הסיפור שלא ייאמן על מומו

איש עם גיטרה, ז'ורז' בראק, 1911

הפעם הראשונה היתה בתיאטרון ירושלים.

בוא, בוא מהר, א' משכה בידי אחרי ההופעה, נלך מפה.

למה?

יש פה מישהו מהכיתה שלי, שאני לא רוצה לראות.

מי זה?

קוראים לו מומו. אין לי כוח בשבילו.

הלכנו.

 

בגינת רחוב עזה, בשכונת רחביה, כשיצאנו להוציא את הכלב היא אמרה: עוד פעם ראיתי אותו.

את מי?

את מומו.

מי זה מומו?

אחד, נו, אמרתי לך. הוא למד איתי בלֶיָדָה.

לֶה…מה?!

לֶיָדָה. תיכון.

מה זה תיכון לֶיָדָה?

התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, מעצבן אחד.

מה מעצבן?

כל הזמן אני רואה אותו, את מומו. בכל מקום. הוא כאילו רודף אחרי. אני הולכת עם חברות לסינמטק, מומו שם. יוצאת ליריד חוצות היוצר, מומו שם. יושבת למכור תכשיטים במדרחוב? מומו עובר ובא להגיד שלום.

ומה הבעיה איתו?

הוא מתלהב כזה, אוף. לא בא לי עליו.

 

בקיץ נסעתי עם ההורים שלי לחו"ל ופגשתי את א' אחרי חודש וחצי בפאריז. ספטמבר 1986 היה גשום וקר. הגשם לא חדל לרדת. העננים נזלו ודלפו ללא הרף והעיר אפורה וחשוכה.

בואי נלך לקפה דה מאגו, הצעתי. קראתי שארנסט המינגוויי וג'יימס ג'ויס היו יושבים שם והייתי סקרן לדעת איפה היו שותים שניים מגיבוריי הספרותיים הגדולים ביותר.

אבל בעוד המלצר מחפש בעיניו היכן להושיב אותנו, א' החווירה: אוי, לא…בוא נעוף מפה.

למה?!

מומו כאן.

נו, באמת. זה לא יכול להיות, מומו בירושלים. זה סתם מישהו שדומה לו.

לא! לא! זה מומו, אני בטוחה. מהר, לפני שהוא יראה אותי.

הלכנו לקפה דה פלור, המקום שבו סימון דה בובואר, ז'אן פול סארטר וז'אק פרוור אהבו לשבת. והגשם לא הפסיק לרדת.

הוא לא חדל גם בימים שאחרי. א' היתה בדיכאון. בוא ניסע מכאן, אמרה. אי אפשר לטייל. אי אפשר להסתובב בגנים. חשוך. קר. גשום. בוא נברח מפה.

לאן?

לא יודעת. איטליה. ספרד. קח אותי למקום שבו השמש זורחת.

נסענו באוטובוס לילה מפאריז לברצלונה. הסתובבנו ברחובות, חרשנו את העיר ואחרי כמה ימים המשכנו למדריד. הדבר הראשון שרציתי, כשירדנו מהרכבת, היה לבקר בפראדו. אוסף הציורים הספרדיים של המוזיאון, זכרתי, הוא נדיר במיוחד ומכיל מספר יוצא דופן של ציורי אמנים מימי הביניים ועד המאה ה-19, ביניהם אל גרקו, גויה ולאסקז. אבל מה שעניין אותי במיוחד הוא האוסף המטורף של הציורים הפלמיים, שהגיע למדריד בשל השליטה הספרדית על ארצות השפלה. הסקרנות בערה בי במיוחד לגבי היצירות של הרונימוס בוש הנערץ. אבל המוזיאון היה סגור.

 

באותו לילה, היה בינינו ויכוח קשה. עבדתי אז על רומאן והשקעתי בו שעות רבות. אבל א' אמרה שלדעתה אני צריך להפסיק ולכתוב, "כי רק גאונים צריכים לעסוק בכתיבה ואתה כותב בסדר, לא יותר".

בסדר?

בסדר. כן. בסדר גמור אפילו. כותב טוב. לא יותר. אתה לא קוטזי, לא המינגוויי. אפילו לא א.ב. יהושע.

את מתכוונת לבינוני. את טוענת שאני בינוני.

אני אומרת שאת האמנות צריכים להשאיר לגאונים. סתם אנשים שיודעים לכתוב לא צריכים להתעסק בזה.

הויכוח על "למה לכתוב" ו"מי צריך לכתוב" ו"מה הם המניעים לכתוב" נמשך עד הבוקר, ובא הזעם והזעף. משהו נשבר בינינו.

למחרת, על הבוקר, התייצבנו בפראדו. בכניסה לאולם האובאלי של הציורים הפלמיים, א' קפאה.

הוא פה!!!

מי?

מומו!!!!!!

תפסיקי , נו, את בפארנויה.

לא! לא! מומו פה!!

זה לא הוא!

זה כן הוא! אני מזהה אותו מקילומטר!
נו, זה לא יכול להיות!

כן! כן! כן! בוא נלך…

לא, התקשחתי. אני לא הולך לשום מקום בגלל איזה מומו.

היא פנתה ממני בזעם, כדי ללכת, ונתקלה בחיוך המקסים של מומו שנעמד מולה, החיוך שכבש מיד את לבי. "היי, א', מה נשמע?", קולו הרך התנגן. "איזו הפתעה לראות אותך כאן…"

היי, מומו, אמרה א' בחוסר חשק מופגן.

נעים מאוד, מיהרתי ללחוץ את ידו. בועז. בן הזוג שלה.

א' שתקה והדבר רק גרם לי לרצות ולחמם את האווירה. זו היתה נקמה מתוקה על אמש.

רוצה לבוא לאכול איתנו? הצעתי.

כן, תודה, מומו שמח. אני לבד לגמרי בעיר.

א' נעצה בי מבט מלוכסן וזועם.

מומו היה רזה ונאה, לבוש חולצה סינית לבנה, מכנסיים אפורים ונעלי זמש שחורות, והמשקפיים העגולים שיוו לו מראה של משורר. הלכנו לאכול. "מאיפה באתם?" התעניין מומו.

מברצלונה, וקודם מפאריז, אמרתי.

"מעניין", אמר מומו, באתי לכאן מפאריז.

רציתי להגיד לו שכן, אנחנו יודעים, הרי ראינו אותך בדה מאגו, אבל התאפקתי.

בזמן שא' נעצה את המזלג באוכל ונעצה את מבטה הצונן בצלחת, אני ומומו שקענו בשיחה נלהבת על הגיטריסטים הגדולים של ספרד והוא הסביר לי את ההבדלים שבין הטכניקה של אנדריי סגוביה לבין זו של פאקו דה לוסיה. 

אני הולך מחר לראות גיטרות, אמר מומו. רוצים לבוא איתי?

לא! אמרה א'.

כן, אמרתי. בטח. איפה נראה גיטרות אם לא במדריד?

בלילה היא הפנתה אלי את הגב ונרדמה בלי לומר מילה. אני חייכתי כשנזכרתי במומו וביום הצפוי לנו למחרת. יש לך חבר, שרתי לעצמי. יש לך חבר.

 

ב-1989 מומו זכה בתחרות בינלאומית לגיטריסטים קלאסיים, א' ואני נפרדנו והיא נסעה לניו יורק. מומו עשה מאסטר במוסיקה קלאסית מטעם האקדמיה למוסיקה בבאזל, שוייץ, ניגן במספר תזמורות בישראל, השתלם בנגינת סיטאר והקים את להקת נאגווה והוא מופיע כסולן וירטואוז במקומות שונים בארץ. פגשתי אותו אחרי 25 שנה וזה היה מרגש מאוד

שלמה עוז. "מומו". והסיטאר

שלמה עוז. "מומו". והסיטאר

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עידית פארן  ביום 09/16/2009 בשעה 20:44

    זה נורא יפה

  • אלינור ברגר  ביום 09/16/2009 בשעה 20:51

    ראשית, אתה כותב מהטובים ביותר שאני מכירה..שנית, יש כאלה שקוראים לזה גורל. נועדתם להיפגש, אתה ומומו ושום בריחה ממנו לא עזרה. עובדה

  • חן  ביום 09/16/2009 בשעה 21:55

    תודה על הסיפור הכתוב היטב ועל ה"טיול" האומנותי והגסטרנומי .
    שנה טובה בועז .

  • נועם  ביום 09/16/2009 בשעה 22:35

    תודה

  • אסתי  ביום 09/17/2009 בשעה 0:09

    לי אגב האהבה העיקשת הזאת (שהיתה או אולי בכלל לא היתה) הזכירה דווקא את איאן מקיואן שהוא הרבה יותר טוב מפול אוסטר

  • דפנה לוי  ביום 09/17/2009 בשעה 7:17

    לשיר של סרנגה? מומו…מומו….
    🙂

  • שרון רז  ביום 09/17/2009 בשעה 8:20

    בינוני אתה לא, בועז
    תיארת את א', כדמות נשית מהמעצבנות שיש
    אהבתי איך הוזמן מומו לארוחה, משעשע
    חשבתי שזה ייגמר בזה שבאמת התגלה אחר כך שהיא שכבה איתו במקביל אליך ורק כאילו התחמקה ממנו, אבל שמחתי שלא כך היו הדברים…
    בלידה- הירושלמים הללו, משהו פגום…
    היה פוסט נהדר, תודה ושנה טובה ומבורכת

  • ח ל י  ביום 09/17/2009 בשעה 8:36

    ענק.

    כמה בנאלי מצידי לחשוב תוך כדי שהנה, עברו שנים, אתם והיא נפרדתם כבר מזמן ולפתע ראית אותם צועדים עם עגלה או משהו שכזה חייכניים וטובי לב….למה שיהיה בנאלי, זה אתה 🙂

  • אתי גל  ביום 09/17/2009 בשעה 9:34

    קראתי את הסיפור הזה די בתדהמה. לא רק בגלל האירועים המוזרים, פשוט בגלל בגלל התיאור, שמתיישב לי במוח גם כמו ציור קוביסטי או סוריאליסטי.
    אני עדיין קצת בהלם.

  • שרון הר פז  ביום 09/17/2009 בשעה 13:41

    אני מקוה שאינך מאלה שלוקחים לתשומת לבם את ההערות הלא נכונות, אלא אתה מפנים את אלה הבונות. אמירות מהסוג שא' אמרה לך, נועדו כדי לפגוע ולא לבנות. רצוי ומומלץ לא להתיחס אליהן. אנחנו כבר לא ילדים קטנים, נכון? אנחנו גדלנו, התפתחנו וכבר יודעים להבחין בין טוב לרע, אני מקוה.

  • מיכל פייקין  ביום 09/17/2009 בשעה 16:29

    זה כמו לקבל מתנה

    אתה כותב מקסים-מקסים

    תודה 🙂

  • אמיר תיבון  ביום 09/19/2009 בשעה 15:52

    אתה חייב כבר להוציא ספר עם כל הסיפורים מהסוג הזה שאתה מפרסם פה… רבים היו מתים לכתוב דברים כל-כך יפים ובכזו פשטות וכנות.

  • אתי  ביום 09/19/2009 בשעה 20:51

    על דעות קדומות שיש לאנשים על אחרים, על פתיחות להכיר אנשים חדשים
    ועל מוסיקאי מוכשר שיצר את האלבום היפייפה של נאגווה.

  • עידית פארן  ביום 09/20/2009 בשעה 21:15

    מה שטבעי (חוץ מלידה טבעית, )זה
    שכשאנחנו קוראים משהו, שמישהו כתב (רונה תקשיבי)אנחנו מגיבים מבפנים עם האמיתות והתחושות שלנו, וככה יוצא שהנה, בועז כתב, אני חשבתי שזה יפה, עוד אחד שניים שלושה ויותר (לא סופרת עכשיו) חשבו שזה נהדר וכמה לא.

    ועל התגובות האלה כמה הגיבו כבר
    לא ניתחתי את הכתיבה של בועז מעולם, כשזו כתבה בעיתון אני לא מצפה לסיפור, אני מצפה לסוג של מידע
    (תדמיין, בועז שאתה זבוב על הקיר, אני מדברת שם עכשיו עם רונה על כוס קפה)

    אף פעם לא שאלתי את עצמי אם הוא סופר או לא, לפעמים אני מתעצבנת, לפעמים מתגלגלת מצחוק
    מדי פעם נבוכה ועושה פרצופים למסך

    היחיד שיחליט אם הזכרונות שלו, או הסיפורים שלו שווים ספר אמיתי עם כריכה זה בועז כהן
    והוא גם זה שיגיד לעצמו אם הוא סופר או לא
    בינתיים, אני קוראת, (אוי זה מתיש לכתוב את זה שוב) חווה את מה שאני חווה , פרצופים למסך ופעם בכמה זמן דמעה קטנה
    זה יפה, זה מרגש, זה טוב
    "יאללה מתי הספר"
    זה משפט שחבר קרוב יכול להגיד

    ואני, אם יהיה כזה (ספר) בוודאי אשמח לקרוא

  • כדרלעומר  ביום 09/21/2009 בשעה 10:47

    האם נוכחותו של מומו סביב א' היתה צירוף מקרים אדיר, הזיה שלה רוב הזמן, או סטוקינג עדין מצד מ'?

  • גלית חתן  ביום 09/21/2009 בשעה 21:40

    גם הסיפור כולו וגם שתי התמונות של בוש ובראק שאני מכירה ואוהבת כבר די הרבה זמן.

    או בעצם מאז שביקרתי בפראדו?
    🙂

  • נבט חיטה  ביום 09/24/2009 בשעה 15:07

    בועז,
    יופי של סיפור.
    🙂

    שנה טובה,
    קלה יותר,
    נעימה יותר,
    מתוקה הרבה הרבה יותר.

  • The Fairy  ביום 09/27/2009 בשעה 6:08

    חושבת, שמומו לא הלך אחרי א', אלא אחריך…הוא ידע שימצא עניין בשפתכם המשותפת.

    The Fairy

  • יעל אוסטרליה  ביום 09/27/2009 בשעה 6:15

    YO
    מומו שיחק אותה. וטוב שחזרת. אתה הרי כותב נפלא

  • נתי  ביום 09/27/2009 בשעה 6:24

    זה נכון –
    את הכתיבה צריך להשאיר לגאונים – בגלל זה אתה כותב
    🙂

  • בועז  ביום 09/27/2009 בשעה 6:27

    תודה לכולכם.

    הסיפור קרה באמת. בדיוק כפי שהוא מתואר.
    המקריות היא דבר מופלא, לפעמים.

  • avha  ביום 10/08/2009 בשעה 6:34

    אחלה סיפור.
    שנה טובה

  • בורי  ביום 02/27/2010 בשעה 10:37

    את שמו של הסופר הדרום אפריקאי
    קוטזי Coetzee
    צריך להגות ולכתוב קוטזיה.
    זו טעות נפוצה במקומותינו. לא מדובר בשם אנגלי כי אם אפריקאנס.
    שמה של סופרת דרום אפריקאית אחרת, דלין מתיה
    Matthee
    דווקא נהגה נכון

  • llaliiblue  ביום 08/22/2012 בשעה 16:32

    🙂 🙂 תודה על החיוך (מאוזן לאוזן). סיפור אדיר.

    ואתה לא בסדר
    אפילו לא בסדר גמור
    אפילו לא ממש ממש ממש בסדר גמור גמור
    אתה כותב נפלא, ובחסד, ומוכשר – כל כך. ואתה צריך לכתוב, כמה שיותר, המון. שאוכל להמשיך לגמוע את המילים שאתה מחבר למשפטים, את המשפטים שאתה מחבר לסיפורים שלמים שמעלימים מחשבות באמצע של יום, שמעלים מחשבות אחרות, יותר טובות. אתה כותב בתשוקה – ואין דרך טובה מזו לכתוב.

  • ורד נבון  ביום 02/07/2013 בשעה 23:09

    סיפור שלא יאמן, כתוב בכישרון גדול.:) ואין כמו טיול אינטנסיבי בארץ אחרת כדי לדעת אם להיות או לחדול בזוגיות…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: