יום שלא קראת בו הוא יום חסר משמעות

דמאסקוס, עטיפת הספר

 

 

ארבעה ספרים לקחתי לחו"ל. ארמון הקרח של טאריי וסוס, פראני וזואי (ג'. ד. סלינג'ר), איש הקוביה (לוק ריינהרדט) ודמאסקוס של ריצ'רד בירד, שמיהרתי וקניתי בזכות המלצה של רוני גלבפיש (התחשק לי לנשק את הספר הזה, 22.7.2009). אחרי חיטוט בכל חנויות הספרים המשומשים בתל אביב, נבירה בכל הפורומים כולל האתר הוירטואלי הזה  הגעתי ל"צו קריאה" באבן גבירול. שאלתי  :יש לך את דמאסקוס של ריצ'רד בירד ?

וכרמי חי המוכר כיווץ את גבותיו ואמר:  אני זוכר את הספר הזה. יצא ב"בבל". ספר מעולה שנכשל לגמרי .

 

כן, אמרתי לו, אבל האם יש לך אותו?

והוא אמר: לא. אני לא חושב.

 

וכבר עמדתי לצאת, ופתאום כרמי חי אמר: רגע, תן לי רגע לחפש במחסן למעלה. ועלה בסולם למעלה.

 

וחלפו 5 דקות שבמהלכן שמעתי ספרים מוסטים וזזים, ואז הוא ירד מלמעלה עם עותק אחד של דמאסקוס. שילמתי ויצאתי.

אמי נהגה לומר שיום ללא קריאת ספר הוא יום חסר משמעות. יום מבוזבז. יום טפל. באנגליה ובאירלנד, לפתע, גיליתי עד כמה היא הטמיעה בי את תפיסת העולם הזו. גם בערבו של יום מפרך, לא יכולתי להירדם בלי להשקיע שעתיים בקריאה. לחו"ל יצאתי, כהרגלי, עם ספרים. ובאנגליה קניתי עוד כמה. את דמאסקוס השארתי לסוף.

איאן מקיואן אהוב מאוד על הקהל הישראלי. לא נעים להתרברב, אבל באמת שאני הייתי אצלו קודם…בתיכון קראתי את "גן הבטון" שלו (1978), ונרעשתי.  בצבא קראתי את "נחמת זרים" המצמרר. עשר שנים אחר-כך החלו לתרגם אותו בצורה מסודרת לעברית ("כפרה", "אמסטרדם", "אהבה נואשת", "כלבים שחורים").  קראתי את כולם וחשבתי שאני מכיר את כל יצירותיו, אבל הופתעתי לגלות בחנות לונדונית קובץ סיפורים מוקדמים שלו, מ-1978, בשם "בין הסדינים". לא ידעתי שמקיואן כתב סיפורים קצרים.

הסיפורים עוסקים במיניות אלטרנטיבית, במגעים סקסואלים חלומיים, בהזיות שמתממשות ואולי כל האירועים כולם מתרחשים בחלומותיהם של הגיבורים. מקיואן לא תמיד נותן פתרונות. כמו ב"גן הבטון" (גילוי עריות) ו"נחמת זרים" (סדיזם), גם פה מקיואן בודק את גבולותיה של המיניות. אומרים לנו שיש סקס אחר, ואיאן מקיואן יודע על זה. הכוח של המיניות בכל הסיפורים שבקובץ הוא כמו כוחם של חלומות, ובמובן הזה ההקבלה שהוא עורך בין עולם החלומות ועולם הזיונים הפרועים הוא מעניין במיוחד. סקס פראי ומשחרר מדריך ומנחה את הדמויות שלו. הם יעשו הכל בשביל "דבש הזהב המתוק הניגר", ויילכו בגשם ובסערה, באמצע הלילה, כדי "לכבוש ולהשיג ולהשיג גאולה דרך גופו של אדם אחר", כי לדעת מקיואן "בגופה של האישה היפה ההיא היו שערים שהובילו אל עולמות החלום, הדמיון והחופש המוחלט. גופה העירום, הרוטט, המתאווה, היה האלוהים, ואני סגדתי לאלוהים". הנה כי כן, אלוהים לא רק ברא את האישה. לדעת מקיואן, אלוהים הוא האישה. או הגבר. אלוהים הוא המיניות הטהורה.

 

אחרי מקיואן הסתערתי על ארמון הקרח, עם עובד, ספריה לעם, יצירה נורווגית מ-1963. קשר עז בין שתי נערות צעירות בצפון הרחוק,  סיס, וחברתה לכיתה, און. "אמנם שעת אחר הצהריים היא, אבל כבר חושך. כפור קשה בשלהי הסתיו. כוכבי, אך לא ירח, ולא שלג לזרוע נצנוצים של אור, והחשכה כבדה איפוא, למרות הכוכבים. ומזה ומזה היער, שוקט כמוות על כל מה שחי ורועד בו באותה שעה".

 

סיס הולכת לבקר את און. כך נפתח הספר. הקשר ביניהן נבנה לאיטו בכיתה בה הן לומדות. "סיס מרגישה שעיניה של און נחות עליה בכיתה. און ישבה שני שולחנות מאחוריה. סיס הרגישה כמין דגדוג מוזר בגופה. הנאתה הייתה גדולה כל כך, שכמעט לא טרחה להסתיר אותה. היא עשתה את עצמה לא רואה אבל הרגישה כאילו היא שרויה בדבר משונה ונעים. לא בולשות ולא מקנאות הן העיניים האלו. תשוקה יש בהן, בזמן שהיא זריזה דיה לתפוס את מבטן…"

 

הן מעבירות זו לזו פתקים. "סיס אני מוכרחה להיפגש איתך", ובתשובה: "רוצה להיפגש איתך גם כן". ואז "תבואי אלי הביתה?" ובתשובה: "אני אבוא איתך". לב הולם מהתרגשות. תחושות בלתי מוכרות. ולאט לאט החורף יורד על הארץ.

 

הטבע הקפוא, רב היופי, הנורא, קובע את גורלן. הטבע המפר את האיזון הדק שבין יצר הקיום ובין יצר המוות.  טאריי וסוס הפליא לתאר את סערת נפשן של הנערות ואת הנוף הצפוני הסוער.  הקר. האכזר.  הטבע, בספר הזה, הוא האלוהות. הוא קובע גורלות. הוא משליט סדרי עולם.  ארמון הקרח הקנה לוסוס את פרס המועצה הנורדית וגם הביא אותו אל בין 4 המועמדים האחרונים לפרס נובל לספרות בשנת 1964. ספר צנוע. קטן. 159 עמודים בלבד. הוא לא מודפס יותר, אבל ניתן לראותו לפעמים בחנויות ספרים משומשים.

 

אלוהות אחרת היתה גם בפראני וזואי. שני האחים למשפחת גלאס, שאת הבן הבכור סימור,  פגשתי כבר בסיפורו הקצר והמהמם של סלינג'ר יום נפלא לדגי הבננה.  פראני נלכדת בקסמה של איזושהי תפיסה דתית, והיא חוזרת ומשננת תפילה מסויימת, אותה תפילה בדיוק, מתוך אמונה בכתביו של נזיר מסוים, שהבטיח פריצת דרך ואושר עלי אדמות למי שיתמיד בשינון אותה תפילה. הספר הקצר והמבריק זואי, שמפרק את האמונה הדתית לחלקים קטנים, קטנטנים, מניח אותם בפני אחותו היפה והמבריקה לא פחות, כדי להביא אותה להבנה בנוגע לגלגלי השיניים שמאחורי ההחלטות שאנחנו עושים בחיים והמנגנונים המניעים את נפשנו.

הספר הזה של סלינג'ר ראה אור ב-1955, באחת התקופות המעניינות שעברו על אמריקה, אחרי מלחמת העולם השניה, לפני הסיקסטיז.  הבלבול וחיפוש הדרך החדשה, האמונה בהשכלה רחבה ככל האפשר, העישון (שהפך לאופנה נפוצה), הג'אז, המצאת הרדיו-טרנזיסטור והאווירה של מנהטן של שנות החמישים זולגים מבין המונולוגים הארוכים-ארוכים של פראני ושל זואי, האחים יוצאי הדופן.

 

גם הספר הבא שקראתי עסק באלוהות – יותר נכון: בחילופי סמכויות אלוהיות.  המחבר העלום חתם על "איש הקוביה" בפסבדונים "לוק ריינהרדט", כשם גיבור הספר שיצא לאור ב-1971. הרומאן, שהפך לספר פולחן היסטרי במהלך שנות השבעים, עוסק בפסיכיאטר מצליח, נשוי ואב לילדים, שגר במנהטן ונהנה מחיים בטוחים ונוחים. בשל שיעמום בורגני ומשבר גיל הארבעים הוא מחליט להמיר את הפסיכואנליזה ואת קבלת ההחלטות המושכלת והרציונלית  בהימורי קוביה.  זה מתחיל כשעשוע לא מזיק שמניב ריגושים מיידים (האם לשכב עם אשתו הסקסית של החבר שלו? הוא משליך את הקוביות, והן קובעות לו שכן. והוא אכן עושה זאת). ככל שהספר מתקדם ההחלטות הופכות לקיצוניות יותר ויותר. שבירת הגבולות והמחיצות היא בלתי נמנעת והמלכת הקוביות כאלוהים החדשים (אלקובים) מביאה אותו הרחק אל מעבר לקונסנזוס.

 

ואז הגעתי לדמאסקוס של ריצ'רד בירד ולמרבה ההפתעה גם הסופר האנגלי הזה, שספרו יצא בסוף שנות התשעים, עוסק בחוויה הדתית, באלוהות השורה על החלטות מפתח בחיינו. באחריות שאנחנו מניחים לפתחם של גורמים עליונים.  דמאסקוס הוא רגע ההארה. הרגע שבו אנחנו מבינים שחיינו לעולם לא יהיו שוב כשהיו.  הרגע שבו ניצתת בנו ההכרה בכך שמשהו השתנה. אהבה ממבט ראשון, לדוגמא, היא סוג של דמאסקוס. סתם הכרה עמוקה בכך שאנחנו רוצים ללמוד משהו, לשנות מקצוע, לעשות ילדים עם מישהי מסוימת,  לעבור דירה.  

המושג דמאסקוס נלקח מהברית החדשה, מספר מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים שבו מתוארת ההתגלות האלוהית שהייתה לפאולוס בדרך לדמשק: "וַיְהִי הוּא הֹלֵךְ וְקָרֵב לְדַמֶּשֶׂק וְהִנֵּה פִתְאֹם נָגַהּ עָלָיו מִסָּבִיב אוֹר מִן־הַשָּׁמָיִם. וַיִּפֹּל אָרְצָה וַיִשְׁמַע קוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו" (מעשי השליחים, פרק ט). ההתגלות גרמה למהפך גמור בדעותיו של פאולוס. 

בנורווגיה של ארמון הקרח הטבע מכריע מי לחיים ומי למוות.  בפראני וזואי, מנהטן של שנות החמישים, זהו ספר ישן של נזיר קצת מטורלל, שהשפעתו מגיעה רחוק מדי. באיש הקוביה של שנות השבעים, אלה קוביות ההימורים שקובעות גורלות של אנשים אחרים, בשרירותיות מפחידה – אבל האם החלטות שנולדות מאמונה באל, כזה או אחר, אינן שרירותיות באותה מידה?

 

כל העלילה של דמאסקוס מתרחשת ב-1 בנובמבר 1993. כל האירועים שמתוארים בספר נלקחו מתוך גליון של העיתון "טיימס" מאותו יום היסטורי, של איחוד אירופה. הייזל וספנסר, שני צעירים בריטים שנפגשו פעם אחת בילדותם, בחופשה, שוחחו רק בטלפוןבמשך שנים ארוכות, ובבגרותם הם נפגשים שוב ונכנסים מיד למיטה. הספר מתחיל בבוקר שאחרי הסקס. ספנסר והייזל בילו נפלא יחד, והיה מדהים, שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. הייזל רוצה להישארבמיטה כל היום, וספנסר נבהל, קצת מבולבל, ושניהם תוהים איך אפשר לדעת מתיהרגע הזה, המיוחד, שבו משתנים החיים. שבו פגשת את האחד, או האחת, וזהו זה.

אל תוך היום ההיסטורי, גם להייזל וספנסר וגם לבריטניה,  נכנסות עוד שתי דמויות. וויליאם, השותף של ספנסר שסובל מאגורפוביה (בעת המרחב) ואינו יוצא לעולם מדירתו והנרי הצעיר, חצי אוסטרלי חצי יפני, שמאוהב בהייזל – שהיתה מורה שלו ב"E LEARNING"  (לימוד ממרחק) והוא מחליט לפגוש אותה, יום לפני שפג תוקפה של אשרת השהייה שלו בבריטניה.  המפגש בין כל הדמויות שנמשך לכל אורכו של היום הזה, 1 בנובמבר 1993, רווי בציטוטי אירועים ושירים – רוח התקופה, ריח התקופה.  באחד הרגעים המסעירים של דמאסקוס  הייזל מביטה בהנרי, ולפתע משתנה בה משהו. "הנה גבר שיודע מה הוא רוצה", ניטעת בה התובנה.  זהו אחד מרגעי הקריאה המטלטלים שחוויתי בשנים האחרונות – אבל רק אם תקראו את הספר הזה, תבינו את קסמו המיוחד ותבינו מדוע. 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איילת  On 08/28/2009 at 19:43

    עומדת יפה בתור ל"דמאסקוס", אל תשכח מי היתה פה קודם 🙂

  • אסתי  On 08/28/2009 at 19:59

    בועז
    שאתה יודע להכניס תשוקה גם בסרבן הקריאה העקשן ביותר
    התענגתי על כל מילה וגם אני אחפש את דמסקוס.

    אגב, לדעתי אצל מקיואן החלק המיני חזק בכל הספרים. כולם. גם בכפרה. גם באהבה עיקשת. גם בשבת. זה אולי החלק החזק ביותר שעומד בסופו של דבר בבסיס ובמעמקים של כל העלילות שלו.
    בקיצור, יפה דיברת ועוד יותר יפה כתבת ועוד הרבה יותר יפה פיתית.
    אותי לפחות.

  • יעל אוסטרליה  On 08/28/2009 at 20:17

    אני גרועה בקריאה
    ממש לקנא בך

  • גל  On 08/28/2009 at 20:45

    רשימה נהדרת ונוגעת ללב.

  • sugar plum fairy  On 08/28/2009 at 21:05

    אמירה מדהימה…מממשת אותה בחיי. איך אפשר לא לקרוא? …אפילו משהו…קטן…עם כוס קפה,במטוס,ברכבת, לפני השינה.אפילו כמה עמודים.
    מעל ראשי, בחדר השינה יש נישה בנויה באבן. מלאה בספרים שאני נוטה לקרוא במקביל,כי,איך אפשר להפסיד את האחד על חשבון זמנו של השני.
    🙂

    את ארמון הקרח,קראתי לפני שנים רבות מאוד. ספר שהשאיר בי חותם לנצח.

    קראתי בו עוד מספר פעמים,בהמשך. מהדורה ישנה, ששמורה עמי.

    את איש הקוביה קראתי לפני כמה שנים ואת דמסקוס הניפלא קוראת בימים אלה, ספר מרתק,לא פשוט לקריאה.

    אהבתי את הניתוח העמוק והמרגש שלך ואת הקשר הסמוי והגלוי בין היצירות.
    את הקו המקשר

    תודה על ההמלצה לספרים שטרם קראתי.

    The Fairy

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 08/28/2009 at 21:26

    אתה לא רק השדרן (והעורך המוסיקאלי) הטוב ביותר בישראל, יש לך יכולת לגרום לי להתאהב בספרים שאני בכלל לא מכירה ולרצות לקרוא אותם מיד..הולכת להשיג את דמסאקוס! בכל מחיר

  • אלינור ברגר  On 08/28/2009 at 21:30

    אוהבת את האהבה הגדולה שבה אתה כותב על דברים. זה מדביק…
    ואגב:
    שמעון אדף כתב מאוד יפה על דמאסקוס בווינט
    http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-98688,00.html

  • אהוד אמיר  On 08/28/2009 at 23:40

    כשסיימתי את הביוגרפיה של ג'ון אדמס, הנשיא השני של ארה"ב, זה היה בדיוק כשחזרתי עם הכלב מטיול. קשה לסחוב ספר כזה ביד, לקרוא בעודך מוליך כלבלב סרבן שמנסה לתחוב אפו בכל ערימת זבל מזדמנת ובה בעת להינצל ממוקשי נעל.
    כשפתחתי את הדלת – לאחר הדף האחרון, העמוד האחרון, האות האחרונה – נישקתי את הספר. אשתי ראתה את זה. אני בדרך כלל לא מנשק ספרים בנוכחות אנשים, ולמרות זאת המבוכה לא היתה גדולה כפי שחשבתי שתהיה. נראה שהלהט חיפה על כך שהאקט נראה אולי מעושה. אבל עבורי, כמעט על כל ספר שורה קדושה.
    אני מתנחם בכך שזו לא סטיה גדולה יותר מאשר זו של אלו המאמינים בקדושתו של ספר אחד בלבד.

    עוד על כך, וסליחה על הפירוט:

    http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=1046341

    http://cafe.mouse.co.il/view.php?t=540382

  • קרן  On 08/29/2009 at 7:39

    אני חושבת שאקפיץ את אהבה עיקשת לראש רשימת הספרים הממתינים לקריאה.

    ואני כל כך מסכימה – יום שלא אקרא בו הוא יום מבוזבז במידת מה, אם כי לא בכל יום אני באמת יכולה לקרוא, לפעמים המוח והלב אינם יכולים להכיל קריאה.

    את דמסקס שמתי במועדפים באמזון, אקנה אותו.

    תודה שוב על כתיבה מרתקת ומפתה.

  • שרון הר פז  On 08/29/2009 at 8:34

    תמיד כדאי להקשיב למה שמציעות אמהות חכמות 🙂
    הרשימה שלך הזכירה לי את יער נורבגי של הסופר היפני הארוקי מורקמי (נו, אני ואסציותי…): http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%99_%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%A7%D7%9E%D7%99
    אשמח אם תהיה טוב אלי ותשאיל לי את "ארמון הקרח", נשמע לי מרתק.
    ואולי גם עם הקשר: יש תקוה שתפרסם מתי אתה מגיש היום את חלקך בוודסטוק? מה ששמירה אימבר עשתה אתמול היה מעולה ואני בטוחה שגם אתה לא תקטול קנים בשידור הזה.
    בהצלחה!

  • בועז  On 08/29/2009 at 9:39

    מרתון וודסטוק, אני עורך ומגיש היום, מוצאי שבת, בשעה 21:00

    תני כתובת, ואשלח לך את "ארמון הקרח".

  • גלית חתן  On 08/29/2009 at 13:28

    ומעורר חשק לקרוא, ושוב מזכיר לי כמה מעט אני קוראת לעומת כמה הרבה אני רוצה 🙂

  • רוני  On 08/29/2009 at 19:57

    לראות את זה עובר הלאה.
    נשמור את רצף הלפיד ואת הקרדיט גם ליובל סער, שזה הספר שהוא הכי אוהב ובזכותו קראתי אותו גם אני.

    ומבין ההמלצות שלך הספר המוקדם ההוא של מקיואן מפתה אותי במיוחד. עכשיו תורי לצאת לחפש בעקבותיך.

  • עלמה  On 08/29/2009 at 20:58

    . חשבתי שאף אחד בכלל לא מכיר ולא מוקיר. תמיד זוכרת אותו ביחד עם "ז'ן ליק הנרדף" של ראמיז ועם "קסנדרה והזאב" של מרגריטה קאראפאנו. אין קשר בין שלושתם מלבד חוויה שלי של ספרים מיוחדים, שונים, עם גוון מסתורי מאיים, חושני. מטריד ,שקראתי בתקופה דומה ( מזמן) וכמעט לא מוכרים.
    איזה כף לשמוע חוויה נלהבת וממליצה דמאסקוס שלא הכרתי (עטיפה עוצרת נשימה). אני תיכף הולכת לחפש אותו.

  • אתי  On 08/31/2009 at 11:32

    בועז, אם אני לא טועה, כבר נתקלתי בהמלצה שלך לספר הזה וכבר אז ניסיתי להשיג אותו בספריה שלנו ולא הצלחתי.

    אפשר להשאיל ממך? מבטיחה להחזיר.

  • בועז  On 08/31/2009 at 12:06

    שלחי לי את כתובתך המלאה, במייל.

    אני אשלח אלייך את "איש הקוביה".

  • ויקטור  On 09/01/2009 at 8:43

    אתמול קניתי את דמאסקוס בחנות פרוזה בדיזנגוף 163 בתל אביב.

  • דפנה לוי  On 09/01/2009 at 23:11

    משום שאני שונאת להיסחב עם ספרים, ויודעת שאני ארכוש (למרות שבועות ולחשים שמבטיחים אחרת) ספרים בחו"ל, אני לוקחת אתי את האי פוד עם ספרים מקוריינים. ככה יש לי חמישים ספרים לכל מצב רוח, אפשר להאזין להם גם בטיסה, בחושך, כשמתחשק לעצום עיניים וגם כשאחרים ישנים לידך וחושך ואתה לא רוצה להפריע עם מנורת קריאה, שלא לדבר על כמה זה נפלא ומפנק שמישהו מקריא לך ספרים…

  • רומי מיק  On 09/05/2009 at 14:24

    פוסט יפה, בועז, אהבתי את האופן שבו חיברת בין הספרים, את איך ששזרת אותם יחד.

    אחד הספרים האהובים עלי הוא "אהבה עיקשת" מקנאה בכל מי שעדין לא קרא אותו ועומד להחשף אליו לראשונה. למקיואן יש קובץ סיפורים קצרים נוקב ומטלטל בשם
    First Love, Last Rites
    http://www.amazon.co.uk/First-Love-Last-Rites-McEwan/dp/0099754819/ref=sr_1_1?ie=UTF8&s=books&qid=1252149182&sr=8-1

    שאמור להיות קבור איפשהו בין המדפים שלי, בועז, אם תרצה להשאיל ותבטיח להחזיר – הוא שלך

    ואסתי – סקס אצל מקיואן הוא לדעתי ביטוי לכפילות בין הפיזי והנפשי, המכני והרגשי – רבות מהדמויות שלו הן קצת רובוטיות, קפואות, רציונליות מידי, סצינות הסקס אצלו לפעמים מתוארות כמו מכניזם, בריחוק כמו -מדעי, טכני שמקרב ומרחיק בו זמנית, לא זכור לי שהן סקסיות, או חושניות במיוחד – אלא שהן מנוכרות ומציצניות – מה שמבלבל אותנו כקוראים – ועושה את הקריאה יותר מעניינת

  • בועז כהן  On 09/06/2009 at 18:56

    בהחלט מבטיח!

  • llaliiblue  On 08/27/2012 at 14:00

    איך זה שאתה תמיד מכיר את הספרים הכי טובים?
    את איש הקוביה ודמאסקוס הכי בא לי לקרוא. כתבתי את השמות על פתק קטן, בתור שלב ראשון.

  • נטעלי  On 06/04/2013 at 17:22

    בועז, זה עתה שבתי מיריד ספרים מוזלים בספריה העירונית של קריית אונו (כל ספר ב-5 ש"ח!) ונחש איזה ספר דגתי שם? דמאסקוס. אני כ"כ אוהבת את הבלוג שלך, שזכרתי שהמלצת על הספר הזה פה ועכשיו הוא ממתין לי לקריאה 🙂 איזה כייף.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: