הנערה עם הצ'לו. תחנת הרכבת של פדינגטון, 1986

 

woman-playing-the-cello

היא היתה בהירה, רכת עיניים, שהגיעה תמיד באותה שעה ותמיד עם כלי הנגינה שלה בתיבה, ביד אחת. היא הגיעה לשם כל בוקר בשעה 10. זו היתה תחנת הרכבת הפתוחה בפדינגטון. שמיים מטאליים של העיר באפור נמתחו מעל. הייתי מדמיין לעצמי את פדי הדב יושב שם עם מזוודה ומחכה למשפחה המאמצת שלו. תמיד היה חם מאוד בתוך המחילות התת קרקעיות וברכבות. בפדינגטון, תחנת רכבת תחתית-עילית, הרוח נשבה והפיגה את החימום הכבד.

לונדון 1986. עלים רכים נושרים על גני קנסינגטון. אני יכול להסתכל שעות על הפסל של פיטר פן. אני גר בקווינס פארק אצל חבר ומלווה אותו בבקרים לאימפריאל קולג', שם הוא לומד. אנחנו נפרדים בפדינגטון,  הוא משנה קו רכבת לאוניברסיטה ואני מחכה לנערה עם הצ'לו. יש לי כבר מסלול קבוע שכולל חנויות ספרים בצ'רינג קרוס, פארקים ירוקים המרחיבים את דעתי ובית קפה בג'ורג' סטריט, שם תמיד אפשר לקבל סנדביץ' גבינת צ'דאר וקפוצ'ינו מהחלומות. פעם אחר פעם ישבתי, חיכיתי ודמיינתי ביני לבין עצמי איך זה יהיה להיות איתה. להיות שלה. חשבתי על משפטי פתיחה, משפטי המשך, משפטים שנונים, משפטים נוגעים ללב. כל יום המשפט השתנה. פעם קניתי תקליט אוסף של ניק דרייק וחשבתי שיהיה מעניין להשמיע לה את עיבודי הצ'לו הויולה והכינורות של רוברט קירבי. פעם ראיתי בחלון ראווה לא רחוק מהתחנה ספר שעל עטיפתו היתה מישהי שדמתה לה, עם צ'לו.  

אחרי חודש, בערך, החלטתי שהגיע הזמן. לבשתי גולף שחור והרגשתי יפה כמו ג'וני מאר. היא באה, כצפוי, באותה שעה בדיוק. בידה האחת הצ'לו. בידה השניה הצלה על עיניה לראות טוב יותר את לוח זמני הנסיעות. אחר כך שלפה מכיסה אגס זהוב, מנומש, ונגסה בו. הסתכלתי בה. היא הביטה דרכי. הרכבת הגיעה והיא עלתה, נעלמה, התרחקה. יצאתי מהתחנה, הלכתי לראות קצת ציורים של קונסטבל ב"ויקטוריה ואלברט".

כל יום, כל יום, איבדתי בחורה יפה ברחוב. את אותה בחורה ממש. כל יום. כל יום.

 

תחנת הרכבת של פדינגטון. 1986

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מוטי  ביום 07/01/2006 בשעה 0:15

    פלטתי עכשיו כזו אנחת השתאות לנוכח יופיה של התמונה.
    בא לי להיות לא הוגן טיפה ולגנוב אותה לבלוג שלי.
    לא תכעס, נכון?
    גם הסיפור עצמו יפה נורא.

  • יעל גלר  ביום 07/01/2006 בשעה 8:42

    נורא מזכיר את 'הכינור של אינגרס', גם הצילומים מזכירים זה את זה וגם הסיפורים (זה שלך, וזה שמאחורי התמונה של מאן ריי, שהיא בעיניי נורא יפה וכנראה לא רק בעיניי)

    הנה לינק:

  • סנדי ש  ביום 07/01/2006 בשעה 10:01

    יפה.

  • ליה  ביום 07/01/2006 בשעה 14:38

    איזה יופי.

  • אודי שרבני  ביום 07/01/2006 בשעה 20:16

    משפט יפה האחרון
    מזכיר לי איזה אחד של פול וולר או של הנרי רולינס רק לא זוכר מי ומה

  • סרנה  ביום 03/12/2007 בשעה 22:53

    תודה
    כמה יפה כתבת וקישרת
    יגאל

  • תמר היימן  ביום 10/16/2007 בשעה 16:41

    "סתיו. עלים רכים נושרים על גני קנסינגטון..הפסל של פיטר פן.."

    אתה כותב כל כך מרגש. כל כך רגיש. אני פשוט יכולה לראות את זה. להריח את האגס שהיא נוגסת בו… איזה יופי, בועז

  • מוטי סגרון  ביום 04/14/2009 בשעה 20:09

    יפה מאוד

  • שולמית  ביום 04/14/2009 בשעה 22:51

    והחזרת אותי בבת אחת ללונדון
    וגם לonce
    וגם לחווה
    ובעיקר בעיקר לרגע הזה האנושי
    והכמעט יומיומי
    של המיפגש
    בין מאוויי הנשמה
    למציאות.
    תודה.

  • יעל אוסטרליה  ביום 11/21/2009 בשעה 19:28

    לא רחוק משם נמצא ביתו של דיקנס
    שנשרף
    לי היה מזל ראיתי את הבית לפני השריפה
    כתבת יפה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: