אלוהים הוא גדול

 

 
 
 
 

התאריך: 1  בדצמבר 1978, יום שישי, א' כסלו תשל"ט. בחצר בית הספר הדתי נאספו שתי הקבוצות. מצד אחד, הקבוצה של וותיקי השכונה, "הערסים", בלשוננו,  או "הפושטקים", כהגדרתה של אמי. אלה עלו למגרש בהרכב שכלל, בין היתר, את "האחים הזאבים", שהיו רזים וגבוהים, פניהם שקועות ושיערם שחור וחלק ועיניהם מזרות אימים, אליקו "הצוחק", המהיר והקנטרן והשוער יונתן בוסקילה הקצר והעבה.

 

מצד שני, היינו  אנחנו, החדשים, שרק לא מזמן הגענו אל השכונה החדשה,  שהתקבצנו ממקומות שונים בעולם, מחולון וקיראון, ריגה וקייב, בומביי ובית שאן – כולל יהודה "אידי סודא" ויאשה הנמוכים והמוצקים בהגנה, אשר, ההודי הזריז, יענקלה, העיראקי החזק, שהקפיד מאוד לישון כל יום בצהריים, רחמים ברכה הבולגרי מהפועל קרית אונו, גאוות השכונה, ושי התימני "רגל הנפץ", מנפץ השמשות ואימת השכנים והשוערים, ומשה הגרוזיני, וגם אני, הרזה עם השערות הארוכות ונעלי לה-קוק ספורטיף לבנות.

 

היו  לנו גם שני "זרים". לוי וייצמן, שחקן החיזוק מבית שאן, שלא באמת גר בשכונה אבל היה מבקר את אחותו הגדולה לעתים קרובות, ונשאר ימים – ולפעמים שבועות – על חשבון הלימודים, וכבר נחשב אחד משלנו, ומשה בוטבול – ששופט נבון אחד ציווה להרחיקו מבית הוריו המופרעים בנתניה, והוא זכה למשפחה אומנת שגרה אצלנו ברחוב, ויותר מכל העריץ את דויד לביא, "ראש פז" ומלך השערים של מכבי נתניה, שהוביל את הקבוצה מעיר היהלומים לדאבל הסטורי באותה שנה.

 

המשחק היה חשוב וקובע. הוותיקים נגד החדשים, תושבי הבלוקים הישנים והמוזנחים של גני תקוה, נגד תושבי גבעת סביון, השכונה שזה עתה נבנתה באפור ולבן בידי "אפריקה ישראל", כדי לשכן בה עולים חדשים וסתם זוגות צעירים עם ילדים, שהצליחו להשיג משכנתא ולרכוש דירה חדשה.

 

הטינה בין "הוותיקים" לבין "החדשים" הרקיעה שחקים, בימים שלפני המשחק. כביש אחד הפריד בינינו, אבל הם התייחסו אלינו כאל מתנחלים, פולשים, גורמים בלתי רצויים – וכל נסיונות הפשרה וקירוב הלבבות מצדנו לא הועילו. היה זה נציג הערסים, אליקו, שהגיע בכפכפי עץ למגרש העגול שבו שיחקנו יום אחד כדי לקבוע את מועד ההתמודדות.

 

1 בדצמבר 1978, היום לפני 30 שנה. המשחק נקבע לשעה ארבע, אורכו היה 60 דקות בדיוק, כדי להספיק להגיע חזרה הביתה לפני כניסת השבת. השופט, טירן, היה אמנם מקובל על שתי הקבוצות, אבל כחלוף 20 שניות משריקת הפתיחה היה ברור שיש כאן שיפוט ביתי מובהק. כדור ירוי וסתמי פגע במתנו של יהודה אִידִי סוּדָא, וטירן משום מה הצביע בנחישות אל הנקודה הלבנה. פנדל.

"לא היה פנדל!"

"היה באבו-אבוה!"

 "לא היה!"

"שתוק יא בן זונה"

"סתום ת'פה, זקנה, אני יזיין את האמ-אמ-אמא שלך!"

"מרוקאי מסריח"

"רוסי מזדיין"

 "בוא לפה!"

"איי! איי! כושלאמ-אמ-אמא ש'ך"

"מוצץ זין"

"מוצצת אחותך הרוסיה"

"תאכל חול תאכל"

"טפו יא חרא"

תפרידו! תפרידו! – תחזיקו אותי! תחזיקו!  שאני לא לא יקרע אותו!

 

אדומים. מיוזעים. יהודה אִידִי סוּדָא שרוט בלחי מציפורן הזרת הארוכה והמטונפת של אליקו.  שי, כדרכו, לא מאמין באלימות – ומביט מחויך בהיאבקות הקרקע, רוכן אל המתגוששים, ידיו האדירות תולשות את הנצים המכסחים זה את זה, ערבית מרוקאית רוסית עברית הולמות זו בזו, הוא משליך כל אחד לצד אחר, והשופט טירן ממשיך ומצביע על הנקודה הלבנה. "פנדל", הוא אומר. אנחנו מקבלים את הדין – וכי הייתה ברירה? – ובוסקילה השוער העבה רץ כל הדרך מהשער שלו עד לרחבה שלנו, ועושה מזה 0:1 לערסים.

 

אנחנו מנסים לארגן את השורות, ברכה מדביק כדור אחד למשקוף של בוסקילה, שי מפציץ מרחוק ובוסקילה הודף, וכמעט שובר את היד. "איזה טיל, יא מניאק", הוא רוטן. אבל הערסים יותר מיומנים, אנחנו לא מאורגנים בהגנה, ואליקו הזריז מסתנן ביני לבין בוטבול ודופק לפינה את ה-0:2.  "ססססססססאמק!!!!!!!!! למה אתה לא שומר???!" וייצמן צורח בזעם, ולא ברור לי למי הוא מתכוון, אלי או לבוטבול, וזה גם לא משנה כלום.

 

לשמור! לשמור! לתקוף! לתקוף!  ברכה, המקצוען היחיד בינינו, מנסה לעשות סדר, הוא גם לוקח כדור לבד לסלאלום מרהיב בתוך הרחבה של הערסים, "תממסססססססססור !  רמי, תמסור!!!!!!!" – אבל הוא לא מוסר, הוא מסבסב את כל ההגנה, ובועט החוצה. "למהההההההההההההההה??!" אנחנו צורחים עליו, "שניים ברחבה חופשיים!! יא אגואיסט!!"

 

טוב, יאללה, מחדש! מחדש!  שי לוקח אחריות, לסגור את אליקו. "לסגור. אל תתן לו למסור", ואנחנו סוגרים את אליקו, אבל שלמה והאחים הזאבים מתמסרים ביניהם באין מפריע, כאילו אין מחר, ומשחילים לנו את ה-0:3, שטוח לפינת השער של לוי וייצמן המצווח ככרוכיה: "יא בני זונות, קוקסינלים מוצצי זין, מה אתם משאירים אותם לבד?!!"

 

וייצמן באמת בקריזה. הוא לוקח כדור ובמקום להוציא כדור שוער, מתחיל לכדרר קדימה. הערסים מופתעים מהיוזמה, ולא חושבים אפילו לנסות לעצור אותו, עד שהוא חוצה את מחצית המגרש, ודוהר אל השער שלהם, והם המומים מהחוצפה התהומית של השוער הזועם. אבל כשלוי וייצמן שלנו עושה תרגיל על אליקו – תנועה של הגוף שמאלה, וסנוקרת בחיצון של הנעל והכדור הולך ימינה – אליקו מגיב בדרכו האלגנטית, ומכשיל את לוי וייצמן מאחור. הכדור יוצא החוצה, וייצמן משתטח על הדשא.

 

עכשיו כבר מלחמת עולם. וייצמן מזנק ומפיל את אליקו אל הקרקע, דוהר על גבו ודוחף לו דשא לתוך הפה בידו השמאלית, האחים הזאבים מנסים לעקור את הוייצמן המשתולל שיושב על אליקו המעוך, בזמן שיונתן בוסקילה העבה דופק לו בעיטות בצלעות מהצד.

"תעזוב אותו, יא מזדיין! תעזוב אותו, או שאני דופק לך קרש בראש"

"מזדיינת אחותך!"

"אמא'שך מזדיינת!"

"הלו, הלו, בלי לערב הורים!!"

 אני אפתח לך ת'תחת, יא הומו; בוא, אינעל אבוק, בוא נראה אותך גבר!" ; טוב, חלאס! חלאס עם זה!"

 

מה? אני שואל את שי, שנראה מעט לאה.

"אם זה ממשיך ככה, אני הולך", שי משקיף מהצד על המהומה בתוך הרחבה של הערסים.

אתה לא יכול ללכת, אני אומר לו, יש עוד חצי שעה למשחק.

"נשבר לי מהדפוקים האלה. זה משחק, זה?"

 

וייצמן חוזר לשער, אליקו הולך לשטוף פנים. השופט טירן נותן לנו בעיטת עונשין מחוץ לרחבה. "אם זה לא פנדל, מה פנדל, יא טירן?", ברכה מתקומם.

זה לא היה ברחבה, טירן אומר בקשיחות. יאללה, תבעטו.

תרחיק אותם 9 מטר, ברכה דורש.

זה תשע מטר, אומר טירן.

איזה תשע? מה תשע? הם עומדים לי פה, על הביצים, איך אפשר לבעוט ככה? תרחיק אותם.

טירן מסתכל במבט קומבינה על האחים הזאבים ועושה סימן של נפנוף מנגל ביד, מורה להם "אחורה, אחורה",  הם מסתובבים ומתרחקים מעט, וברכה מנצל את ההזדמנות ובועט כדור מעל החומה המתהווה, היישר אל תוך הרשת.  "מה זהההההההה?", הם צורחים, "זה לא גול! הוא לא חיכה".

טירן, משום מה, מגלה פתאום עמוד שדרה מוסרי ודבקות בחוקת המשחק. "הוא לא צריך לחכות, לפי החוק", הוא אומר, חצי מתנצל, ומצביע על עיגול האמצע. 1:3.

 

"יאללה, יאללה",  הם מדרבנים אחד את השני, "עוד רבע שעה, נקרע להם ת'תחת, ונלך לעשות שבת". 

אנחנו נעמדים כקו מז'ינו מול ההתקפות הנזעמות שלהם, אבל הם טובים יותר, קשוחים יותר ומהירים יותר, ובית הספר לכדורגל שהם עושים ברחבה שלנו נגמר בהתנגשות של וייצמן ובוטבול, גליץ' של ברכה שמנסה להציל, ובכדור נוסף ברשת שלנו. 1:4, יא זבלים, צוחקים האחים הזאבים את הצחוק המפחיד, ומחליקים כף.

 

ברכה מגביה כדור מקצהו הרחוק של המגרש, ואני מרגיש איך צומחות לי כנפיים, מעופף אל על, בקלילות לא ברורה, כמו פיטר פן, בוסקילה קופץ, אבל ראשי גבוה מהידיים שלו וכדור הזהב של ברכה נוחת על מצחי ומשם עמוק אל תוך הרשת. 2:4, ואני לא משער שזה השער האחרון בחיי, שאבקיע בנגיחה.

 

הערסים לא מתרגשים, הזמן לטובתם, גם טירן, כדור מתגלגל לקרן וברכה רץ להרים. דחיפות, סטירות, יריקות ברחבה, חולצות נתפסות ונקרעות. ברדק גמור, כדור לכאן, כדור לשם, האחים הזאבים הודפים בזלזול כדור שמתגלגל לאט לרוחב השער, אני רק מניח את הרגל, שפיץ קטן, מקרי, שער שני תוך דקה וזה כבר רק 3:4.

"הם יהרגו אותנו אם נשווה", אשר ההודי לוחש לי, "אנחנו לא נצא פה חיים".

אל תבלבל את המוח.

"נשבע לך", אשר שם יד על הלב.

אליקו משתולל בתוך הרחבה שלנו, עובר את כולם אבל וייצמן מחליט להציל את המולדת החדשה, מתאבד אל תוך קצה הנעל המונפת של "הצוחק", נוגח עם הראש את הרצפה אבל עוצר שער בטוח.

 

טירן נראה קצר-רוח, הוא רוצה לגמור וללכת. הקבוצה שלנו בועטת כמו משוגעת לשער הנגדי, כדורים שורקים מעל וליד השער של בוסקילה. אליקו עושה תנועות ידיים מגונות המורות אל חלציו ומבליט את האגן, תוך כדי מצמוץ שפתיים מתועב, והוא צוחק. וייצמן עוזב את השער שלנו שוב, בהפקרות חסרת גבולות ועולה לנסות את הבלתי אפשרי.

 

עכשיו כבר אין מה להפסיד. הכדור אצלי, אני רחוק מהשער, טירן מסתכל בשעון, אני נותן קטנה לשי, שמקבל את הכדור השטוח, ובמקום למסור עושה את הלא ייאמן: מניף את רגל הנפץ וממרחק דמיוני משגר פצצת אימים, שקורעת את הרשת ועושה את ה- 4:4, בדיוק בשניה שטירן שורק לסיום, והשוער יונתן בוסקילה המתוסכל משכיב את בוטבול המסכן שלנו באגרוף לתוך הפרצוף, ואני מרים את רגליי ונס מהמגרש, יחד עם כל הקבוצה, כשהאחים הזאבים דולקים אחריי, אבל אני עם שיגעון הורמונלי בתוך הורידים, מדלג מעל לחומת האבן של המגרש, רץ במורד הרחוב, הביתה, משאיר מאחוריי את הצרחות, הבגדים הקרועים, הקללות והדם, רק כדי לפגוש שעה אחרי כן את האחים הזאבים, בוסקילה, אליקו ושלמה בבית הכנסת המרוקאי, רחוצים וחבושים, מקושטים בפלסטרים ותחבושות, צבעי יוד על הפנים, מחזיקים בסידור בעיניים חצי עצומות, נוגעים בכאב בלחי תפוחה, סגולה, צולעים אל מול ארון הקודש ומביטים בי וגם בשי בשנאה תהומית, שפתיהם ממלמלות אוטומטית קטעי תפילה ואצבעותיהם מסמנות לנו "חכה, חכה", ואני כמו ניצול קרבות שנחלץ בנס, משפיל ראש, נזכר, מחייך לעצמי בנעימות. אֲדנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח. וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ  בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, אֱלהֵי אַבְרָהָם. אֱלהֵי יִצְחָק וֵאלהֵי יַעֲקב…  הָאֵל הַגָּדול הַגִּבּור וְהַנּורָא. אֵל עֶלְיון. גּומֵל חֲסָדִים טובִים. קונֵה הַכּל וְזוכֵר חַסְדֵי אָבות. וּמֵבִיא גּואֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמו בְּאַהֲבָה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיא וינטרוב  On 12/01/2008 at 21:31

    סיפורי הכדורגל מהילדוּת הם הכי יפים…
    אצלך בועז, זה נשמע כמו הגרסה הבלתי מצונזרת של "הכדורגלנים הצעירים" – אם אני לא טועה כך קראו לסדרת הספרים ההזויה הזו (אין מילה אחרת לתאר את המשחק בו מצרים, כמדומני, הובילה עד ישראל 12-0 במחצית, בגלל שאלון החלוץ נחטף, ובהפסקת המשחק הוא מונחת לאמצע האצטדיון ובמו רגליו מביא את הניצחון 13-12 לישראל).

  • Jack-In-Box  On 12/01/2008 at 21:35

    מצויין בועז.עוד תמונת ילדות מרתקת.
    אהה, והנה הגיע דצמבר שאתה אוהב. רק שיהיה כמה שיותר גשם…

  • יעל מסביון  On 12/01/2008 at 21:47

    אני אדבר על היום
    גני תקווה בלי עין הרע נראית אפילו יותר טוב
    מגבעת סביון.

  • יוסי  On 12/01/2008 at 22:11

    סיפור סיפור, גרם לי לחייך.

  • ליאור  On 12/02/2008 at 0:09

    זה שמה של סדרת הספרים

  • שרון רז  On 12/02/2008 at 9:57

    פוסט אדיר, בועז, נקרעתי לפרקים
    אותנטי ומשובח, ואיך שאתה זוכר מדוייק (או ממציא מדוייק)…
    היו לכם רשתות בשערים? וואהו, מצבכם היה טוב
    ולגבי דויד לביא ונתניה, אני זוכר שהוא עצמו היה רגל הנפץ, רגל נפץ אימתנית

  • בן ציון  On 12/02/2008 at 10:06

    הצלחת להזכיר לי (במדויק!) את אוירת השכונה שלי (בקרית ביאליק, אבל כנראה שכל שכונה היא אותה שכונה).
    סיפור מעולה.צחקתי כמו משוגע

  • יוסי  On 12/02/2008 at 13:27

    ארוע מכונן ממש.

    ולגבי דוד לביא:
    שרון רז, אתה משכתב את ההיסטוריה!
    דוד לביא התפרסם דווקא בנגיחות שלו ולא בבעיטות.
    (ואגב, בעניין הזה הוא היה היורש הבלתי מעורער של ויקטור סרוסי שהיה מהדור הקודם של מוטל'ה שפיגלר).
    חשוב לדייק בדיני נפשות מעין אלה.

  • נועה אסטרייכר  On 12/02/2008 at 14:27

    כתוב מצחיק נורא.
    ומאוד אמין.

  • שי טוחנר  On 12/02/2008 at 14:37

    עוד פוסט נהדר שמזכיר לי אפיזודות משעשעות מילדותי.

    תודה!!

  • מושיקו  On 12/02/2008 at 14:39

    סרוסי היה מלך השערים של הליגה בשנת 1974. האיש שהבקיע 142 שערים לזכות מכבי נתניה. ואיזה שם נהדר היה לו.
    ו-י-ק-ט-ו-ר
    ס-ר-ו-ס-י

  • שרון רז  On 12/02/2008 at 15:41

    יוסי ידידי, חס וחלילה, איני משכתב את ההיסטוריה (אני מקווה), אני לפעמים כותב אותה בעצמי…
    עד כמה שאני זוכר דוד לביא היה מבקיע גם ברגל או במיוחד ברגל ואני כמעט משוכנע במאה אחוז שאני זוכר טיל אדיר שלו לשער בבעיטה מרחוק באחד המשחקים, מקווה שאני לא מתבלבל עם בני לם…
    מכבי נתניה היתה ענקית אז, באמת

  • אביגדור עמירה  On 12/02/2008 at 15:58

    הסיפור שבועז מספר מתרחש בסוף שנת 1978. זו היתה השנה הגדולה של מכבי נתניה, הקבוצה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל.

    ב- 24.5.1978 השלימה קבוצת מכבי נתניה בהדרכתו של שמואל פרלמן ז"ל, את הזכייה בטריפל היסטורי שלה. 15 ניצחונות, 8 תוצאות תיקו ורק 3 הפסדים. באותה עונה (1978) זכתה הקבוצה ושחקניה בתארים רבים. גם "גביע ההגינות" (הכי מעט כרטיסים צהובים), מלך השערים (דוד לביא עם 16 שערים ב- 26 משחקים), סגן מלך השערים (עודד מכנס, 14 שערים), שחקן העונה (משה גריאני, שהבקיע 9 שערים), ראש פז (לביא הבקיע 8 שערים בנגיחות). הקבוצה זכתה גם בתואר אירופי (האינטרטוטו).

  • דרור פויר  On 12/02/2008 at 16:00

    מעולה. אתה מלך.

  • יוסי  On 12/02/2008 at 18:22

    לשרון,
    בעיטות הטיל היו של ויקטור חסן (הידוע יותר בכינוי "פנגל").
    אגב, לא מזמן פגשתי את פנגל בעניין משפטי כלשהו. סיפרתי לו שהוא היה האליל שלי, וכי בחיים לא אשכח את השער ממרחק 40 מטר שהבקיע בדקה ה-90 נגד הפועל תל אביב לפני כ-40 שנה.
    לא הייתי צריך להתאמץ להזכיר לפנגל את הגול הזה. הוא הוציא מהארנק גזיר עיתון צהוב ובו התמונה של הגול האלוהי ההוא.
    ע'ד היום אני צרוד מהצווחה שנפלטה מגרוני כשהובקע הגול.

  • אודי שרבני  On 12/08/2008 at 14:27

    אגב,
    הכוונה היא לאחים דעבול?

  • eladna  On 02/17/2009 at 20:50

    אהבתי, במיוחד את הסיום של החכה חכה בבית הכנסת

  • איילת  On 09/08/2009 at 18:35

    סיפור ג-ד-ו-ל, פשוט גדול.

  • אורה גור אש  On 09/08/2009 at 20:11

    תיאורים כה מדויקים של האווירה בשכונה בין שני הקצוות, של הטיפוסים, של סגנון הדיבור ופליטת הקללות שנוהגים לנבוח במגרש הכדורגל,
    כה אמיתי ומוחשי, עד שנדמה לי שהרחתי מקרוב את זיעת הנערים "הלומי הקרב" וחמומי המוח
    ולבסוף מילות התפילה בבית הכנסת,
    פשוט: נהדר ! גדול !
    אם לא כשרון הכתיבה העסיסי שעשה לי את זה,
    אין סייכוי שהייתי מטריחה עצמי לקרוא.
    ברכות מכל הלב על הזכיה.

  • ריקי כהן  On 09/08/2009 at 23:18

    צחקתי מאוד, ואני לא מגלה עניין בכדורגל לעולם. אבל זה לא הסיפור, כמובן
    מזל טוב

  • יעל אוסטרליה  On 09/09/2009 at 0:18

    בשבילי זה מקום ראשון
    התגלגלתי אז מצחוק מהסיפור הזה
    אני זוכרת בלי לקרוא אותו עד היום
    כל בכבוד בועז
    מגיע לך בהחלט

  • קול  On 09/09/2009 at 14:03

    השיר כמה יוסי קופץ לראש

  • נועם  On 09/09/2009 at 16:13

    בהצלחה.
    הסיפור מצוין.

  • אהוד אמיר  On 09/09/2009 at 16:37

    ורק הערה, למען הדיוק ההיסטורי: "הספורטאים הצעירים" לא פיגרו 12:0 וניצחו 13:12, אלא פיגרו 123:-4 (מינוס) וניצחו 125:123. אם כבר אמינות בסיפורת העברית, אז עד הסוף.

    הפוסט הראשון שלי מימי על כדורגל, הוא בנימה הפוכה לגמרי. לא הירואית כמו שלך. אולי אפשר "סרקסטית":

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1211986

    ואת ההולנדי של עכו כבר קרעתם?

  • אהוד אמיר  On 09/09/2009 at 16:42

    לא דוד לביא היה מלך מלכי השערים, אלא עודד מכנס. ויסוקר בשער, חיים בר בלם אחורי, פודי חלפון מגן שמאלי, גד מכנס מגן ימני, בלם קדמי – דוד ("למרוח חומוס על נוסעת בטיסה וללקק אותו ממנה בגובה 10,000 מטר מעל האוקיינוס") פיזנטי, בקישור – משה ("מושיקו") גריאני, בני לם, ובחוד – לביא ומכנס – ומאוחר יותר יגאל מנחם. שכחתי את השאר. 6:1 על מכבי תל אביב. 6:0 על ביתר ירושלים. ואני ילד בן שמונה, שירים ושערים.
    והיום אני בן 38. באמת, אין לי מה לעשות בחיים? איך אני זוכר בשלוף את השמות האלה?

  • אהוד אמיר  On 09/09/2009 at 16:45

    באתר ההתאחדות שאליו לינקקת, כתוב: "עשרת הסיפורים הטובים ביותר (5 הזוכים ו-5 סיפורים הראשונים ברשימת השניה) יזכו את מחבריהם בכרטיס זוגי למשחק הנבחרת הלאומית מול לטביה במסגרת מוקדמות גביע העולם 2010 שייערך באצטדיון רמת גן ב-5.9.2009. את הכרטיסים ניתן לאסוף מקופת ההזמנות באצטדיון ביום המשחק."

    אהמ-אהמ.

    אני מקווה בשבילך שעמדת בפיתוי ולא הלכת למשחק הנפל ההוא.

  • אורה  On 09/09/2009 at 18:28

    ע-נ-ק. מצחיק לאללה הקטע עם הפלסטרים על -הפרצופים הנפוחים בבית הכנסת.

  • אביגדור עמירה  On 09/09/2009 at 20:44

    דויד לביא היה מלך השערים בעונת 1978

    דויד לביא היה גם מלך השערים ב 1980

    דויד לביא היה מלך השערים ב 1984

    דויד לביא היה מלך השערים גם ב 1985

    ארבע עונות לביא היה מלך השערים של הליגה

    עודד מכנס היה המלך ב-1976, 1982 ו-1983
    ושנה אחת עודד מכנס היה המלך במשותף עם אלי מיאלי מבית"ר ירושלים

  • אהוד אמיר  On 09/09/2009 at 22:39

    (שוב עבדתי חצי שעה על תגובה והמחשב המעפן מחק. יאללה, נראה מה אני זוכר:)

    1. מכנס היה רבגוני. גולים ברגל (ביניהם אחד בעקב, כנראה מול מכבי פ"ת או חיפה, משהו וירטואוזי) ובראש, במינונים שווים. לביא הבקיע בעיקר בראש, עד כדי כך שהיה סיכוי שישבור את שיא השערים בנגיחות. בניתי עליו.

    2. "בועט – ומחלץ" – זו היתה הכותרת ששמו (לפי הקלישאה זה בטח היה מעריב) לתמונות של לביא באסון צור הראשון, מחלץ נפגעים מבין ההריסות, ובשבת – בליגה. מכנס כבש באותו משחק צמד. איך אני זוכר? כי אם לביא היה כובש, הוא היה הופך לגיבור לאומי: "בועט – וכובש". וחשבתי, למה מכנס לא יכול היה להשאיר ללביא איזה גולצ'יק אחד.

    1982, אני בן 11, חי משאריות של דמיון.

  • בני תבורי  On 09/10/2009 at 22:01

    אהוד,
    מכיוון שדיוק היסטורי חשוב לך, אז הנה שתי עובדות לידיעתך:
    1. החומוס התלקק מגופה של דיילת ולא נוסעת.
    2. השער הגאוני של מכנס היה נגד מכבי פ"ת והוא התרחש כדלהלן: מכנס מקבל כדור מחוץ לרחבה, מקפיץ פעם אחת מעל דורון רוזנטל, פעם שנייה מעל יצחק דרוקר, שלישית מעל דוד ספיבק ומשם הדרך לרשת היתה קצרה ביותר. חוץ מזה אתה כותב נפלא.

  • עידית פארן  On 09/11/2009 at 8:23

    יפה, ממש יפה

  • sugar plum fairy  On 09/12/2009 at 21:45

    ברכות על זכייתך

    כרגיל,כתיבתך שזורה ברעיונות נוספים מתחת לסיפור העלילה.
    סיפורים בתוך סיפורים.

    Thr Fairy

  • בועז כהן  On 09/12/2009 at 21:54

    תודה לכולכם. על כך שקראתם, והגבתם. תודה

  • שרון הר פז  On 09/17/2009 at 13:27

    אצלנו בשכונה שיחקו גם בנות כדורגל (ואני ביניהן, כמובן), כך שהשפה היתה פחות ציורית ויותר רכה, שלא לדבר על התקשורת הגופנית המוגבלת יותר. הרביצו, אך "לא נגעו בבנות", כך שהבנות יכולות היו לכסח את הבנים בחופשיות מתוך ידיעה שרע לא יאונה להן. הבנים היו מסיימים משחק כמו חבריך, בועז, אך אנו, הבנות – אף לא סדקנו ציפורן. טוב, לא היתה לנו כזו…
    הסיפור מקסים!

  • עוזי כרמי  On 10/19/2009 at 4:13

    סיפור מקסים באמת.

    תודה.

  • גמילה מעישון  On 12/26/2010 at 11:11

    תודה על הסיפור מאוד מעניין.

  • טוהר  On 02/01/2012 at 11:20

    סיפור משעשע, מחובר לרוח הילדות המקסימה … סיפור נהדר

  • ניצן  On 02/08/2012 at 15:31

    יסלח לי אהוד אמיר,נחשפתי לכתבה והתגובות רק היום….
    למען הסדר-לגבי הספורטאים הצעירים-התחיל 13:0 למצרים,נגמר 14:13. תבדוק אותי…
    לגבי נתניה של פעם:
    קצת יותר לדייק אז ב-1978,שוער היה ויסוקר,מגינים-גד מכנס ושרגא בר,בלמים-חג'ג' וחיים בר
    קישור-יוסי יונה(ואח"כ) רוזנדורן ז"ל,גזל וקליינמן,והתקפה-גריאני לביא וע. מכנס,כאשר גריאני נכנס לנעלי שפיגלר שפרש במהלך השנה הזו.
    מלך השערים באותה עונה היה לביא עם 16.,אחריו ע.מכנס עם 14.
    לגבי עונת השישיות והחמישיות-גם כאן קצת התבלבלת… מול ת"א 6:0 מול ביתר 6:1, ועוד 5:2 קטן על כפ"ס שגנבה לנו את האליפות….

  • ניצן  On 02/08/2012 at 15:39

    גם לבחור שכתב על ויקטור סרוסי הערה קטנה.
    נכון שהוא היה מלך השערים של נתניה ב-1974(האליפות השנייה),אך מלך השערים של הליגה באותה עונה היה בני אלון מהפועל חיפה עם 15 שערים.
    לסרוסי היו רק 11…

  • ניצן  On 02/08/2012 at 15:44

    ואחרון חביב-בועז כהן….
    אם תאריך המשחק שלך הוא 1 בדצמבר 1978,הרי שבסיום עונה זו(1978-1979) זכתה בתואר האליפות מכבי ת"א(לצערי ושמחתך..) ולא מכבי נתניה….
    למי ששכח-העונה האחרונה של גיורא שפיגל שחזר מצרפת…

  • חברת הובלות  On 08/22/2012 at 12:56

    אחלה סיפור.

  • אהוד אמיר  On 11/06/2012 at 7:46

    ניצן ובני תבורי – תודה על המידע. חיי לא היו שלמים בלי זה. לא שהם שלמים עכשיו, אבל מעט יותר. ובועז – תודה על האכסניה שאתה מספק בטובך לדיון האינטלקטואלי.

  • llaliiblue  On 11/06/2012 at 15:35

    🙂

השאר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: