בואי הביתה

 

מתישהו קצת אחרי פסח החלה להרגיש שהזמן הולך וקצר והחיים אוזלים לה מבין האצבעות. "אני רוצה במה וזרקורים. אני רוצה אהבה גדולה", היא אמרה ואני הקשבתי. קבוצת תיאטרון שהתגבשה משכה את לבה. "אני רוצה לשחק. הזמן עובר ואני רוצה להיות קצת אני בשביל עצמי".

 

בבית השכור גזמתי עצי תפוזים במזמרה חלודה וישנה שמצאתי במחסן. כיסחתי את הדשא, אספתי גזם והדשא הקצור העלה ריח רענן וחריף של קיץ בראשיתי. צבעתי בכחול את כיסאות העץ בגינה. הכנתי ארוחת ערב וחיכיתי שתחזור. היא חזרה. כל ערב. אבל בגופה. רוחה נותרה שם, באולמות המצחינים מזיעת רקדנים, בחדרי המקלט האפור שהוסב לתיאטרון שוליים ולא אוורר מעולם.

 

מה קרה שם, בחדרים הרחוקים שברחה אליהם מדי יום, עם כל אותם רקדנים שדופים, צעירים, חלקי חזה וארוכי שיער?  ובימים שהתארכו והלכו ונמתחו עוד ועוד, מה קרה?

 

בהתחלה סיפרה עלילה משונה: אנשים הולכים ובאים, נפגשים ונזכרים, וגם נוגעים.  אחר כך תיארה ריקודים וחיזורים – כן, הכל כתוב במחזה – וגם הנגיעות, "בסך הכל יד על החזה", ובסוף – היא שמרה את זה לסוף – גם אמרה משהו על שד חשוף, "זו סצנה מאוד כואבת, מאוד טעונה, בין אישה לאישה".

 

עזבי את זה, ביקשתי, בואי הביתה. אני מבטיח לאהוב אותך עד קץ כל הימים. בואי הביתה…

"אני באה", היא אמרה. "אבל אני צריכה את זה שם. אני חיה שם".

אבל זה לא אמיתי, אלה לא החיים האמיתיים.

"זה לא אמיתי, אבל אני חיה את זה חזק יותר מהחיים האמיתיים".

 

מיום ליום הלכה ונשמטה אחיזתה בחיינו המשותפים.  ביום הנישואים השני ישבתי במטבח מול זר פרחים ענק ומתנה שקניתי לה, אבל היא לא חזרה בחמש אחר הצהריים, וגם לא בשמונה בערב,  ואז התקשרתי למסעדה ההודית וביטלתי את השולחן שהזמנתי לנו לערב. בחצות נכנסתי למיטה, לבדי, ובאחת בלילה שמעתי את המפתח בדלת.  שמעתי מקלחת ארוכה. ביום הולדתה, חודש אחרי, הבטיחה להגיע מוקדם, ושוב חיכיתי ושוב מתנה ארוזה המתינה לה ושוב, כמו לא קרה דבר, נכנסה הביתה בחצות.  "תודה על הפרחים", אמרה, "והמתנה שקנית לי מקסימה, אבל זה יום ההולדת שלי, וזו זכותי לעשות מה שאני אוהבת ביום ההולדת שלי".

 

 

בא הקיץ ואשתי נסעה עם התיאטרון לאדינבורו, לפסטיבל הפרינג'.  שלושה ימים הסתובבתי סביב עצמי, מודד את רחובות צפון תל אביב, לוקח כדורים פסיכיאטריים, גומר בקבוקים קטנים של אלכוהול.  מגביר את המוזיקה ומתמוטט אל הרצפה. במקרר היו יוגורט, סודה ומלפפון.  איבדתי משקל. איבדתי את שפיות דעתי לאט. אחרי שגם ביום השלישי לא התקשרה מסקוטלנד, עמדתי מול המראה באמבטיה, ראייתי מטושטשת ופני חרושי דמעות, ונעצתי מבטים בדמות עם הזיפים והאישונים המורחבים.  אני משתגע, אמרתי לדמות במראה, אתה משתגע, אתה הולך למות מרוב אהבה ומרוב פחד וצער. תעשה משהו. תעשה משהו.

 

הלכתי למטבח, פתחתי את ארון הכלים והוצאתי את כל הצלחות הגדולות. הראשונה התנפצה ברעש מבהיל על המרצפות האיטלקיות הרחבות. השנייה התרסקה גם כן. ואז השלישית, הרביעית, העשירית. ערימת שברים יקרים של סרוויס מהודר התגבהה במרכז המטבח. פתחתי את הארון השני והוצאתי את כל הכוסות. שברתי את כולן. משם עברתי לקערות הפיירקס, הצלוחיות, הקומקומים הסיניים. בהיתי בגבעת השברים והתקשרתי לאבא שלי, שיבוא להציל אותי מעצמי. 

בלילה, במיטת הנוער של אחותי, שמעתי אותו מספר לאמא: "אף פעם לא ראיתי אותו ככה, היית צריכה לראות אותו, שוכב על הרצפה, בין כל השברים והזכוכיות וכל בקבוקי הוודקה והג'ין שזרוקים בכל הדירה…חייבים לעשות משהו". צללתי לתוך אפלה.

 

למחרת נסעתי לשדה התעופה וקניתי במחיר מוגזם כרטיס טיסה תל אביב- לונדון-אדינבורו בדוכן של בריטיש אירווייס. דיילות ארוכות רגליים הגישו משקאות חריפים בבקבוקונים מחוספסים. נוזלים משככים. הכדורים הפכו אותי אטום לחיוכים. קהה לסביבה. לא רציתי לקרוא סאנדיי טיימס. סירבתי לאכול את כריכי הגבינה והמלפפונים.

 

מה את עושה כרגע בדיוק, חשבתי, באדינבורו החוגגת? מי שולח לך ידיים בפאב מעופש, בזמן שאת מחזיקה כוס שקופה רחבה? ומה הם מנגנים ברקע בזמן שהמניאק התורן גונב עוד נגיעה?  שעה, בסך הכל, ביני לבינך. הנה אני בא אלייך, בעקבותייך, ואת לא יודעת.

 

בלונדון הייתי כבר בשלב קריסה מתקדם. לא אכלתי יומיים. הסתובבתי עם שני חברים ששידלו אותי להרים את הראש ולראות את הדברים בפרופורציה, אבל אני יצאתי לאט מדעתי. ברוב'נס יש את הרוסטביף הכי טוב בעיר, המליץ יוז'י. אבל לא אכלתי.

 

"אתה נראה זוועה", אמר החבר שלי. "אתה תמות, אתה מבין את זה? תמשיך ככה, ועוד חודש אני בא להלוויה שלך".

 

דיברתי אל עצמי. חבל שאת לא שומעת, אשתי האהובה. כל כך חבל שאני לא יכול להקליט את כל מה שעובר לי בראש. ההזיות דוהרות בי עכשיו במהירות מואצת, כמו סרט ביתי, שאצבע לוחצת על השלט ומדהירה קדימה את הסצנות הקשות. קיבלתי כדורים טובים מהרופאה שלנו, בקופת חולים מכבי. כדורים נגד הרגשות. אבל הם הולכים ואוזלים לי מהחפיסה.  אני בא אלייך. את הלכת ממני, אבל אני בא אלייך, הולך בעקבותייך.

 

 

המונית משדה התעופה של אדינבורו כמו ריחפה מעל הכביש המוביל למרכז העיר. "קלררררררררררמיסטון רררררררררררואד", אמר נהג המונית. נזכרתי שב-1985 באתי באפריל ומאוהב משוגע אחד טיפס על הגג בארבע לפנות בוקר והעיר את כל הרחוב.

 

אני חוצה את גני פרינסס במסע געגוע צובט, מתיקות עצובה ויופי שכובש ומכניע את הלב. עלים צבעוניים. שחפים, ברווזים ואווזים. פסטיבל אדינבורו והעיר צוהלת ופורחת ורק אני כקוסמונאוט אבוד בחליפת זכוכית. מרוחק, מרוכז בפחד שמשתלט עלי ומאט את צעדיי. התיאטרון נמצא ליד לאמברט בראדרז, ואני מצטייד בבקבוקון וויסקי, מבליע אותו בתיק גב שיש בו רק מברשת שיניים, בגדים להחלפה ואת הנחש של לואיג'י מלרבה.

 

כמה לבד אפשר להיות בתוך המון כל כך גדול. עכשיו אני פולש אל האולם, קונה כרטיס ומנסה להגיע אל השורה שלי. מה שלא ידעתי, שהשחקניות – וזה חלק מהקטע של ההצגה – מסתובבות בקהל ומנחות אותו למקומו. זה חלק אמנותי, אינטגרלי, מהמופע. הייתי צריך להתחפש, אני חושב לעצמי בבהלה, ומנסה להתחמק ממנה, מאשתי שבשמלה האדומה, אבל זה מאוחר מדי והיא כבר רואה אותי. עיניה נפערות בתדהמה, שפתיה נפשקות, אבל ההצגה חייבת להימשך והיא כבר מובילה זוג בחליפות תואמות למקומו ועוד שלושה צרפתים שמקשקשים משהו על אוונגרד ותיאטרון.  

 

לא אכלתי כבר 48 שעות. לא הכנסתי לפה כלום, חוץ מאלכוהול וכדורים. אפשר למות מזה, הוא אמר, ואני חושב שדווקא זה יכול להיות סוף יפה לסיפור אהבה. בתיאטרון, בסקוטלנד הרחוקה, הארץ האהובה, בהצגה שבה אשתי-אהובתי מציגה לראווה את מה שהיה שלי ושלה כל השנים הללו.

 

את העלילה של המחזה לא ממש הבנתי. מסך האלכוהול שעירפל אותי לא עזר. בכל פעם שנגעו בה, פלשו למקומות אסורים בגופה שרק אני ידעתי, הסכין בבטן התהפכה. כשברנארד מוריד ממנה את השמלה פתאום, אני קופא בכסאי עם חיוך של בכי, ממלמל בעברית בין אנשים שלא מבינים אף מילה מדבריי, בואי הביתה, בואי אלי, בואי הביתה – אבל הקהל, נשימתו עצורה, מרותק לעירומה החלקי המתערטל לאור הזרקור הצהוב, וכשברנארד מצמיד אותה לעמוד באמצע הבמה ומתחיל לנוע קדימה ואחורה היא מניעה את הישבן שלה, וקופאת.

 

ואני נזכר ביום הכיפורים של 1989, במסע אורבני שערכנו אני והיא בסתיו ההוא על פני תל אביב הדוממת ואיך פגשנו שני ילדים בכיכר העיר הישנה, שסיפרו לנו סיפור עצוב על אבא שמת, ואיך הם גרמו לנו לרצות לחיות.

 

ואיך לא ידענו מתי ובאיזה אופן ייגמר היום, טובלים בתשוקה שגרמה לי לאבד את עצמי איתה והיא לא אמרה די. אף פעם לא אמרה "די". לא רצתה לחדול. גם כשנבהלה, נמשכה למקור החום שבקע ממני, לחושים המגורים תמידית, לנחיריים הרוטטים של הזכר הטורף המטורף שהייתי, עם הרעב המשוגע שלא ידע שובע לגופה, עד שהפכה לאשתי החוקית, כמה חודשים אחר-כך.

 

הנה אני בתיאטרון סקוטי יושב ומדבר לעצמי, איך, איך את לא זוכרת את המוזיאונים בפאריז, את המועדונים בפראג וההופעות של אלביס קוסטלו ושל הקיור שראינו, איך שכחת את הכסאות התלויים באוסטריה, את הריצות על חוף הים בשש בבוקר, את החברים שישבו איתנו לילות ארוכים באחת-שתיים-שלוש, הפאב ההוא בז'בוטינסקי פינת אבן גבירול, שרשם סלט אחד על שמך, איך שכחת את פסטיבל סרטי המדע הבדיוני בירושלים ואת השף שהזמנתי לבשל לך ביום הולדתך ה-27, והנה עכשיו ברנארד מול עירומך היפהפה, הקהל מחסיר פעימות לב, ואני נטוע בכסא, יודע שמה שהיה כבר לעולם לא יהיה, מתפרק והולך, והולך. והולך.

 

אורות. מחיאות כפיים, בטרם הם חוזרים לסדרת הִשְׁתַּחֲוָיוֹת אני קם ויוצא. סוגר דלת במונית ורואה אותה מבעד לחלון, מי שהייתה אשתי, עדיין לבושה בשמלה האווילית עם האיפור המודגש מדי, כשהיא רצה החוצה ועיניה מחפשות אותי.

 

אבל אנחנו, הנהג ואני, כבר גולשים אל הגשר הדרומי, מול הקולג' הישן והמרשים של אוניברסיטת אדינבורו, וגשם דק, כמו אבק זוהר, כמעט תיאטרלי, מטפטף על המצודה והגנים. שדה התעופה התקרב. גם ישראל. והבית.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות בלונדון קולינג. להרשמה לחצו כאן