה הזאת,
    זה עניין של מקריות ושל מזל גדול, אם נפל בחלקנו לחוות
    חיים של אהבה גדולה מסעירה מטלטלת או חיים רגילים וזורמים
    בנחת ללא שום ריגושים. (טוב, קצת נסחפתי)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: