משהו נשמט לנו מהידיים (פוסט אורח)

 

 

1971. מאחורי הצלילים

 

מאת אייזיק לובלסקי

 

יום שישי אחר הצהריים, שנת 1973, אני ילד בן תשע, יושב על המיטה של הורי, ומדבר עם אבא שלי, שהיה אז צעיר יותר ממני כיום. ליד המיטה יש טרנזיסטור, מאלה של פעם, עם הכיסוי החום דמוי-העור עם החריצים, ומתוכו מתנגן לו שיר חדש, שאני שומע לראשונה. השיר הוא שיר אהבה. יש לו לחן מדהים ומלותיו פשוטות וקסומות:  "ואותך אני חולם, אותך אני בוחר, איתך אני יודע, שרק איתך אני חופשי". 

 

אני זוכר שעברה בי צמרמורת כאשר שמעתי את השיר הזה. מבוגרים נוטים לעתים לשכוח שגם ילדים חווים תחושות המתוייגות בדרך-כלל כנחלת הגדולים, ולעתים אף בעוצמה גדולה לא פחות: ערגה, כמיהה לאהבה, געגוע ללא-נודע, מסתורין.

 

השנים חולפות. שמיים כחולים, ים, קרטיב לימון, משחקים בחוץ, נוסעים לחברים על אופניים ומתבגרים לאט. ערוץ אחד ממלכתי ומעונב בטלביזיה ועיתונות רצינית, כזו שלא ממש מעניינת אותך כשאתה מתבגר. הפוליטיקה המלוכלכת קיימת מן הסתם, אך איכשהו עטופה באצטלה של הגינות לכאורה, ומתקיימת מחוץ למסגרת המודעות של הילדים. ראש ממשלה מתפטר בגלל חשבון של כמה אלפי דולרים שאשתו מחזיקה בחו"ל. סאדאת מגיע לירושלים והופך לשיחת היום בביה"ס היסודי. הזדמנויות אחרונות לנסוע לסיני הישראלית מנוצלות בקפידה. מוסיקה טובה למכביר, גם מקומית ובעיקר באנגלית.

 

גם אז הייתה הרבה תעמולה לאומנית, סתימת פיות ופרובינציאליות מייאשת. גם אז יכול היה אדם שפוי, אוניברסלי ופלורליסטי להשתגע מהרדידות החנוונית ומצרות האופקים. אבל בכל זאת, משהו מהותי שהתקיים אז, בשנות השבעים, נשמט לנו בין הידיים. אני לא מדבר בהכרח על תום, שאיכויותיו החמקמקות החלו כבר אז להישחק. אני לא מתכוון בדיוק ליושר וליושרה, שהרי יהודים בכל מקום ומאז ומתמיד לא הצטיינו באחיזה מתמדת בתכונות חיוניות אלה.

 

אבל בכל זאת, משהו שכן התקיים באוויר בשנות ילדותי כבר לא כאן. המשהו הזה הוא פשוט, הוא לא עולה כסף וכשהוא בנמצא, אף אחד לא מעלה בדעתו כאילו הוא עשוי לאזול מהמדפים. המשהו הזה הוא אופטימיות. זה הכל. היא כבר לא כאן וכנראה שלא תשוב במהרה.   

 

זה מה שהבנתי ביום שלישי האחרון, השני ביוני. חיפוש זריז ברשת מעלה כמה אירועים מעניינים שהתרחשו בתאריך הזה: מרקוני מוציא פטנט על המצאת הרדיו. אליזבת השנייה מוכתרת כמלכת בריטניה. יאסר ערפאת מקים את אש"פ. מלחמת האזרחים הנוראית בארה"ב מסתיימת. הוונדאלים, אלה שעל-שמם קרוי "וונדאליזם", פולשים לרומא ובוזזים אותה.

 

 

1984

 

ואני? בשני ביוני 2009 אני נמצא בהופעה הפנטסטית של שלמה גרוניך ומתי כספי. העלאה מחדש של "מאחורי הצלילים" בתוספת כמה סוכריות. התפרצות גאונית בזמנו שהיום נשמעת לא פחות טוב. שני פסנתרים, גיטרה אחת ושני מוסיקאים מליגה אחרת. קהל איכותי, סאונד מעולה, בניית מופע בטעם של פעם, תוך כיבוד אמיתי של הקהל, ללא החנפנות רוויית ההתבשמות וההתפנקות העצמית שאנו עדים לה לעתים תכופות מדי. אנטי-תזה לכל הזבל התקשורתי ולכל מרק ההבל הגולש ממכשירי הטלויזיה. עומק, איכות, הרמוניות מתוחכמות, ביצוע ללא דופי. בשנות השבעים זה היה הסטנדרט, וזה הסטנדרט שגם שמעו ברדיו. גם בטרנזיסטור של אבא שלי.

 

בהופעה הזו מצאתי עוד פעם קצת מאותו משהו שנשמט לנו פעם מבין הידיים, מבלי שכמעט שמנו לב. מומלץ.                    

 

 

 

2002

 

========================================

ד"ר אייזיק לובלסקי, 45, מלמד בחוג ללימודי מזרח אסיה ומדעי הדתות באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת חיפה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הנני  On 06/08/2009 at 0:16

    נכון לגמרי. בשנות ה-70 השוו את ישראל ליפן ולשבדיה, מבחינת ההתפתחות והפוטנציאל….אני ראיתי את המופע סביב 84', לכשעצמי הייתי מתבגרת די קודרת אז, אבל כן – רוח הזמן היתה אופטימית יותר, פחות משופשפת. לפי הצילומים כאן נראה שמתקיים יחס הפוך בין "המצב" ובין הנכונות של מתי כספי לחייך

  • איילת  On 06/08/2009 at 0:21

    "תחושות שגם ילדים חווים"

    נכון. גם לי היה את זה, כילדה.
    אז אתה אומר שזה לא שהיה משהו דפוק אצלי…
    🙂

    זה מסביר הרבה תחושות.

  • סטונוול  On 06/08/2009 at 0:27

    כמה שהמילים האלה סמליות "איתך אני יודע, שרק איתך אני חופשי…" – רק עם המוסיקה הטובה באמת שמשוחררת מכל החרא הזה של הפלייליסט-רייטינג-כוכב נולד, רק עם האמנות הטובה באמת אני יודע שרק עם זה אני חופשי..
    תודה לאייזיק ל. על טקסט נהדר שעושה כבוד לשני גאונים כמו כספי וגרוניך

  • עלמה רז  On 06/08/2009 at 0:29

    תודה לאייזיק ל. על טקסט נהדר שעושה כבוד לשני גאונים כמו כספי וגרוניך. אין מה לעשות. הם ענקים והם החלו בדור של ענקים (יוני רכטר, שלמה ידוב, שם טוב לוי) אין היום אף אחד שמתקרב לרמות האלה של כתיבה. תודה על הטקסט שוב

  • הולכת בדרכים  On 06/08/2009 at 0:31

    ולמה אין תמונה של ד"ר לובלסקי ?רוצה לדעת איך הוא נראה. עם שם כזה מיוחד מעניין איך האיש עצמו נראה

  • טל  On 06/08/2009 at 0:34

    נראה כי השחיתות והציניות לא היו אז מושרשות כה חזק, כמו היום…. והיה אז אופק לעתיד, עדיין אמונה בדרכנו כקולקטיב…
    והתקליט הזה, שאליו התוודעתי רק כמה שנים אחרי שיצא, היה אהוב עלי אז מאוד, וגם עכשיו.
    ים כחול… סירה… וילד
    שמש. זהב … גדול…
    אבא ואמא ואני שם באמצא מטיילים לנו עם כוכבים בים בים

  • אלינור ברגר  On 06/08/2009 at 0:35

    זו לא התמימות.
    זו האיכות.
    יותר נכון: השאיפה לאיכות. זה נשמט לנו מהידיים. אין יותר שאיפה לאיכות (שגרוניך וכספי מסמלים אותה ומייצגים אותה). יש שאיפה להצלחה. לכסף. לפרסום. הכשרון, העבודה הקשה, ההשראה, הברק, העומק. את כל אלה איבדנו

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 06/08/2009 at 0:37

    השיר הכי אהוב עלי (חוץ מ"אל נא תלך", כמובן) ב"מאחורי הצלילים" (הראשון, המקורי, הישן) הוא "מאחורי הגדר הלבנה".

    מאחורי הגדר הלבנה
    האנשים לא יודעים
    אין להם מושג מי חי
    ואם בכלל
    מאחורי הגדר הלבנה
    האנשים לא יודעים

    אני יחידי שיודע
    שמאחורי הגדר הלבנה
    יש צריף של עץ חום ולבן
    וקירות חמים עם ריחות של זמן

    תודה על פוסט אורח יפהפה. ומרגש

  • יוני  On 06/08/2009 at 0:40

    התקפות מחבלים בלי הפסקה (מלון סבוי, משגב עם, מעלות, נהריה, כביש החוף), עיתונות מגויסת, רק ערוץ טלויזיה אחד (וממשלתי, ובפיקוח, ובשחור לבן), בלי מקורות מידע בלי אינטרנט בלי שפע של אפשרויות לשמוע מוזיקה כמו היום. בחיי שאני לא מבין למה אתה מתגעגעים. האפשרויות היום הן פי אלף יותר מרובות

  • david  On 06/08/2009 at 3:43

    that the Jews everywhere weren't good at being honest? racist stereotypes. I stop reading at that point.

  • גיא וינטרוב  On 06/08/2009 at 6:24

    האפשרויות היום מרובות יותר, זה נכון, אבל מה מתוך זה שואף לאיכות? רוב המוזיקאים של היום רוצים להישמע כמו קולדפליי (במקרה הטוב) וזה, תסלח לי, לא מחמאה גדולה.

  • גיא וינטרוב  On 06/08/2009 at 6:25

    "מאחורי הצלילים" פנטסטי.
    השיר "הזמן עובר" מלודי ברמת הצמרמורת.

  • שירה בירן  On 06/08/2009 at 6:45

    "אני לא מתכוון בדיוק ליושר וליושרה, שהרי יהודים בכל מקום ומאז ומתמיד לא הצטיינו באחיזה מתמדת בתכונות חיוניות אלה"

    מה? מאיפה הגזענות, שלא נאמר אנטישמיות, הזו הגיעה?

    הרי אם הייתי שמה במקום "יהודים" שם אחר, כמו "ערבים", "גרמנים", או "מזרחיים", זה היה מעורר קול צעקה, אבל על עצמנו מותר להגיד דבר שכזה?

    נו, באמת.

  • קיקה שטיירמן  On 06/08/2009 at 7:42

    אייזיק, תודה רבה. צימררת אותי עם השורות כאן.

    כספי וגרוניך ועוד רבים וטובים אחרים בתקופתם כמו יוני רכטר ושם טוב לוי עשו שמות במוסיקה של הנוף הישראלי.

  • מייק  On 06/08/2009 at 8:19

    אנחנו בערך בני אותו גיל ו שותף לרגשות ולהערכה לשני האמנים הפנטסטיים האלה. כספי היה שכן שלי בתקופה מסוימת ואת גרוניך ראיתי, לראשונה ב"צוותא" כשחזר מארה"ב.
    האיכות אכן אבדה , אבל לא רק לנו. ואילו האופטימיות נעלמה מתוכנו עם רצח רבין.

  • אלין  On 06/08/2009 at 9:40

    האיכות אבדה בכל העולם. הסרטים האמריקאיים היום אינם ברמה שהיו אז (בתקופה ש"מאחורי הצלילים" עשו את התקליט הראשון). אין אף אחד ברמה של הביטלס, רולינג סטונס, בוב דילן, קרוסבי סטילס נאש ויאנג, סופרטרמפ, ג'נסיס של השנים ההן. האיכות נעלמה מהחיים הציבוריים. לא רק בישראל (אבל כמו בכל דבר, אצלנו תמיד הכל קורה בצורה הרבה יותר קיצונית).

    תודה על כתיבה חכמה ונוגעת ללב.

  • המורה ללשון  On 06/08/2009 at 9:57

    דויד,
    חבל לי עליך…
    אתה לא מבין את מה שאתה קורא בעברית ואין לך מושג איך לענות על זה באנגלית.

    לך תעשה פירמוט, דויד. אתה לא מסונכרן.

  • מאיה  On 06/08/2009 at 10:31

    לתקופה בה עדיין לא נולדתי

  • איילת  On 06/08/2009 at 14:56

    כן, בוודאי. על עצמנו מותר לנו להגיד דבר כזה, וזו לא "אנטישמיות", את מבלבלת מושג שאת יורה מהר מידי עם מושג הרבה יותר פשוט: "חוש ביקורת", ביקורת עצמית כזו, את יודעת, היכולת לדעת מה הן הנקודות החלשות שלנו ולהיות מודעים אליהן במקום להתכחש ולשחק אותה שאנחנו מושלמים. אנחנו לא. לא כאנשים, גם לא כ'יהודים'.

  • יהודי גרמני  On 06/08/2009 at 15:32

  • גלית חתן  On 06/08/2009 at 17:46

    גם השיר המצוטט ראשון, גם הכתיבה, גם המוזיקה הזו כולה 🙂

  • יונית בראון  On 06/08/2009 at 19:29

    תודה לך אייזיק לובלסקי על המלים שכתבת והתובנות שהעלית.

  • שירה בירן  On 06/09/2009 at 0:22

    איילת – אני לא מסכימה איתך.

    כשם שלומר על מרוקאים שהם ממהרים לשלוף סכין זו לא בקורת ראויה וכשם שלומר על רומנים שהם קמצנים זו לא בקורת ראויה, גם אם הם אומרים זאת על עצמם, כך גם מה שנאמר פה הוא לא בקורת, אלא פשוט אמירה גזענית.

    כמו בכל קבוצה גדולה של אנשים, גם בקרבנו – היהודים – יש אנשים ישרים יותר ויש פחות, יש אנשים טובי לב יותר ופחות, וכיו"ב. ההכללה לא הייתה במקומה

  • איילת  On 06/09/2009 at 2:13

    גברת בירן,
    המשפט שנכתב הוא אולי ביקורתי-חריף, ציני, סרקסטי, או אולי סתם הומור מהסוג הקשוח, אבל הוא לא גזעני. את צריכה לשנן שוב את מושג ה"גזענות". צר לי, אבל הניסיון לקפוץ על כל מילת ביקורת ולקרוא לה גזענות, או מוגזם מזה- אנטישמיות, הוא ניסיון מגוחך, ומיותר.

    את יוצרת דרמה איפה שאין סיבה ליצור דרמה, ואת מחפשת להעניש עוד לפני שנעשה בכלל איזשהו פשע. זו לא הכללה, זה פוסט אישי וזו דעה אישית, ואם לא אכפת לך, אייזיק גם צודק ב'ניתוח האישיות' הזה. לראות בזה "הכללה" זה לקרוא את הטקסט בשחור-לבן ולא לקח בחשבון שיש רבדים ויש ,בין השורות".

    אבל מה שמדהים אותי יותר מהכל זה שיש פה טקסט נפלא, שמדבר על שני מוזיקאים מצויינים והקסם שהם עשו, ובמקום להתמקד ביופי את מתקדת בשטויות כמו אישומי אנטישמיות תלושים מהקשרם. לא חבל?

  • שירה בירן  On 06/09/2009 at 7:06

    שוב – לא מסכימה לחלוטין בעניין האמירה לגבי חוסר היושר והיושרה של היהודים. מכל הטעמים שכתבתי כבר.

    כן מסכימה, שיתר הטקסט מרגש ואיכותי, ואיכותיים אף יותר ממנו הם גרוניך וכספי.

    ודווקא בגלל האיכות של יתר הטקסט, ודווקא בגלל שזה בדיוק הטעם המוזיקלי שלי, ודווקא בגלל שאני כל כך מסכימה עם התהליך שהוא מתאר שעברנו – דווקא בגלל כל אלו צרם לי מאד המשפט הזה. עד כדי שהוציא אותי מעמדת הקוראת הנעלמת וגרם לי לכתוב תגובה. בבחינת אליה וקוץ בה.

    ועוד דבר קטן. לא גברת בירן. פשוט שירה.

  • תמר לוין  On 06/09/2009 at 10:45

    לטעמי אין חוקר, נוכח בפועל בשנים האלו, אדם, שיכול באמת ובתמים להסביר מה זה היה, איך זה קרה שזה קרה בתקופה אחת שבה התקבצו כל כך הרבה תמימות ואמונה, לעיתים אף ילדיות במובן הקסום של המילה… או במילים אחרות אופטימיות

    כל שנותר הוא לערוג…ולקיים ביום-יום ככל האפשר

  • אייזיק לובלסקי  On 06/09/2009 at 11:26

    היי שירה,
    קראתי בעניין את הערותייך בעניין ה"אנטישמיות" המשוערת שלי. אז ככה: אני לא אנטישמי, אני לא גזען, ואין לי שום דבר בעד או נגד מישהו או מישהי בהקשר לדתם, צבע עורם, מוצאם האתני או המגדר שלהם. אני אפילו די גאה ביהדותי וסבור שיהדות, במובניה המוסריים האוניברסליים, היא עניין מחייב.
    הרשי לי להסביר בקצרה למה התכוונתי, גם אם זה מעט בנאלי. יהודים חיו במשך כמעט 2000 שנה בגלות, בקבוצות מיעוט אתניות, כזרים בתוך חברת רוב מארחת. מציאות זו הביאה אותם לפתח מנטליות מאד מסוימת, בה בלטו חוסר אחריות כלפי הקולקטיב הלאומי הלא-יהודי, חרדות עמוקות שהביאו להגמשת ערכי אמירת אמת, ודו-פרצופיות באשר לאופן בו נוהגים כלפי חוץ וכלפי פנים, כלפי הגויים וכלפי "משלנו". אין בכך משהו ייחודי, כיון שניתן למצוא דפוסי התנהגות דומים גם בקרב קבוצות מיעוט אחרות, אך במקרה שלנו זה בולט, בשל התפוצה היהודית הנרחבת ומשך הזמן הארוך בו התקיים העם היהודי ללא שתהיה לו מדינת לאום משלו. באופן מעניין ורלבנטי, אחד הטיעונים החוזרים ונשנים בתעמולה הציונית המוקדמת (ראי למשל אצל הרצל או אחד העם) הוא בדיוק העניין הזה – הצבעה על חוסר היושר היהודי והציפיה לפתרון מלא שלו כתוצאה מהקמת מדינה יהודית. כלומר, אבות הציונות סברו כי מדובר במחלה גלותית וכי העניין ייעלם לאחר שגם הגלות תיעלם. בשנות השבעים היו עדיין שרידים לתפיסה זו, אך נראה לי כי כיום מדובר בסוס מת. חשבי על המספר העצום של הפוליטיקאים המואשמים באמירת שקר, גניבה וניצול של מעמדם. חשבי על ההיקף המבהיל של עסקאות המתבצעות כאן בכל יום ללא דיווח למס הכנסה. היזכרי כמה פעמים עבדו עלייך מוסכניקים, בעלי מקצוע שונים, רופאי שיניים שממציאים טיפולים לא נחוצים, ועוד כהנה וכהנה. בחני את ההערכה העמוקה לה זוכים בארצנו אלה הנתפסים כ"תחמנים" (או במילים אחרות – שקרנים), ולחלופין לבוז המופגן כלפי ה"פרייארים" (כלומר, האנשים הישרים). אלה רק כמה דוגמאות שלמרבה הפלא לא זוכות למקבילות במדינות רבות אחרות בעולם (למשל, אנגליה, הולנד, גרמניה), בהן היושר, אמירת האמת והיושרה האישית טבועות עמוק בשדרות חברתיות נרחבות. ברור שאני מכליל וכי גם שם יש שקרנים, ולחלופין ברור כי גם אצלנו יש הרבה אנשים ישרים, כמוך וכמוני. עדיין, מדובר כאן על משהו כללי, שרבים וטובים ממני כבר כינו מזמן "מנטליות גלותית".
    אני סבור כי יושר ויושרה הם אבני בניין שבלעדיהן חברה אינה יכולה להיות מתוקנת ובריאה, ולכך התכוונתי. לא אנטישמי, אלא אנטי ערכי היהדות הגלותית. לא אנטי-יהודי, אלא אנטי התנהגות קטנונית, חסרת אחריות ולא ישרה, המאפיינת, מה לעשות, הרבה מאד יהודים. זו, לפחות, דעתי.
    בברכה,
    אייזיק.

  • יהודי  On 06/09/2009 at 18:17

    מר לובלסקי,

    המוסכניקים ובעלי מקצועות אחרים בישראל לא משקרים ולא מרמים יותר מעמיתיהם באנגליה או בנורבגיה, ובעלי עסקים לא משתמטים מתשלומי מיסים יותר מאשר באיטליה או בספרד. למה
    לקשור את ההשתמטות ממס או רמאות בתיקוני רכב למוצאו היהודי של בעל העסק או המוסכניק?
    חבל שבלוגר מוערך כמו בועז כהן מאפשר בבלוג שלו דברי הבל אלה.
    ומה גברה פליאתי כשבדקתי ברשת וראיתי שאתה, מר לובלסקי, דוקטור למדעי הרוח, מומחה להודו בתקופת הכיבוש הבריטי ומרצה באוניברסיטה! דוקטור שמלמד באוניברסיטה מאמין בקשר שבין הגלות של היהודים לרמתם המוסרית ועל חוסר היושר הטבוע בהם?

  • עידית  On 06/09/2009 at 19:27

    שאחוז גבוה מהדיון פה אני בכלל לא מבינה.
    אני חוזרת להופעה שלהם, שהייתי בה לפני שנה במבצר שוני.
    אני לא מזדהה (לצערי הגדול) עם מה שאתה כותב (אייזיק)
    על ההופעה
    נורא קל לשמח אותי, וההתרגשות שהיתה לי בדרך (אנחנו גרים במרחק של יותר משעה ממבצר שוני)
    כי כ—ל כך רציתי כבר לראות את שניהם
    (את גרוניך ראיתי כבר כמה פעמים בהופעה ואת מתי כספי מזמן מזמן, וזאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את ההופעה הזאת..)
    ותמיד תמיד המדד אצלי זה הבוקר למחרת
    ולמחרת שכחתי בכלל…
    ואת כל השירים, ממש את כולם אני שרה בעל פה, עם כל הקולות בהתרגשות גדולה נורא, (מאוד ונורא)
    ואני רוצה לספר לך משהו על אופטימיות
    הילד שלי, אחד מכמה משתייך לקבוצה הולכת וגדלה של ילדים שמסיימים את בית הספר התיכון והולכים (רחמנא ליצלן לפני הצבא)
    לשנת שירות….בקיבוצי ספר, בפנימיות, בבתי ספר, בקינים של הצופים (לא, לא של נמלים…)
    גם לא של ציפורים)
    אני מוצאת את עצמי קמה בבקרים
    ואומרת, לא אחת שהחיים יפים
    ואני צעירה ממך בשנה וחצי (אם הגיל הכתוב הוא מדוייק)

    אופטימיות זה משהו שאתה יכול לייצר כל יום, זה יהיה אחר, שונה עם ריח לא כמו של הילדות
    אני מכינה בצק ללחם וזה אופטימי…

  • ד. ט  On 06/10/2009 at 2:23

    לכל סטראוטיפ כוזב ניתן להביא הוכחות-שווא מהסוג שהצגת כאן: באותה מידה של (חוסר)-ביסוס אפשר "להראות" מדוע (נניח) השחורים הם עצלנים, ההיספנים בארה"ב טיפשים או הערבים אלימים.

    לגבי ההצדקה התאורטית: אילו מיעוטים היו מועדים מטבעם להיות רמאים היינו מצפים שארה"ב למשל תהיה מדינת רמאים מובהקת, הואיל וחלקים כל-כך גדולים ממנה הם מיעוטים (יהודים, שחורים, אסייתים, היספנים). לדעתי אין שום סיבה ממשית לקשר היותו של אדם בן מיעוט, להיותו חסר יושר. באותה מידה אפשר לטעון שמיעוט פגיע נדרש לרמה מוסרית גבוהה יותר, מפחד ענישה קולקטיבית. (במקומות הרבים שבהם הייתה לאנטישמיות אחיזה בשלטונות, מן הסתם היה נוח ובטוח יותר ללא-יהודי לרמות יהודי, או ללא-יהודי לרמות לא-יהודי, מאשר ליהודי לרמות לא-יהודי).

    לגבי ההצדקה האמפירית (הרי ראיתם שהמוסכניקים בישראל רמאים) – זה שוב ברמת הסטראוטיפ ומאד לא רציני. האם באמת נותני שירות ישראלים (או יהודים בכלל) מרמים יותר מעמיתיהם בחו"ל? מישהו בדק? יש (לתחושתי) משהו בדברים על הבוז הישראלי לפריירים, אבל זה לא נוגע לחוסר יושר ויושרה אלא יותר לדברים כמו הקפדה על נהלים לעומת "מרובעות". זה שונה מאד מחוסר יושר לעומת יושר.

    חבל לקלקל פוסט נאה.

  • שירה בירן  On 06/10/2009 at 5:09

    ראשית, תודה על התשובה המעמיקה והיסודית שלך. אני מעריכה זאת.

    לגופם של דברים, אני מכבדת את דעתך ואת זכותך להחזיק בה, אך לא מסכימה לה, ולנימוקיך.

    אין לי הרבה מה להוסיף מעבר לדברי הטעם שכתב ד.ט. מעליי.

    ההסטוריה של העם היהודי כמיעוט נרדף יכולה גם לשמש כנימוק – באותה מידה של תקפות – לסט תכונות הפוך או שונה. כמו למשל צורך להיות ישר כסרגל, לשם מניעת הסתבכות דווקא בשל היותך יהודי או למניעת השתת עונש על ציבור שלם. וכיוצ"ב. באותה מידה שאינני מתחברת לנימוק שלך, אינני מתחברת לנימוק ההפוך שכתבתי לעיל. אירועים ונסיבות הסטורית יכולים להוביל לקשת רחבה של הנמקות והצדקות בדיעבד, שרובן ככולן לא מבוססות, והן בגדר סטריאוטיפ בעיניי, ותו לא. הכללה לא מבוססת.

    אני גם מסכימה עם מה שכתב ד.ט על ההבחנה בין מרובעות לבין הקפדה על נהלים, לעומת ההבחנה בין יושר לבין חוסר יושר. כמי שחיה בארצות הברית בשנים האחרונות אני יכולה בהחלט לראות כיצד כאן יש הקפדה רבה פי כמה על נהלים ועל פורמליות, לעומת ישראל, ולכן גם לא קיימת פה כל כך תרבות הפראייר, כמו שבישראל. אך לגבי יושר וחוסר יושר – לא שעשיתי מחקר אמפירי – אך מצאתי גם פה, כמו בישראל – את כל קשת הגוונים של יושר וחוסר יושר בקרב יהודים שחיים פה, כמו גם בקרב קבוצות אתניות אחרות.

  • בועז  On 06/10/2009 at 9:07

    קשה לי להבין מה קומם אתכם כל כך.

    כמי שחי וגר והסתובב בעולם לא מעט (ואפילו הרבה למדי) אני יכול לומר בבטחון שישראל היא אחת המדינות שבה חוסר היושר נוכח באופן יומיומי ואינטנסיבי יותר מכל מקום אחר שהייתי בו.

    באופן יחסי לאוכלוסיה יש כאן מספר עצום של אנשי ציבור שגונבים ומועלים ומעורבים בשחיתות. מספר עצום.

    וכן. אנשי שירות ישראלים יעבדו עליך יותר – הרבה הרבה יותר – מאלה שבאנגליה, דנמרק, הולנד או גרמניה.

    ולא, זה בכלל לא איכפת לי מאיזו סיבה זה נגרם. מרובעות, הקפדה על כללים ונהלים, פורמליות. ממש לא מעניין אותי מדוע ולמה – העובדות ונסיון החיים שלי מדברים בעד עצמם. אי אפשר לומר שיושר והגינות הן תכונות המאפיינות את הישראלים. צר לי.

  • יהודי  On 06/10/2009 at 17:13

    בועז, אם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד, אליך ככותב מעולה, בנקודה זו אתה טועה. בייחוד כשאתה מדבר על אנשי ציבור רבים שגונבים או מועלים בכספים או מעורבים בשחיתות. יש את התופעות המכוערות האלה בכל העולם ובטוח שהחברה הישראלית לא יותר מושחתת מחברות אחרות ואנשי ציבור גם לא יותר מושחתים מאשר אנשי ציבור בחו"ל. אפשר לדבר על ניסיון חיים אישי, אבל לא על תופעה בוודאי שלא על תופעה מדעית עם הסברים היסטוריים וסוציולוגיים כמו שד"ר לובלסקי התיימר.

  • בועז כהן  On 06/10/2009 at 19:15

    יהודי יקר,

    בכל העולם יש תופעות של דיכוי נשים.
    אבל איפה מדכאים יותר? באפגניסטן, איראן ופאקיסטן, או בשבדיה, הולנד וסקוטלנד?

    ברור שיש תופעות מכוערות בכל מקום. השאלה היא המינון.

    בישראל המינון של הרמאויות, חוסר היושר והשחיתות הוא גבוה באופן ניכר ממקומות אחרים. אני לא מבין על מה אתה מתעקש. ממש כמו שישראל היא מדינה מטונפת יותר ממדינות אחרות, והים שלה מזוהם יותר בשפכים וחומרים כימיים, ויש בה חומרים משמרים וצבעי מאכל שהוצאו מחוץ לחוק במדינות אחרות.

  • אייזיק לובלסקי  On 06/11/2009 at 0:44

    יהודים יקרים וצדיקים שלי,
    התפתח כאן דיון מעניין, שהצליח לעצבן כמה אנשים. ברור שהנושא טעון וברור כי להרבה אנשים קשה להתייחס אליו באופן קר ולא אמוציונלי, מה שהופך את התגובות שלהם למעט אוטומטיות, מגנניות וסובייקטיביות. ואתם יודעים מה, גם זה בסדר וטבעי.
    אני לא רוצה להתייחס נקודתית לטענות שהועלו, כיון שנראה לי כי מדובר בויכוח סרק, שכל צד בו משוכנע מראש בדיעותיו. מה שכן, קצת פרופורציה לא תזיק. בס"ה ניסיתי להדגיש פן אחד מאד מסוים, שלדעתי נוכח בחברה שלנו באופן מובנה, לא בשל עניינים גזעיים, חס וחלילה, אלא בשל היסטוריה משותפת. אני לא חושב שזה כ"כ נורא להכיר בעובדה שרוב האזרחים היהודים שגרים בארץ הטעונה והמעניינת הזו הגיעו במקורם מארצות בהן הם לא היו בעמדות השפעה ואחריות מספיק דומיננטיות, שלא באשמתם. הלא זה היה בדיוק הרעיון של האידיאולוגים המרכזיים של התנועה הציונית בראשית דרכה: לברוא יהודי "חדש", כזה שיהיה שונה מהסטריאוטיפ האנטישמי. יהודי חזק ועצמאי, אך גם רוחני, יהודי ישר והגון, ומעל הכל -בעל תחושת אחריות לקולקטיב שלו. כמובן שהתיאור הזה שטחי, מטבעו של הפורום הזה, אך אני באמת לא מבין על מה כל המהומה. די ברור שעם הנדרש לראשונה (לפחות אחרי 2000 שנה, כמאמר המנוננו)להנהיג את עצמו במו ידיו, גם ברמה המדינית, גם בצבאית, אך גם בכל מה שקשור בפינוי הזבל וביצירת מערכות חינוך, כלכלה ואקולוגיה, ייתקל בבעיות רבות ברמת היישום, כל זאת עקב חוסר ניסיון, הן ברמת הביצוע והן ברמת האחריות החברתית שאינה מוטמעת בקרבו עמוק דיה. מכאן קל להבין הרבה מאד תופעות הרווחות בארצנו, ביניהן גם אלה שתוארו למעלה. יכולתי לתת עוד הרבה דוגמאות, אך אני ממש פוחד לעצבן את יהודי (האדם היחיד שהכרתי עד כה עם שם פרטי כה מעניין היה הכנר הנודע יהודי מנוחין), החרד לרמתו המתדרדרת של המחקר האקדמי בארץ.

    הרשו לי לסיים בשני ציטוטים חביבים. הראשון מאת אחד-העם (אשר גינצבורג) והשני מאת תיאודור הרצל, שנדרשו אף הם לדיון בדבר האופן בו עיצבה ההיסטוריה את אופיים של בני עמנו.

    "אחר הרבה שנות-מאה של עוני ושפלות מבחוץ ואמונה ותקוה לרחמי שמים מבפנים, בא בדורנו רעיון חדש ורב תוצאות להוריד לנו משמים את האמונה והתקוה ולעשׂות את שתיהן לכוחות חיים, פועלים: ליסד על ארץ תקותו ועל ישראל אמונתו…". אחד העם, "לא זה הדרך", המליץ (תרמ"ט): http://benyehuda.org/ginzburg/Gnz001.html

    "האם לא יאמרו עלי, כי חרב אני נותן בידי האנטישמיים? מדוע? יען כי מודה אני על האמת? יען לא אתפאר, כי עמנו כולם צדיקים?" בנימין זאב הרצל, מדינת היהודים (ת"א, תש"ך), עמ' 84.

  • איילת  On 06/11/2009 at 10:33

    אין דבר מסוכן יותר מעם אשר בטוח שאין צודק ממנו, אין צדיק ממנו, אין ישר ממנו, אין ראוי ממנו ואין נקי-מרבב ממנו.

    ככה, בדיוק ככה, מתחיל הניתוק מהמציאות. זה מתחיל בזה, וזה נגמר באיראן.

  • יעל אוסטרליה  On 06/11/2009 at 22:05

    קראתי את מה שאייזיק כתב ומאוד נהנתי
    אני בתור אחת שנולדה בסוף שנות השישים וחוותה את ילדותה בשנות השביעים אני מזדהה עם כל מילה שלו. הכל היה פעם פשוט נאיבי וטוב ונכון היו דברים גם לא טובים מי אמר שלא אבל אם נעשה השוואה למה שקורה היום אני בהחלט מעדיפה את שנות השבעים ארטיק צהוב חוף שרתון משחקים פשוטים לגבי המוסיקה נכון היום כל אחד יכול לפתוח אולפן משלו בבית עם איזה תכנה דיגיטלית להורדה אבל פעם זה היה אחרת וגם ההופעות היו אחרות ומיוחדות כל פעם שאני שומעת את מתי כספי שר את בנימינה זה מחזיר אותי אחורה לתקופה ההיא
    ועוד משהו אחרון אבל חשוב תפסיקו כבר עם המלחמות האלו בדיון הזה כי זה היה מיותר לחלוטין

  • הרטוב  On 06/15/2009 at 0:01

    כל אותם גאונים שפעלו בשנות ה-70 ושאתם כל כך מהללים ומשבחים (ובצדק) ממשיכים ליצור גם היום
    רק שאתם לא קונים את היצירות שלהם…אז במקום להלל אותם אולי תרכשו את המוסיקה שהם יוצרים
    היום!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: