אבא שלי ואני קורעים את סימי

 

רודוס. העיר העתיקה בלילה

 

חזרנו השבוע מיוון. אבא שלי ואני.

 

אף פעם לא נסענו יחד, לבד, לאנשהו. אפילו לא לירושלים. תמיד היינו משפחה. בתקופת הילדות המוקדמת הוא עבד מאוד קשה בשתי משרות, ולא היה זמן. אחר-כך אמא שלי חלתה וכל חיינו היו סביב הבית.

 

הרעיון שניסע רק שנינו, הוא ואני, היה של אחותי. כשנסענו בשנות השמונים כולנו, הוא היה המנהיג הבוטח של המסע. אבל שנים רבות שלא נסע לחו"ל, מאז שהחמיר מצבה של אמי, והדרכון כבר לא היה בתוקף. ואני, פתאום, הופך לקברניט של הטיול. מתכנן את המסלול, מוליך את דרכנו, מתנהל מול פקידי המלון, שוטרי המכס, מוכרי הכרטיסים. 

 

היה שבוע מיוחד במינו. שמעתי סיפורים מדהימים שגרמו לי לשמוט לסת לא פעם. דברים שלא ידעתי כלל. אני לא זוכר את אבא שלי מדבר כל כך הרבה לאורך זמן כה ממושך. וכל סיפור מופלא מקודמו. יש לי חומר לשלושה רומאנים, אמרתי לו בסוף השבוע. על נשים בשלות ונשואות בנות 40 שפיתו נערים מתבגרים בשכונת שפירא של שנות החמישים. על צעירות שלוחות רסן בתל אביב של שנות השישים. ואני חשבתי שהדור שלנו המציא את התסכולים, הבגידות, סערות היצרים. אז זהו, שלא. לא המצאנו כלום.

 

ושמעתי גם על טראומות מלחמה, פצועים והרוגים במבצע קדש, בששת הימים, במלחמת ההתשה, ביום כיפור. ארבע מלחמות שמהן יצא בנס. חברים איבדו איברים. איבדו שפיות. איבדו חיים. חלקם התאבדו. חלקם חזרו בתשובה. או ברחו מהארץ. אבא נשאר בסופו של דבר בלי חברים. עם אשתו, ילדיו והסיוטים שבאים לתקוף לפעמים.

 

הפלגנו לאי סימי. "זו הפעם הראשונה שאני מפליג", אבא הפתיע.

באמת??!
כן.

הנה האניה הגדולה והמרשימה.

 

 

ואחרי שעתיים בים, עם המון יווניים שמחים, אנו מגיעים למפרץ הקסום של העיירה פנורמטיס. מקום שנראה כמו ציור. רצף של בתים צבעוניים, פונים אל הים התיכון ואל המפרץ הטבעי.

 

 

 

הנזירים בפנורמטיס מקבלים את פנינו בנמל בשירה גדולה. אנחנו לומדים מהם שהנאצים, שהגיעו לכאן ב-1943, חיסלו מיד את אב המנזר, מפני שסירב לציית להם בטענה שהוא מציית רק לאלוהיו. יש שם מונומנט לזכרו.  הנה המנזר.

 

 

אנחנו מטיילים בשתי העיירות המרכזיות של האי.  יושבים לאכול ארוחת דגים מעוררת השראה וקנאה על שפת המים. השמש מלטפת את הפנים ויש אויר קריר ונעים. הנקיון מפעים. הטעם של הדגים מדהים. יושבים באי סימי על המים.

 

 

בערב אנחנו שטים שוב לרודוס. הנמל ממוקם בין המצודה של רודוס לבין היבשה.  אחד משבעת פלאי העולם העתיק, הקולוסוס, ניצב בימי קדם בדיוק כאן. הפסל כבר לא קיים, כמובן, אבל כמה שלווה ויופי שורים על הנמל.

 

 

בערבים אנחנו משוטטים בתוך העיר העתיקה של רודוס. בית הכנסת היהודי. ככר המרטירים, שבהם ריכזו את היהודים בטרם נשלחו למחנות ההשמדה. בצירוף מקרים וזמנים, אנחנו מגיעים לשם בדיוק ביום השואה. מתייחדים שם עם זכר הנספים. 

אנחנו הולכים המון ברגל. "שנים שלא הלכתי ככה", אבא אומר. "אני כבר לא בכושר". אנחנו עוברים ממוזיאון למוזיאון, חוצים מצד לצד את כל העיר. משקיעים זמן בשיטוט יסודי במצודת השליטים העתיקה, שנשמרה באופן מרשים. הנה המצודה.

 

 

ובערב, בירה אמסטל ובירה היינקן ובירה "מיתוס" יוונית באחד מהפאבים בעיר העתיקה של רודוס. האוירה נינוחה, מלטפת. ים תיכונית במובן הטוב של המילה. אני ואבא שלי והמשקה אשר בינינו, והאוכל וכל הזמן שבעולם.

 

 

כל הצילומים: סטמאטיס ארווניטאקי     Photos: Stamatis Arvanitaki 

 

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות בלונדון קולינג.

 להרשמה  פשוט לחצו כאן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועם  On 04/28/2009 at 19:47

    מתי זה היה

  • בועז כהן  On 04/28/2009 at 20:05

    וזה היה בשבוע שעבר.

  • טלילה ש.  On 04/28/2009 at 20:23

    אתה צילמת?

  • הולכת בדרכים  On 04/28/2009 at 20:40

    אני לא יכולה להיות עם אבא שלי שעה.

    אז שבוע?
    ובחו"ל?
    בחיים לא

  • יעל אוסטרליה  On 04/28/2009 at 20:40

    ההורים שלנו כבר מבוגרים ואם לא נמצא את הזמן הזה אז אחר כך נצטער על כך
    עשית נכון לקחת את אביך ואת עצמך למסע קצר של אבא ובן זה נפלא ומרגש
    הרבה זכרונות
    בטח עשה לך טוב בלב
    וחזרת עם דברים חדשים במחשבות
    שמחה בשבילך בועז
    חג שמח

  • אלינור ברגר  On 04/28/2009 at 20:42

    טיול גם חיצוני וגם פנימי. נפשי. חוויה אחרת

  • עירית בר  On 04/28/2009 at 20:45

    כתבת באופן נוגע שעורר אותי לחשוב על טיול עם אמא שלי. לא ליוון. לפאריז דווקא, אבל להיות איתה איזשהו זמן איכות. צריך לנצל את הזמן כל עוד יש לנו הורים.

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 04/28/2009 at 20:48

    מעניין אותי הקטע הזה של אבא ובן. וחוץ מזה כתבת יפה. כל האנשים שאני מכירה לא מסתדרים עם ההורים שלהם ותמורת שום הון שבעולם הם לא היו נוסעים איתם לחוץ לארץ.

  • אילנה  On 04/28/2009 at 21:06

    במיוחד הראשונה שצולמה בלילה. היא דורשת חצובה וחשיפה ארוכה לפריים. מי הצלם?

  • מיכאל  On 04/28/2009 at 23:26

    הייתי בטוח משם הרישמה שאתה ואבא שלך קורעים את סימי (הייתה לי חברה שקראו לה סימה). וואלה בחרת שם מפוצף לרשימה ודי התאכזבתי כשגיליתי שסימי זה איזה שם של אי. בכל מקרה גם אם אתה ואבא שלך לא קורעים את סימה, תהנו בסימי.

  • ח ל י  On 04/29/2009 at 10:33

    זכית.

    רק כשהפכתי להורה הבנתי כמה אנחנו רואים אותם כמעט תמיד רק כאבאמא, להוציא רגעי חסד שבהם הם הופכים להיות בני אדם של ממש בעיננו וכמה הם, ועכשיו גם אנחנו, רואים את הילדים שלנו בעיקר כבני אדם על מגוון התחושות והיחודיות שלהם.

    באמת זכית.

  • שרון רז  On 04/29/2009 at 11:38

    פוסט נוגע ויפה, צילומים יפים

    אני מקנא בך, מעבר לטיול, למקום, לחוויות, לאוכל גם לייחודיות המסע הזה של אב ובנו לבד, ביחד.

    ממש מעורר קינאה, טיול של אבא ובן, בגילאים הללו שלכם, לא כל אחד יכול ולא כל אחד זוכה, ואני מבין שאתה מעריך את זה וטוב שכך.

  • עידית  On 04/29/2009 at 12:05

    זכיתי לדומות ..אז אני מניחה שאני יכולה לדמיין כמה זה כיף ומיוחד וטעון (הכל ביחד)
    אולי זה נדוש מה שאני אגיד , אבל כמו שזאת זכות להיות הורה
    זאת זכות ענקית להיות ילד של אבא/אמא…
    ענקית

  • שולמית  On 04/29/2009 at 12:25

    עורר בי הכתוב. קינאה כי השיח הזה הפתוח (כאילו דא – מי מדבר עם אבא שלו על פיתויי הנשים בשכונה ועל צלקות המילחמה באותה נשימה?)
    לא התקיים במשפחתי הבריטית
    וגם כי היה לי ולאימי שאיננה
    תיכנון לנסיעה לוונציה שמעולם לא התקיימה.
    זיכרון
    מנסיעה קסומה איתה לבאת' מאוקספורד ליום אחד מדהים.
    זאת באת'

    http://en.wikipedia.org/wiki/Bath,_Somerset
    ולשמוט לסת
    זה אחד התרגומים הכי ניפלאים לביטוי שאפילו באנגלית
    אני לא מצליחה לומר.
    מסע נפלא עשית לי לעצמאות.
    תודה.
    שולמית.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 04/30/2009 at 17:58

    אבא שלי היה החבר הכי טוב שלי, ולמרות שהיינו המון בחו"ל כמשפחה, מעולם לא היינו רק שנינו וזו חויה שתחסר לי לעולמים.

    אשריך

    🙂

  • גלית חתן  On 05/15/2009 at 18:51

    ממש עשית לי חשק לנסוע בעצמי… נסיעת הורים שכזו.

  • בועז כהן  On 05/15/2009 at 21:02

    הצילומים הם של Stamatis Arvanitaki

  • avha  On 05/17/2009 at 5:54

    אתה ילד של אמא.
    נהנתי לקרוא עליך עם אבא.

  • שח_מט  On 05/30/2009 at 12:23

    מרגש. אהבתי.

  • sugarplum fairy  On 08/03/2009 at 21:57

    כל כך מרגש שלא מצאתי מילים להוסיף.
    רק אגרע.
    פשוט נפלא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: