החג היחיד הוא חג החירות. שלי

עד גיל 21 והשחרור מהצבא הכל היה כשורה. החגים היו אצל סבא וסבתא, ואחר כך רק אצל סבתא, המון רב של בני משפחה לבושים יפה נקבצים ובאים ומברכים, ואוכלים את הדג והרימון, ומתכנסים בסוכה, ומסבים אל שולחן ליל הסדר.

 

איך היו החגים, כשהיינו ילדים?  הם היו סיבה לפגוש את בני הדודים. להרגיש תחושה חגיגית. לרדת לשחק למטה, לטפס על גגו של המקלט בשכונת שפירא, ללכלך את החולצה הלבנה, להתנדנד בחושך על נדנדת הפירט, או לטפס על עץ הגויאבה של סבתא.

 

אחרי הצבא התרופפו ונפרמו החוטים המקשרים ביני לבין שאר בני המשפחה. הנהר המשפחתי הגדול התפצל לעשרות יובלים קטנטנים, שכל אחד זורם בדרכו.

 

תחושת הניתוק והניכור שלי הלכה וגברה מחג לחג.  השאלה שחזרה וניקרה בראשי, בכל אחד מהחגים, היתה: מה אני עושה פה? מה לי ולזה?

 

ניסיתי ליהנות, אבל לא הצלחתי. את בני המשפחה שרציתי לפגוש, הצלחתי לפגוש גם ככה, בנסיבות פחות מחייבות והרבה יותר משמחות. לא היה תירוץ יותר מדוע עלי לחגוג חג, שאני מתנגד למהותו.

 

ראש השנה נראה לי מוזר ומשונה פתאום. איזה ראש ואיזו שנה? הרי כולם קוצבים את זמנם וקובעים את עיתותיהם אך ורק לפי לוח השנה הנכרי.  אף אדם שהכרתי לא אמר לי "נולדתי בד' בטבת". ובכלל, איזו מין שנה זו שמתחילה כשעדיין חם ולח וקייצי בחוץ?

 

סוכות היה משונה למדי. כריתת סכך לסוכה, השמד הנורא שמתחולל בעצים – גרמו לי לזעף רב.

 

ופסח…פסח היה סיפור מיוחד, בהיותו החג שבו מציינים את היציאה מעבדות לחירות, ואני רק הרגשתי יותר ויותר עבד משנה לשנה. עבד למנהגים, לאילוצים, למדינה.

 

המרד שעליו הכרזתי היה בחג הפסח של 1987. הודעתי, בזהירות, שהשנה אני לא.

מה לא? שאלה אמא.

לא בא לסדר.

 

האדמה רעדה. קשה להסביר לאדם זר מה היה פירוש הדבר. שני ההורים שלי באו מבתים מזרחיים-דתיים. האדמה רעדה.

 

כולם הלכו לחגוג את ליל הסדר ואני הלכתי לשבת מול הים. ישבתי וחשבתי ונשמתי את האויר המלוח.

 

ואז הגיע ראש השנה ומבעוד מועד דאגתי לי לכרטיס טיסה לחו"ל, "עד אחרי החגים".  ובפסח שהגיע הלכתי עם חבר לפאב שהיה פתוח ברחוב הירקון.

 

לא הצלחתי לשמור על עקביות נוקשה ונחרצת בענין. מדי חג ומועד עמדתי בפני מערכת לחצים קשים וסחיטות רגשיות בלתי נתפסות, ולפעמים נכנעתי, ויתרתי ובאתי. פעם בשביל סבתא, פעם בשביל אמא, יותר מאוחר בשביל הילדות.

 

ואז הבנתי. בהתחלה אתה עבד להורים שלך, ואתה עושה את זה בשבילם.

ואז אתה הופך להיות עבד לילדים שלך, ועושה את זה בשבילם.

 

ואני? איפה אני? מה איתי? מה עם הרצונות שלי?

 

גיליתי שרוב רובם של האנשים סביבי שונאים את החגים, ושונאים בעיקר את ליל הסדר. רובם המכריע מתייחס למפגשים המשפחתיים סביב שולחן החג כאל סוג של עונש. טירונות. לילה בתא מעצר באבו-כביר. פגשתי אנשים שהיו מתדלקים את עצמם בוויסקי, או בגראס הגון, רק כדי לרכך את המפגש עם החוויה. ואת כולם שאלתי: אז מדוע אתם משתפים פעולה? למה אתם הולכים?  והתשובות, תמיד מגומגמות, נבוכות, בנוסח "לא נעים" ו"מה נגיד להורים", ו"מה נעשה".  ואני יושב וחושב: אלוהים אדירים, בן אדם בגיל 30, עוד דופק חשבון להורים, ומוכן לשבת ולסבול ולשנוא כל דקה, ורק לא להגיד את האמת. שהוא מעדיף לצפות במכונת כביסה עובדת, מאשר לשמוע שוב את "מה נשתנה".

 

הייתי רוצה לומר שאני אידאולוג קשוח, שעומד תמיד על שלו, אבל זאת לא תהיה האמת. אני לא אוהב את הדרך שבה חוגגים את החגים. אין בי רגש לחג עברי כלשהו, למעט חנוכה ושבועות – אבל בחנוכה נולדתי ולשבועות יש לי סנטימנטים בגלל השם שניתן לי, שנלקח ישירות מ"מגילת רות".

 

פעמים לא מעטות נשארתי בבית, נשאב בהנאה עצומה אל תוך החופש והשקט. לא לחגוג את חג הפסח – זה היה חג החירות האמיתי שלי. ישבתי ושמעתי מוזיקה שאני אוהב. קראתי ספר שתמיד הבטחתי לעצמי להתחיל ולקרוא.

 

אז אני לא בונה סוכה. לא מבעיר מדורות בל"ג בעומר. לא יוצא לרחובות ביום העצמאות. מסרב לקרוא את ההגדה של פסח. לפעמים נכנע, מול המבטים העצובים של הבנות – ושונא את עצמי, וסובל, אבל מבטיח לעצמי שבחג הבא זה לא יקרה.

 

אחד הדברים שלמדתי – וזהו דבר מעניין מאוד – שאי אפשר לשקוט על השמרים. חופש דורש מלחמה מתמדת. כדי להישאר חופשי עליך להשיב מלחמה מתמדת נגד אלה שינסו לשעבד אותך למסורת ולהרגלים הישנים.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עדה  On 10/05/2009 at 12:58

    מסורת עתיקה מאז יצאו אבותינו ממצרים, שבליל אי-סדר מתאספים לפעמים עם החברים ולפעמים לבד וחוגגים על צלחת של שרימפס עם אטריות (הכל כשר למהדרין), ובא לציון גואל. ולגבי רגשות האשמה והפרצופים העצובים של הבנות, זו רק אותה הגברת בשינוי אדרת.

  • עיברי  On 10/05/2009 at 13:13

    אני קצת מרחם עלייך .שעדיין לא הצלחת להפנים ולמשמע זהות קולקטיבית . מאידך , אפשר לחיות אחרת , מאושרים , עובדה אתה כזה…ו

  • יעל אוסטרליה  On 10/05/2009 at 13:24

    תראה גם אני לא סובלת את החגים
    אבל אני כן חושבת שהילדים צריכים לדעת מזה חגי ישראל ואם הם מקבלים את זה בצורה נכונה מבית ספרם אז אתה פטור מזה
    אבל אם ילדותיך רוצות שאבא שלהם יבנה סוכה
    אז אני חושבת שאתה צריך לבנות להן
    לא צריך לעשות מזה ביג דיל
    הכל בקטנה כזה
    הישראלים מחפשים את החגים והמתנות
    אני לא אוהבת את זה
    אבל לך אין ברירה תשמח את בנותיך
    הם יעריכו אותך

  • אייל  On 10/05/2009 at 13:29

    יש גם "באמצע" בין להקריב עצמך למען ההורים או הילדים לבין לחשוב רק על עצמי וימות העולם.
    יש משהו ילדותי במרידה הזו שלא מגלה אושר (כמו שכתב יברי) ולא חופש אמיתי.
    חופש הוא לא רק לעשות מה שבראש שלי ורק מה שאני רוצה, החופש הזה, שאתה כותב עליו דומה יותר למלחמה תמידית. נעים יותר לחשוב על חופש כעל משהו רגוע שבו אתה – כאדם בוגר – יכול להחליט מתי אתה משחק את המשחק לפי הכללים שלך ומתי אתה משחק את המשחק לפי הכללים של ההורים/הילדים/המשפחה.
    שגרה שמחה

  • דב  On 10/05/2009 at 13:43

    לא לבד.
    תיאורך תואם במדוייק
    את מצבי.כל טקס
    הוא עניין מאוס
    נסיון פתטי להיאחז
    במשהו. אבל אם
    זה סוג של אופיום
    העוזר להמונים
    ולכל מאחזי העיניים
    להתלכד סביב מכנה משותף נמוך –
    שיהיה.

  • דפנה לוי  On 10/05/2009 at 13:52

    להתייחס לחגים כאל חופש מאורגן, רשמי, מטעם המדינה, שמפנה את כל הקרובים והחברים מעבודתם ומאפשר להיפגש. לאנגלים יש הרי את הבנק הולידייז, שהטקס היחיד שכולם מבצעים בהם באדיקות הוא חרופ אדיר עד הצהריים ואז הליכה לפאב.

  • שולמית  On 10/05/2009 at 13:54

    היושר הפנימי הזה הוא ניפלא לי.
    יש פעמים שזה משא ומתן
    כמו כשאתה גדל ואתה מבין שהחיים
    זה לא מה שמכרו לך בברושור ההבטחות של החינוך.
    חופש זה קיר אמונה חזק.
    כדי לקיימו זקוקים למידה גדולה מאוד
    של אהבת עצמך ולספר חוקים אישי לגמרי.
    שנה דבש בועז. אם אני סופרת את בירכות השנה החולפת
    ההכרות איתך היא אחת המבורכות שבהן.
    תודה שאתה.

  • דודי  On 10/05/2009 at 14:35

    ואין צורך לפגוע בעצים, העיריות דואגות לספק ענפים מעצים שנגזמו ממילא.

  • תימורה  On 10/05/2009 at 15:16

    ואני שואלת את זה בלי לקנטר: למה שלא תיצור מסורת משלך, שתכלול אך ורק את האנשים שאתה אוהב, אוכל שאתה אוהב ותכנים שאתה תקבע? אתה אדם יצירתי!

    ואם תקשה – למה דווקא בתאריכים העבריים הספציפיים האלה? התשובה היא שזה כמו שעומדים בצפירה ביום הזיכרון. הרי אפשר ורצוי להתייחד עם הנופלים בכל תאריך אחר, אבל יש ערך לעובדה שבאותו זמן כל כך הרבה אנשים עושים בו זמנית פעולה מסוימת. וזה לא פוגם באינדיוידואליות שלהם, כי כל אחד עושה את זה אחרת.

  • גלעד  On 10/05/2009 at 15:25

    בלי להתחבר אליהם ובלי להבין את משמעותם
    ויש דברים קיצוניים יותר מלשבת בסעודה עם הדודה שאנשים עושים בלי להתחבר למשמעות שלהם כמו למשל ברית מילה.
    אני מאמין אבל שכאדם עמוק ואוהב ספר , אם היית מנסה באמת להתחבר אל השורש והמהות של החגים ולא רק אל המנהגים החיצוניים היית מצליח למצוא בהם הרבה מאוד דברים שידברו אל הלב שלך.

    ממליץ לך מאוד על הספר הזה
    http://lho.co.il/bookShow.asp?bookId=2124

    http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=60664184#16.2077.2.fitpage

    גלעד

  • דוקטור א'  On 10/05/2009 at 18:34

    יוסף חיים ברנר היה אבי החילוניות העברית החדשה ולא סבל את כל המסורת היהודית, אותה הוא תפס כמשהו שאבד עליו הכלח. ברנר קנה לעצמו מוניטין לא רק כסופר ענק אלא גם בשל אורח חייו העצמאי והסגפני וכפירתו במוסכמות החברתיות.

    ראו, למשל, את המאמר הזה שלו, אמנם בעברית מעט ארכאית, אך אקטואלי לחלוטין (1913):

    http://benyehuda.org/brenner/baaretz_059.html

  • בועז כהן  On 10/05/2009 at 18:45

    1
    אני מכבד את כל מי שרוצה לחגוג חג זה או אחר כאוות נפשו לפי מיטב המסורת היהודית.
    אני יוצא אך ורק כנגד הלחץ החברתי והסחיטה הרגשית שמופעלים כנגד מי שמבקש לחיות את חייו אחרת.

    2
    תימורה: אישית, אין לי שום צורך לחגוג את חג הפסח. ניסיתי, פעמים אחדות, ליצוק תוכן משלי – שירים של עמיחי, טקסטים על חירות, חופש ואביב – וזה היה כישלון טוטאלי.

    3
    גלעד: אני חושב שאני כן מבין את משמעותם של החגים – בכל זאת באתי ממשפחה מאוד מסורתית…
    ואף על פי כן ולמרות זאת, רוב החגים אינם מוצאים חן בעיני, באופן שבו הם נחגגים.

    4
    דודי: בניית סוכה היא מנהג נהדר? יפה. בנה לך סוכה. איש אינו מפריע לך. אני לא מרגיש צורך לבנות סוכות. ולגבי הסכך: נכון, יש חלוקה מסודרת, ולצדה כריתה פראית של ענפי עצים, שנעשית באופן פיראטי

    5
    דפנה לוי: מה רע לחרופ עד הצהריים, ואז ללכת לפאב? נשמע כמו חג נהדר.

    6
    עיברי: "להפנים ולמשמע זהות קולקטיבית"?.. אוי, זה נשמע מפחיד מאוד!

    • מר אבירן  On 10/09/2012 at 11:33

      חג הפסח, החג האהוב עליי ביותר, אין לי סיבה רצינית והגיונית לאהבה שלי לחג הפסח מאשר לכל החגים האחרים.
      אפילו שבועות, החג שנולדתי בו, איננו משמח אותי כמו חג הפסח.
      החג שהעזתי לברוח מהצבא רק בשביל להיות עם המשפחה בחג הפסח.
      שאר החגים מהווים כתוספת, בלי אותם חגים, היינו עובדים, ועד שאפשר לקבל מספר ימי חופש על חשבון המערכת כפי שנקרא, למה שלא אעשה זאת.
      כפי ששרון טענה, כל הזמן אנו עוברים מחגים לאירועים כמו בר מצווה, כל כך הרבה בזבוז כספים על מתנות מיותרות ועל אטרקציות לאירועים שנחשבות כ"מאסט" למרות שאתה לא רואה בהם תועלת מאחר וכולם ישכחו מזה יום למחרת.

  • ריקי כהן  On 10/05/2009 at 20:08

    יש בחגים על הטקסים שלהם שעבוד של ההורים למנהגים שהם לא תמיד רוצים לקיים. ובכל זאת, אני מסכימה עם שונרא, כתבת את זה מנקודת מבט של גבר. לא כתבת על היום יום המתיש בחופשים הבלתי נגמרים עם הילדים שבהם צריך להעסיק אותם, וכל היתר. התייחסת לטקסים שאתה מתנכר להם.

  • בועז כהן  On 10/05/2009 at 20:36

    בימינו, לקבל הזמנה לחתונה או בר-מצוה, זה בעצם לקבל קנס כספי + ענישה גופנית ונפשית

  • עמיחי  On 10/05/2009 at 21:22

    אין בריחה, החגים הם לנצח

  • עמיחי  On 10/05/2009 at 21:23

    אני בעד לבטל את הכל מהיסוד. לדעתי יש כאן כוחות כלכליים מאוד חזקים שחברו לכוחות נומרטיביים וגם מזה אין אפשרויות מילוט

  • בועז כהן  On 10/05/2009 at 21:28

    מסכים.
    יש כאן כוחות כלכליים שהשתלטו על העסק ומשקיעים המון משאבים בשטיפת מוח קולקטיבית. מדובר בעסק (חתונות) שמגלגל עשרות מיליונים בשנה, בזמן שההורים שלי התחתנו בבית כנסת, בעלות של 20 ל"י – ולדבריהם היה שמח ומוצלח מאוד

  • עידית פארן  On 10/05/2009 at 21:46

    איזו חירות נהדרת לא לחגוג

    הייתי מוכנה
    (בלי לבשל, בלי לשטוף כלים, בלי לסדר שולחן….ממש גן עדן של חופש)

    ובכל זאת
    בערב ראש השנה, לפני שבועיים כשישבנו בבית אחותי וכל אחד, מההורים שלי ועד אחרון הילדים בירך לפי תור את כולם באיזושהי ברכה לשנה החדשה
    ומישהו רשם הכל על דף שאחר כך נתלה על המקרר
    והיו שם בריאות, ואושר ואיזה חלום להגשים
    והקשבה וחיוך וקצת התרגשות
    ומישהו התבלבל,בטח אני עם המילים
    אז אפילו שהייתי מוותרת על החגים, כאן ועכשיו
    על הרגעים האלה אני לא מוותרת, אני אחזיק בהם כל עוד אוכל…

  • שרון רז  On 10/05/2009 at 22:17

    "אני מכבד את כל מי שרוצה לחגוג חג זה או אחר כאוות נפשו לפי מיטב המסורת היהודית.
    אני יוצא אך ורק כנגד הלחץ החברתי והסחיטה הרגשית שמופעלים כנגד מי שמבקש לחיות את חייו אחרת."

    כה מוכר, כה מובן, כה מתסכל
    קשה לחיות כאן עם כל הלחץ הזה, של החגים, האירועים המשפחתיים, ימי הולדת, הזמנות, חתונות, בר מצוות, בריתות, אירועים המוניים כאלו הם עוגמת נפש, הם סמול טוק, הם בזבוז זמן, הם כלום, הם חסרי משמעות, רק אוכל ואוכל, חיוכים ושעמום, ריצוי, תסכול ובזבוז
    כמובן שלא הכל אותו הדבר, ואפשר קצת להשתתף בחגים מדי פעם, אפשר מעט אירוע כזה או אחר, עדיף קטן ומצומצם ככל האפשר, אבל בגדול, לי זה גם מיותר, מתסכל לפעמים וכה קשה להתמודד ולהתייצב נגד זה, מכיר את הלחץ החברתי הורי משפחתי בנושאים אלו, קשה כל כך, במיוחד כהורה, ובמיוחד כהורה יחיד, שכל הזמן מצפים ממך לבוא ולהביא את הילדים, כל הזמן, לא מרפים, לא נחים, יושבים על הצוואר

    ריק- לא צריך להעסיק את הילדים הרבה או כמעט בכלל, שמעת על "הורות איטית"? רק לאחרונה שמעתי את המושג הזה, והבנתי שבעצם אני הוא זה שהמציא אותו מזמן מזמן…
    לפעמים שואלים אותי- "מה עשית עם הילדים בסוף שבוע?"
    אני לא עושה כלום, רק נמצא איתם, אוהב, זהו

  • ש.  On 10/05/2009 at 22:24

    לי בשנים האחרונות נורא מפריע העסק של עשר המכות. תגידו, לא יכלו לרחם על המצרים קצת? זה לא מוגזם כל הסיפור הזה? ואיך שאנחנו מציינים בתאוה מכה מכה וטובלים אצבע בטקסיות. האמת-זה מבחיל אותי. ומה זה משדר לילדים? אכזריות נוראית שאנחנו חוגגים עליה .
    מישהו פה /בועז-חושב כמוני? זה כל כך מטריד אותי שאני שוקלת בפסח הבא להמנע מזה.
    זו הומניות?!

  • Jack-In-Box  On 10/06/2009 at 0:05

    אני מסכים לגבי כל מה שכתבת, בועז, וגם רזי.
    לא לפסח, לא לסוכות, לא ראש השנה, לא בטיח. ובטח ובטח שלא חתונות ובר-מצוות.
    בחתונה\בר-מצווה לא הייתי כבר לפחות 6 שנים…

  • ישרי  On 10/06/2009 at 0:11

    פשוט קטע ענק, בועז. בחיים לא קראתי מישהו שכתב את זה ככה. לפנים.
    כל מילה ומילה, בסלע. מסכים גם עם רזי בן עזר. צריך להתקדם. להשתחרר. אנחנו במאה ה 21 וכמו שלא נוסעים יותר בכרכרות רתומות לסוסים ולא כותבים בנוצה ודיו ככה צריך לעדכן גם את החגים והחגיגות

  • עידית פארן  On 10/06/2009 at 5:56

    שרון, אפשר אותך בצד שניה?…
    אתה יודע
    שאם רואים איתם (עם הילדים) בפעם המאתיים את הרקולס
    (הם צוחקים מזה עד גיל 20 באחריות)
    וסתם אוכלים איתם פופקורן
    או
    מנמנמים על הספה
    ומסבירים להם, משהו פה, משהו שם
    וחוזרים לנמנם
    ככה עד סוף הסדר
    בקיצור, שהם גדלים בדיוק אותו הדבר
    מאשר אם היית איתם במקום בכמעט מלאכים
    או במוזיאון בחולון (שגם שם הם שאלו כל שניה מתי הולכים הביתה…)
    אה, שכחתי
    ואם הם לא רשומים לאף חוג, זאת כבר בעיה, כי
    עזוב לא משנה
    הרקולס של וולט דיסני ביונסה נהדרת שם
    ולהתעקש איתם על האנגלית, כי יש שם גם את ג'ימס וודס

    (זאת היתה התגובה ל4 שורות האחרונות בתגובה שלך )

    בועז, אל תמחק את זה התגובות שלי שוות יותר לפעמים מהרשימות שלי…:)

  • יקיר  On 10/07/2009 at 7:09

    אין לי שום דבר נגד מפגשים משפחתיים, אבל אני איתך בדבר אחד- המנהג שתרבות הצריכה הנוראה הפילה עלינו – קניית מתנות בחגים
    אם פטרת עצמך מזה -דיינו

  • נבט חיטה  On 10/09/2009 at 8:49

    כל כך נכון.
    לא מצליחה להישאב לתוך הדבר הזה, העומס הנפשי הזה שנקרא חגים.
    ישר חוטפת אולקוס מטאפורי.
    יש לי פוביית חגים, במיוחד חגי התכנסות משפחתיים כראש השנה וליל הסדר.
    לא מתחברת לזה. לא אוהבת את זה. מעדיפה להיות בחיק משפחתי הקטנה, בסביבה הטבעית לנו, יחפים, משחקים וספרים מפוזרים, מוזיקה טובה ברקע בלי כל השיחות התפלות (שאותי מתישות ומשעממות מאוד) והאוכל נוטף השומן.
    זה בעיקר קורה במשפחת הבנזוגי, כי במשפחתי מעולם לא חגגנו חגים ברוב פאר והדר.

    שרון, תגובה נאה לגבי השהייה במחיצת הילדים. פשוט להיות איתם. בלי הפעלות. אבל טיולים כן. לטייל איתם והרבה.
    חתונות ובר מצוות- מתפללת בסתר לבי שלא נוזמן לחינגה העושקת הזאת.
    החתונה שלנו הייתה ארוחה צהריים סולידית ומשפחתית בצהרי יום שישי.

  • אורה גור אש  On 10/10/2009 at 14:37

    לבועז ולכל תמימי הדעים עמך,
    גם אני לא משוגעת על חובת ההתייצבות סביב השולחן בחגים,
    אבל מאידך, אם תהיה הסכמה גורפת/ארצית להפסיק לציין את החגים, אז מה יישאר מהמורשת?
    למרות שגם אני לא הכי בעד, אפשר למצוא דרך אחרת שתנעים לכולם לשבת יחד בחגים.
    בהחלט אפשר!

  • אורה גור אש  On 10/10/2009 at 14:42

    בועז,
    אתה רוצה לומר לי, שלא נותרו לך חוויות מתוקות
    מהילדות? מהחגים אצל סבתא יפה?
    לא היה יפה? מרגש? משמח ומחמם את הלב?
    נגמר הכל! אין יותר ולא יהיה מה שהיה ואיך שנחגג1
    לי חסרה מאד ההתרגשות מפעם.
    מה יש לך או לחבריך המחזיקים-מחריםל אחריך, ומר?

  • בועז כהן  On 10/10/2009 at 23:32

    אבל זו היתה הילדות שהיתה. ונגמרה.

    וזו לא אותה ארץ ולא אותה ילדות. הכל השתנה.

  • avha  On 10/29/2009 at 18:29

    ברוב החגים אני לבד בבית,
    אבל כשהילדים אצלי והם רוצים,
    אז חוגגים,
    כי אני חייבת להם,
    וזה לא עניין של עבדות.
    הם לא בחרו להיות פה.
    לא ככה?

    ונדמה לי שכבר כתבת פוסט כזה,
    אבל אני לא לגמרי בטוחה..

  • sivi  On 10/31/2009 at 14:55

    שאני לא חוגגת.
    אולי מהרגע שהבנתי שאין אלוהים שאכפת לו אם אני אוכלת מצה עבשה או לחם .
    השנה דווקא חגגנו בשקט בכיף.
    אבל זה לא אומר שנחגוג גם בפעם הבאה.
    אהבתי את הרשומה

  • llaliiblue  On 10/10/2012 at 15:49

    וואו. אני כל כך מסכימה איתך! נישאתי לאדם שחושב בדיוק כך, ובניגוד אליי, הוא לא הולך לארוחת חג כי "לא נעים", וככה אני מוצאת את עצמי במכבש לחצים סימפטי, שכבר בסוף חג סוכות, צריכה לחשוב "לאן נוסעים בפסח"?

    לא יודעת למה זה, שארוחות חג הן דבר כל כך מעיק. למה? ההמולה? הבלגאן? תמיד מרגישה נורא אנטיפטית כשאני יודעת שאני מעדיפה לשבת בחדר לבד ולהאזין למוזיקה, מאשר לראות את כל המשפחה..

  • יוסף ע  On 10/10/2012 at 17:39

    רשומה מעניננת מאוד,
    רציתי להעיר לגבי תאריכי לידה – צריך להפנים שיש היום המוני אנשים בישראל שיגידו לנו את התאריך העברי כתאריך הלידה שלהם ( לא בטוח שזה רע, מי אלו היו בכלל אוקטובר (חוץ מאלבום חביב של יו 2) , נובמבר וחבריהם שהנוצרים כפו עלינו?)

    לגבי חגים – יום עצמאות הוא חג נורא בעיני ( אני קצת מסכים עם החרדים בענין הזה, הוא גם לא ממש מהתורה הקדושה) ותחושתי זו התחדדה והועמקה לאחר מגורים בסמוך להר הרצל ( לא רק כלבים סובלים מהזיקוקים, לידיעת פרנסי העיר ואחרים)

    הנורא מכל בחגים בעיני הוא אוסף מוספי החג עם שלל העצות כיצד להעביר את החג בשלום – בלי יותר מדי שמן בסופגניה, כיצד נעביר את הצום בקלילות ועוד מטעמים ניואייג'יים שסר ליחם
    ולאחר ארוחת חג משפחתית או לא משפחתית אני שותף למשורר שהציע לעלות לחדר עם קפה ותקליטים ( אפשר גם תה אם השעה מאוחרת ורוצים להרדם)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: