בואי הביתה

 

מתישהו קצת אחרי פסח החלה להרגיש שהזמן הולך וקצר והחיים אוזלים לה מבין האצבעות. "אני רוצה במה וזרקורים. אני רוצה אהבה גדולה", היא אמרה ואני הקשבתי. קבוצת תיאטרון שהתגבשה משכה את לבה. "אני רוצה לשחק. הזמן עובר ואני רוצה להיות קצת אני בשביל עצמי".

 

בבית השכור גזמתי עצי תפוזים במזמרה חלודה וישנה שמצאתי במחסן. כיסחתי את הדשא, אספתי גזם והדשא הקצור העלה ריח רענן וחריף של קיץ בראשיתי. צבעתי בכחול את כיסאות העץ בגינה. הכנתי ארוחת ערב וחיכיתי שתחזור. היא חזרה. כל ערב. אבל בגופה. רוחה נותרה שם, באולמות המצחינים מזיעת רקדנים, בחדרי המקלט האפור שהוסב לתיאטרון שוליים ולא אוורר מעולם.

 

מה קרה שם, בחדרים הרחוקים שברחה אליהם מדי יום, עם כל אותם רקדנים שדופים, צעירים, חלקי חזה וארוכי שיער?  ובימים שהתארכו והלכו ונמתחו עוד ועוד, מה קרה?

 

בהתחלה סיפרה עלילה משונה: אנשים הולכים ובאים, נפגשים ונזכרים, וגם נוגעים.  אחר כך תיארה ריקודים וחיזורים – כן, הכל כתוב במחזה – וגם הנגיעות, "בסך הכל יד על החזה", ובסוף – היא שמרה את זה לסוף – גם אמרה משהו על שד חשוף, "זו סצנה מאוד כואבת, מאוד טעונה, בין אישה לאישה".

 

עזבי את זה, ביקשתי, בואי הביתה. אני מבטיח לאהוב אותך עד קץ כל הימים. בואי הביתה…

"אני באה", היא אמרה. "אבל אני צריכה את זה שם. אני חיה שם".

אבל זה לא אמיתי, אלה לא החיים האמיתיים.

"זה לא אמיתי, אבל אני חיה את זה חזק יותר מהחיים האמיתיים".

 

מיום ליום הלכה ונשמטה אחיזתה בחיינו המשותפים.  ביום הנישואים השני ישבתי במטבח מול זר פרחים ענק ומתנה שקניתי לה, אבל היא לא חזרה בחמש אחר הצהריים, וגם לא בשמונה בערב,  ואז התקשרתי למסעדה ההודית וביטלתי את השולחן שהזמנתי לנו לערב. בחצות נכנסתי למיטה, לבדי, ובאחת בלילה שמעתי את המפתח בדלת.  שמעתי מקלחת ארוכה. ביום הולדתה, חודש אחרי, הבטיחה להגיע מוקדם, ושוב חיכיתי ושוב מתנה ארוזה המתינה לה ושוב, כמו לא קרה דבר, נכנסה הביתה בחצות.  "תודה על הפרחים", אמרה, "והמתנה שקנית לי מקסימה, אבל זה יום ההולדת שלי, וזו זכותי לעשות מה שאני אוהבת ביום ההולדת שלי".

 

 

בא הקיץ ואשתי נסעה עם התיאטרון לאדינבורו, לפסטיבל הפרינג'.  שלושה ימים הסתובבתי סביב עצמי, מודד את רחובות צפון תל אביב, לוקח כדורים פסיכיאטריים, גומר בקבוקים קטנים של אלכוהול.  מגביר את המוזיקה ומתמוטט אל הרצפה. במקרר היו יוגורט, סודה ומלפפון.  איבדתי משקל. איבדתי את שפיות דעתי לאט. אחרי שגם ביום השלישי לא התקשרה מסקוטלנד, עמדתי מול המראה באמבטיה, ראייתי מטושטשת ופני חרושי דמעות, ונעצתי מבטים בדמות עם הזיפים והאישונים המורחבים.  אני משתגע, אמרתי לדמות במראה, אתה משתגע, אתה הולך למות מרוב אהבה ומרוב פחד וצער. תעשה משהו. תעשה משהו.

 

הלכתי למטבח, פתחתי את ארון הכלים והוצאתי את כל הצלחות הגדולות. הראשונה התנפצה ברעש מבהיל על המרצפות האיטלקיות הרחבות. השנייה התרסקה גם כן. ואז השלישית, הרביעית, העשירית. ערימת שברים יקרים של סרוויס מהודר התגבהה במרכז המטבח. פתחתי את הארון השני והוצאתי את כל הכוסות. שברתי את כולן. משם עברתי לקערות הפיירקס, הצלוחיות, הקומקומים הסיניים. בהיתי בגבעת השברים והתקשרתי לאבא שלי, שיבוא להציל אותי מעצמי. 

בלילה, במיטת הנוער של אחותי, שמעתי אותו מספר לאמא: "אף פעם לא ראיתי אותו ככה, היית צריכה לראות אותו, שוכב על הרצפה, בין כל השברים והזכוכיות וכל בקבוקי הוודקה והג'ין שזרוקים בכל הדירה…חייבים לעשות משהו". צללתי לתוך אפלה.

 

למחרת נסעתי לשדה התעופה וקניתי במחיר מוגזם כרטיס טיסה תל אביב- לונדון-אדינבורו בדוכן של בריטיש אירווייס. דיילות ארוכות רגליים הגישו משקאות חריפים בבקבוקונים מחוספסים. נוזלים משככים. הכדורים הפכו אותי אטום לחיוכים. קהה לסביבה. לא רציתי לקרוא סאנדיי טיימס. סירבתי לאכול את כריכי הגבינה והמלפפונים.

 

מה את עושה כרגע בדיוק, חשבתי, באדינבורו החוגגת? מי שולח לך ידיים בפאב מעופש, בזמן שאת מחזיקה כוס שקופה רחבה? ומה הם מנגנים ברקע בזמן שהמניאק התורן גונב עוד נגיעה?  שעה, בסך הכל, ביני לבינך. הנה אני בא אלייך, בעקבותייך, ואת לא יודעת.

 

בלונדון הייתי כבר בשלב קריסה מתקדם. לא אכלתי יומיים. הסתובבתי עם שני חברים ששידלו אותי להרים את הראש ולראות את הדברים בפרופורציה, אבל אני יצאתי לאט מדעתי. ברוב'נס יש את הרוסטביף הכי טוב בעיר, המליץ יוז'י. אבל לא אכלתי.

 

"אתה נראה זוועה", אמר החבר שלי. "אתה תמות, אתה מבין את זה? תמשיך ככה, ועוד חודש אני בא להלוויה שלך".

 

דיברתי אל עצמי. חבל שאת לא שומעת, אשתי האהובה. כל כך חבל שאני לא יכול להקליט את כל מה שעובר לי בראש. ההזיות דוהרות בי עכשיו במהירות מואצת, כמו סרט ביתי, שאצבע לוחצת על השלט ומדהירה קדימה את הסצנות הקשות. קיבלתי כדורים טובים מהרופאה שלנו, בקופת חולים מכבי. כדורים נגד הרגשות. אבל הם הולכים ואוזלים לי מהחפיסה.  אני בא אלייך. את הלכת ממני, אבל אני בא אלייך, הולך בעקבותייך.

 

 

המונית משדה התעופה של אדינבורו כמו ריחפה מעל הכביש המוביל למרכז העיר. "קלררררררררררמיסטון רררררררררררואד", אמר נהג המונית. נזכרתי שב-1985 באתי באפריל ומאוהב משוגע אחד טיפס על הגג בארבע לפנות בוקר והעיר את כל הרחוב.

 

אני חוצה את גני פרינסס במסע געגוע צובט, מתיקות עצובה ויופי שכובש ומכניע את הלב. עלים צבעוניים. שחפים, ברווזים ואווזים. פסטיבל אדינבורו והעיר צוהלת ופורחת ורק אני כקוסמונאוט אבוד בחליפת זכוכית. מרוחק, מרוכז בפחד שמשתלט עלי ומאט את צעדיי. התיאטרון נמצא ליד לאמברט בראדרז, ואני מצטייד בבקבוקון וויסקי, מבליע אותו בתיק גב שיש בו רק מברשת שיניים, בגדים להחלפה ואת הנחש של לואיג'י מלרבה.

 

כמה לבד אפשר להיות בתוך המון כל כך גדול. עכשיו אני פולש אל האולם, קונה כרטיס ומנסה להגיע אל השורה שלי. מה שלא ידעתי, שהשחקניות – וזה חלק מהקטע של ההצגה – מסתובבות בקהל ומנחות אותו למקומו. זה חלק אמנותי, אינטגרלי, מהמופע. הייתי צריך להתחפש, אני חושב לעצמי בבהלה, ומנסה להתחמק ממנה, מאשתי שבשמלה האדומה, אבל זה מאוחר מדי והיא כבר רואה אותי. עיניה נפערות בתדהמה, שפתיה נפשקות, אבל ההצגה חייבת להימשך והיא כבר מובילה זוג בחליפות תואמות למקומו ועוד שלושה צרפתים שמקשקשים משהו על אוונגרד ותיאטרון.  

 

לא אכלתי כבר 48 שעות. לא הכנסתי לפה כלום, חוץ מאלכוהול וכדורים. אפשר למות מזה, הוא אמר, ואני חושב שדווקא זה יכול להיות סוף יפה לסיפור אהבה. בתיאטרון, בסקוטלנד הרחוקה, הארץ האהובה, בהצגה שבה אשתי-אהובתי מציגה לראווה את מה שהיה שלי ושלה כל השנים הללו.

 

את העלילה של המחזה לא ממש הבנתי. מסך האלכוהול שעירפל אותי לא עזר. בכל פעם שנגעו בה, פלשו למקומות אסורים בגופה שרק אני ידעתי, הסכין בבטן התהפכה. כשברנארד מוריד ממנה את השמלה פתאום, אני קופא בכסאי עם חיוך של בכי, ממלמל בעברית בין אנשים שלא מבינים אף מילה מדבריי, בואי הביתה, בואי אלי, בואי הביתה – אבל הקהל, נשימתו עצורה, מרותק לעירומה החלקי המתערטל לאור הזרקור הצהוב, וכשברנארד מצמיד אותה לעמוד באמצע הבמה ומתחיל לנוע קדימה ואחורה היא מניעה את הישבן שלה, וקופאת.

 

ואני נזכר ביום הכיפורים של 1989, במסע אורבני שערכנו אני והיא בסתיו ההוא על פני תל אביב הדוממת ואיך פגשנו שני ילדים בכיכר העיר הישנה, שסיפרו לנו סיפור עצוב על אבא שמת, ואיך הם גרמו לנו לרצות לחיות.

 

ואיך לא ידענו מתי ובאיזה אופן ייגמר היום, טובלים בתשוקה שגרמה לי לאבד את עצמי איתה והיא לא אמרה די. אף פעם לא אמרה "די". לא רצתה לחדול. גם כשנבהלה, נמשכה למקור החום שבקע ממני, לחושים המגורים תמידית, לנחיריים הרוטטים של הזכר הטורף המטורף שהייתי, עם הרעב המשוגע שלא ידע שובע לגופה, עד שהפכה לאשתי החוקית, כמה חודשים אחר-כך.

 

הנה אני בתיאטרון סקוטי יושב ומדבר לעצמי, איך, איך את לא זוכרת את המוזיאונים בפאריז, את המועדונים בפראג וההופעות של אלביס קוסטלו ושל הקיור שראינו, איך שכחת את הכסאות התלויים באוסטריה, את הריצות על חוף הים בשש בבוקר, את החברים שישבו איתנו לילות ארוכים באחת-שתיים-שלוש, הפאב ההוא בז'בוטינסקי פינת אבן גבירול, שרשם סלט אחד על שמך, איך שכחת את פסטיבל סרטי המדע הבדיוני בירושלים ואת השף שהזמנתי לבשל לך ביום הולדתך ה-27, והנה עכשיו ברנארד מול עירומך היפהפה, הקהל מחסיר פעימות לב, ואני נטוע בכסא, יודע שמה שהיה כבר לעולם לא יהיה, מתפרק והולך, והולך. והולך.

 

אורות. מחיאות כפיים, בטרם הם חוזרים לסדרת הִשְׁתַּחֲוָיוֹת אני קם ויוצא. סוגר דלת במונית ורואה אותה מבעד לחלון, מי שהייתה אשתי, עדיין לבושה בשמלה האווילית עם האיפור המודגש מדי, כשהיא רצה החוצה ועיניה מחפשות אותי.

 

אבל אנחנו, הנהג ואני, כבר גולשים אל הגשר הדרומי, מול הקולג' הישן והמרשים של אוניברסיטת אדינבורו, וגשם דק, כמו אבק זוהר, כמעט תיאטרלי, מטפטף על המצודה והגנים. שדה התעופה התקרב. גם ישראל. והבית.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות בלונדון קולינג. להרשמה לחצו כאן
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי  On 04/10/2009 at 21:57

    איזה כאב, כמה אכזריות יכולה להיות לפעמים לבני זוג. איך יכול להיות שאדם שאהב אותך יכול להיות רע כל כך. נהדר. ריתקת ופצעת אותי. הספר שלך יהיה משהו-משהו.

  • איילת  On 04/10/2009 at 22:07

    למות מרוב אהבה ומרוב פחד וצער. זה קורה כל פעם מחדש, וכל פעם אנחנו מופתעים, כאילו לא היינו שם קודם.

    השנה זה קרה לי פעמיים; לא מתרגלים לזה אף פעם.

  • בתיה  On 04/10/2009 at 22:50

    אין לי כותרת ואין לי מילים מול הכאב הכתוב באופן מרהיב כ"כ.

  • יעל אוסטרליה  On 04/10/2009 at 22:53

    שיו מה עושים למען האהבה
    נותנים את הכל פשוט הכל
    סחפת הפעם בהחלט

  • גל  On 04/10/2009 at 23:22

    זה באמת קרה..?

  • ענת, ירושלים  On 04/10/2009 at 23:26

    מאסטרפיס.

  • ח ל י  On 04/10/2009 at 23:54

    כשרון ולב, וההיפך.

    תמיד אני מסתקרנת לדעת – לא שזה משנה משהו כמובן – אם זה ב א מ ת קרה כך שם ואז או שהסוף כפי שהוא כתוב, נכתב עם המילים שסיפרו מה שקרה אז ושם ….

  • שולמית  On 04/11/2009 at 0:14

    ואמיץ אתה.
    וכל זה כתוב
    כל כך חשוף ועמוק ובאהבה.
    עד הקצה.
    תודה.

  • בועז  On 04/11/2009 at 0:23

    כן. כל זה באמת קרה.

  • יוסי  On 04/11/2009 at 1:11

    ומי אמר שפסח הוא לא חג החירות?

    מדהים מה שאתה כותב. (נ)סחפת עד הקצה.

  • Jack-In-Box  On 04/11/2009 at 1:33

    כל כך חשוף ואמיתי שזה מדהים.
    בועז, זאת יצירת מופת קצרה אך ענקית.
    אהבתי מאוד את המשפט "וגשם דק, כמו אבק זוהר, כמעט תיאטרלי, מטפטף על המצודה והגנים".
    מדהים
    תודה

  • מוטי סגרון  On 04/11/2009 at 6:24

    תודה בועז

  • בת יוסף  On 04/11/2009 at 9:32

    אתה כותב באופן שמאפשר לחוש את הכאב אצלי. לא לברוח ממנו. איפשרת לעצמך ללכת איתו עד הקצה, לשקוע בו. אחר כך משתנים. ואולי גם לא שבים לחוש באותה עוצמה וכל כך עמוק. השריון מתעבה.
    כתבת מטלטל ומעורר מחשבה.

  • עידית פארן  On 04/11/2009 at 9:40

    …ספר.

    אתה חייב להשאיר משהו אמיתי מכל זה

  • אלינור ברגר  On 04/11/2009 at 9:43

    הכאב לב שלך תפס אותי ולא עזב כל הלילה. הרגש הכל כך גדול שאתה מבטא תפס אותי בלב ולחץ ומחץ חזק. לא נרגעת עד עכשיו.

  • בועז כהן  On 04/11/2009 at 9:47

    תודה. מכל הלב. תודה על מה שכתבתם.

  • שרון רז  On 04/11/2009 at 11:24

    זה חזק, בועז, זה באמת קורע, כל כך דרמטי, עצוב, שובר, כן, אהבה, פסגת היופי, פסגת הפחד

  • מקומך לא פה. אני לא יודעת איך להגדיר את זה אחרת, אבל …
    מקומך על המדף בספריה. "כהן, בועז", בין "המינגווי, ארנסט" לבין "לורנס, ד.ה."

  • ((  On 04/11/2009 at 15:37

    לסיפורי חיים יש את הכוח הכי גדול לספר סיפור
    כל השאר זה פנטזיות בלבד.

  • אילנה  On 04/11/2009 at 15:57

    לפני כמה שנים, לי ולבעלי היה ויכוחון קטן על מהו הכאב הכואב ביותר. אני טענתי שכאב שיניים ידוע ככאב החזק ביותר. בעלי מחה בשקט ואמר: "לא. הכאב הכי גדול זה כאב לב" "אני מדברת על כאב פיסי" הוא אמר לי – "גם אני" הרמתי גבה. "כשחשבתי שלא תהיי שלי, חוויתי את הכאב הכי חזק והכי נוראי שיכול בן-אדם לעבור." משם ההמשך כבר דביק מידי, ולכן אחסוך אותו מכם, אני לא מאחלת לאף אדם כאב שכזה.

  • גדי  On 04/11/2009 at 17:16

    אל תסתנוור מהמחמאות. אתה לא המינגווי, גם לא ד. ה. לורנס. כולה התחתנת עם שרמוטה. יש הרבה כאלה. גם פה בין המגיבות.

  • אוי, הקנאה. הקנאה אוכלת אותך, מה?

    הרבה אנשים מתחתנים עם שרמוטות.
    אבל מעטים מאוד יודעים לכתוב כמו בועז.

  • אני  On 04/11/2009 at 19:36

    הכרתי את הסיפור מהצד שלה. משטיפות המוח שבתיאטרון ההוא. מהעובדה שאף בחורה שם לא שרדה את נישואיה. כולן פירקו ואז התפרקו. גדלתי לצד המקום הזה כילדה ואז כנערה וניסיתי שלא ייגע בי.
    ואת הסיפור על יעלי היפה הכרתי לפרטיו ותמיד תהיתי מה נגמר עם האיש שלה. עם האהבה הגדולה.

    את הסיפורים של האהבות הגדולות, השברונות הגדולים, אנחנו תמיד כותבים הכי יפה. הם, הרי, כמעט ונכתבים מתוכנו בעצמם.

    תהיה חזק, למרות הפצע הפתוח

  • בועז  On 04/11/2009 at 20:06

    1
    לגדי:
    א. אני אף פעם לא מסתנוור ממחמאות. אפשר להירגע
    ב. היא לא היתה שרמוטה. היא היתה אישה שאהבתי.

    2
    ל"אני": הפצע לא פתוח. עברו ח"י שנים מאז.

  • הדוקטור  On 04/11/2009 at 21:39

    האמת היא שעם כל אהבה נכזבת – כזו שבאמת היינו שם במאה אחוז עם כל הטירוף וההקרבה העצמית ותחושת אי-הבידול ונכונותנו לנתינה ללא פשרות – עם כל סיום עצוב של סיפור כזה משהו מת בתוכנו ומשהו אחר מתחשל ומשתלט על החלל הפעור.

    הפרידה מאמא, הקול הגדול מבפנים שרוצה אהבה ללא תנאי, הפרידה משורה של בנות זוג, ההחלטה להישאר במקום אחד, כל זה מחספס ומחסן, אך גם גורע במקביל מהטוהר הראשוני של הרגש הבלתי מוגן.

  • הגברת מהצפון  On 04/11/2009 at 21:48

    פוסט זה הדהים אותי לגמרי הבוקר. נטל ממני את הנשימה ואת המילים. פוסט על ה-אהבה ה-גדולה

    האם יש כלי מידה? האם ניתן לצקת במד עוצמת רגשות?

    זה משהו טוטאלי. קראתי את הפוסט ודיממתי לתוך פצעיי. בפליאה גדולה לגמתי את המילים ליד קפה הבוקר המתקרר ועכשיו אני מנסה לאחות את המילים לכדי תגובה.

    כמו שיר אהוב חזרתי וקראתי שוב ושוב זולגת ומתמעטת לי, נקלית לא קיימת עוד. רק הוא והסיפור..

    חבל שעלי ללכת עתה ביום אביב מופלא לפרדס עטור מאות הניצנים. כי אני רוצה רק לכתוב ולבכות. כי כששבו המילים הן פרצו כסכר כמפל כנהר.

    הלכתי טיילתי קטפתי חייכתי צילמתי עברתי חלפתי הקשבתי למוזיקה אולי גם נשמתי וכל הזמן הייתי מצומררת מבועז ואשתו השחקנית.

    קראתי שוב באימה ללא דמע, ושוב דיממתי.
    איני מכירה אהבות טוטאליות.
    I don't know how they act

    האהבות שידעתי היו תמיד יותר אההממ..אווריריות. ז ה נראה כמו סרט גדול מהחיים.

    כן, בועז כותב מחונן.
    He's got what it takes כמו אדגר אלן פו. כן, הוא אינו צריך לשלב כותבים אורחים בבלוג יש לו הכל. כל אחד יכול לכתוב אך לא כל אחד יודע לרגש עד כדי התכווצות שרירי הלב.

    היתה מישהי בתגובות שהצהירה שעברה את זה פעמיים השנה, ג'יזס- ואני לא חשתי כך 20 שנים.

    בניפוץ הסרוויסים חשבתי: הוא מנפץ את כל תשורות הנישואין – שכן הם התנפצו בעצמם..

    איזה כח יש למילים: "היא כבר רואה אותי…. אבל ההצגה חייבת להימשך".."כדורים נגד הרגשות". הם הולמים בי.

    גני פרינסס אשר באדינבורו – כואב לראות יופי עוצר נשימה כשאין נשימה..

    המילים "בואי הביתה בואי אלי" שנאמרו בחשיכה בהצגה כשברנארד מוריד לה את השמלה יהדהדו לי עוד זמן מה, עת אכרה לקולך את אזני בכל בוקר לפעמים גם בלילה..

    הפעם האחרונה שראה אותה היא היתה בתלבושת איפור ובתפקיד שחקנית, אבל הרגשות שלה היו אמיתיים גם אם שבריריים. אני מקווה שקיבלה את כל הזוהר וההערצה ואורות הבמה אליהם כלתה נפשה.

    יתכן שבאיזו ארץ רחוקה, באיזה סיפור טוב או בזמן אחר זה קיים – אך אני עוד לא נתקלתי בסוף יפה לסיפור אהבה.

  • נבט חיטה  On 04/12/2009 at 0:05

    אתה איש יקר.
    וכותב נפלא.

    תודה.

  • אורנית  On 04/12/2009 at 8:36

    לבועז: עשיתי טעות. קראתי את זה לפני השינה, וככה לא נרדמתי כל הלילה. לזכור להבא – לא לקרוא טקסטים שלך בשעות רגישות ללב..

    לרזי: "כמו לבנות עיר על חורבות עיר קודמת, שנחרבה באסון…" – כמה נכון! כמה כואב..

  • נבט חיטה  On 04/12/2009 at 21:09

    לגמרי מה שכתבת.
    ניסוח מדויק להפליא.

  • אורה גור אש  On 04/12/2009 at 21:14

    לגדי: הרעיה האהובה היתה רחוקה מאוד מלהיות "שרמוטה", היא שבתה את לב כולם באישיותה והיכתה בהלם במראיה. היא היתה נסיכה.

    ולך בועז: אני עוקבת אחר הפוסטים שלך ותמיד מתרגשת מהנשמה היתירה והנפש הרגישה שלך (אחרת לא יכולת להגיע לרמה כזאת של כתיבה).

    אך הפעם פשוט נקרעתי, נצבט לי הלב, ולא אבוש לומר: נרגשתי עד דמעות.

    כמה נכון אמר המנחה שלי בסדנת הכתיבה ב"בית אריאלה": כתיבה טובה נכתבת בדם הלב! .

  • גלית חתן  On 04/12/2009 at 22:41

    הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות כרגע זה לקחת את זה איתי למקלחת ולהמשיך במחשבות.
    המציאות אולי לא להיט, אבל אתה כתבת מדהים

  • כחול  On 04/14/2009 at 18:55

    אולי תוכל לחשוב על זה?

    שום דבר חיצוני לך
    לא יוכל לעולם
    לתת לך את מה שאתה מחפש

  • תמרה  On 04/14/2009 at 23:40

    תחת עץ זית על מרבד מאוחר של פריחה מקומית שכבנו לנו על הגב שלוש נשים ודיברנו בך. החמימות, הצבע שמסביב דבקו היטב בתכנים שלך / שלנו.

  • נעם  On 04/15/2009 at 0:36

    כל פעם הפסגות שלך גבוהות יותר
    אני מקווה שהשנים שחלפו מיתנו אותך קצת
    אתה תמיד בוער בלהבה גדולה וזה קצת מסוכן אתה יודע…..
    אהבה כמו קפה שחור להויד מהאש שניה לפני שגולש

    ורזי – העולם כולו בנוי על תילים שנחרבו באסון
    כולם רוצים תמיד לגור ולאהוב במקומות הכי טובים

  • nakamir  On 04/16/2009 at 12:42

    העוצמה והחשיפה של הסיפור הזה עוררו אצלי הזדהות עצומה איתך. מודה שמקריאה באתר הזה הרבה זמן יש בי סקרנות לגבי החלק הזה בחייך, שאותו הזכרת בחטף פה ושם אבל כמעט לא כתבת עד עכשיו, למיטב זכרוני.
    מקווה שלא מגזים, כי למרות שהפצע לא פתוח גם להתעסק עם צלקות זה מסוכן, אבל עדיין אעז לשאול מה קרה איתה אח"כ. התעלמות תתקבל בהבנה ואהדה מוחלטות.

  • בועז  On 04/16/2009 at 13:59

    בשלב מסויים היא עזבה את התאטרון.
    התחתנה, יש לה שני ילדים. חיה בתל אביב עם בעלה.

  • שני  On 04/16/2009 at 14:43

    תודה על השיתוף היפה והאמיץ בועז. ולמרות הכל, משמח לדעת שבסופו של דבר גם היא יצאה מהמקום הלא טוב שהיתה בו.

  • nakamir  On 04/16/2009 at 14:43

    תודה

  • דפנה לוי  On 04/18/2009 at 11:41

    אנא המשך לכתוב.

  • רוני  On 05/01/2009 at 17:13

    אין מלים.

  • שרון  On 05/02/2009 at 12:57

    ??קראתי פה משהו על ספר של בועז שבדרך
    ..אם יש כזה דבר בבקשה לעדכן אותנו

  • תיירת  On 05/16/2009 at 11:09

    האם זה סיפור אחד או חלק מספר?

  • בועז כהן  On 05/16/2009 at 12:32

    גם וגם.

  • גלית  On 06/08/2009 at 15:24

    עברו הרבה שנים
    ויש הרבה מה להגיד על הסיפור הנוגע הזה
    אני כותבת לא בשבילך אלא בשביל הגברים והנשים שחושבים שהיא שרמוטה
    אולי לא היית צריך לשבת ולחכות לה
    הרבה יותר מוקדם יכולת לתת לה את האהבה שהייתה זקוקה לה
    ולנסות להבין ביחד איתה למה היא ברחה לבמות
    כי גם שם אין שקט וחיבוק אמיתי
    תודה לך

  • יהודית כהן  On 07/28/2009 at 21:21

    היכולת הזו לתאר רגשות ותחושות בצורה כל כך בלתי אמצעית, לא מתחנפת, ישירה וברורה, היא מדהימה בעיניי.

    זה גם הריפוי. לראות ולהיות כנה עם מה שרואים.

    הכאב שלך להערכתי הוא אובדן האהבה. מה שיצא ממך כתוצאה מכך שאהבת. זה עדיין ברשותך ויש עוד נשים לאהוב. או עוד ערוצים לחוות את האהבה.

    ממש יפה איך שכתבת. מצד אחד חבל ומצד שני בטח צמחת. בטח תהומות הדיכאון הביאו אותך לכניעה והשלמה אל מול החיים.

    וכעת נותר רק לאהוב שוב ולשכוח את שהיה. כאילו אין זמן. והזמן היחיד הוא עכשוו.

  • קרן כץ  On 07/29/2009 at 6:20

    אחרי שקראתי (בהתרגשות רבה) את הסיפור הגעתי גם לתגובתך והיא ניחמה אותי. גם אני רוצה להאמין שהזמן היחיד הוא "עכשיו". אבל גם הזכרונות הכואבים הם חלק מה"עכשיו"..

    ובועז, זה כתוב פשוט מיוחד. ורגיש.

  • llaliiblue  On 08/22/2012 at 13:51

    (מותר להגיב לפוסט הזה באיחור של שלוש שנים?)
    בועז. אתה מיוחד ונדיר. פשוט ככה, וזהו. אין לי מילים.

  • orly  On 06/25/2013 at 21:11

    אוף איתך 🙂 אני קוראת ודומעת.
    אני מבינה אותה, יש בי משהו ממנה. אני מבינה אותך. מרגישה את הכאב שלך.
    בכל פעם שאני קוראת איזשהו פוסט חושפני שלך, אני בטוחה שהפעם זה לא יקרה לי. וכן.
    זה שוב קורה.
    ככל שאני קוראת אותך יותר, אני צריכה יותר, זה מתחיל להכאיב…
    אז אתחיל מרגע זה את תהליך הגמילה :)))
    ת ו ד ה!!!

  • נועה  On 06/23/2015 at 11:30

    הו בועז,
    כל פוסט שלך (ובייחוד אלו שבענייני הלב) נוגע ומרגש. התיאור הרגיש והמדוייק שלך למשבר כ"כ קשה בחייך.

    איזה מזל שעברת את זה בגבורה. ומדהים כל פעם מחדש כמה זה נשאר איתך, למרות כל השנים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: