געגועי לעלי

 

עֵלִי מוהר (30 בדצמבר 1948 – 30 בנובמבר 2006). פזמונאי, בעל-טור, עיתונאי. אחד הסמלים המזוהים עם העיר (תל אביב) ועם "העיר" – שם כתב מלידתו (של המקומון) ועד מותו שלו. עוזי וייל, שעבד איתו באותו עיתון "אמיץ ויפהפה", כתב על מוהר.

ברשותו ובאישורו של וייל מובא כאן הטקסט המלא.

=============================================

 

קסם כזה לא ראיתי מעודי

 

מאת עוזי וייל

 

הייתי צעיר וקיבלתי משרה מוזרה למדי בארכיון "העיר", שהיה חדר על הגג ובו אלפי תצלומים בשחור-לבן בתוך מעטפות חומות מתפוררות, אפרת סידרה לי את העבודה הזאת, אפרת המקסימה שראיתי אותה לרגע אחד בחתונה של ידידי הטוב ביותר, והייתי שיכור ולא מיין – מוויסקי, כדומה – והבטתי בה ארוכות וניסיתי לפענח את סוד השלווה המתוחה שעטפה אותה, ואז היא קלטה אותי ומיד הסטתי את מבטי וזה היה סוף הסיפור, חוץ מזה שאחרי חודש היא עמדה לעזוב את עבודתה באותו ארכיון ממש, ושאלה את ידידנו המשותף אם אהיה מעוניין בעבודה הזו. אין לי מושג מאיפה היא ידעה עלי ומה ידעה, אבל הצעתה הגיעה בדיוק ברגע שנקעה נפשי משמירות ומשטיפת וחדרי מדרגות ומסקרים מדלת לדלת, אז אמרתי טוב, שיהיה, עבודה מסודרת.

 

הבטיחו לי 1000 שקל לחודש, ושילמו רק 900. אביב הברון, שהיה סגן העורך והרגיש לא נעים, היה מצ'פר אותי מדי חודש בתלוש בן מאה שקלים למסעדה כלשהי, שהיה לה הסכם בארטר עם קבוצת שוקן – זאת לא ממש קבוצה, במובן הסוציאליסטי של המלה – וכך התחלתי לעבוד בארכיון "העיר".

 

בהתחלה עבדתי כל השבוע. די מהר הבנתי שאם העיתון מודפס ברביעי בלילה, אין סיכוי שמישהו יהיה במערכת ביום חמישי. אז הורדתי יום עבודה, ואף אחד לא שם לב. אחר כך הבנתי שבימי ראשון ושני אף אחד לא צריך אותי לפני הצהריים. אחר כך עשיתי עוד צעד גדול לאנושות, ותליתי שלט על דלת הברזל: "הארכיון פתוח בימי שלישי ורביעי בלבד. בימים אחרים, נא לפנות למנהל הארכיון". אלא שמנהל הארכיון, והעובד היחיד בו – אני – לא ממש היה בסביבה בימים האחרים, כך שאם מישהו החליט משום מה לפנות אלי באותם ימים אחרים, סביר להניח שלא ידעתי מזה. עיתונאים צעירים התחלפו בקצב של משהו קצבי. אחרי חודש, אף אחד לא זכר שהארכיון היה פעם פתוח כל השבוע. לאף אחד לא היה אכפת. אלו היו ימים סוערים, מלאי אנרגיה, מלאי אלתורים ותקווה, ולמרות שאף אחד לא היה מקצועי, כולם היו מוכשרים. כזה מקום זה היה, והמקום הזה הוציא עיתון אמיץ ויפהפה.

 

ואז, יום אחד, ברביעי בערב, עלה לארכיון עלי מוהר. כבר אז היה מוותיקי העיתון. מאהוביו. ביום רביעי היה כותב את טור הספורט שלו, "בשער". ולפעמים גם את "מהנעשה בעירנו" המיתולוגי. וככה זה קרה:

 

עלה. הציץ. ראה אותי יושב עם ארי פולמן ודורית חכים, שותים וויסקי שהחבאתי במגירת "סינטרה, פרנק – ספדי, משה", ומדברים. שאל אם הוא יכול, אולי, לעיין בעיתונים ישנים. משום מה, ארי ודורית נשאו עיניהם אלי, משל הייתי סוג של דמות סמכותית בכל הקשור לענייני הארכיון. אמרתי, אחרי שיקול דעת, בסדר. הוא ישב בשקט וקרא בעיתונים עד שארי הלך ודורית אחריו, ואז שאל אם זה בסדר שהוא יתפוס שולחן צדדי, ויכתוב את הטור שלו. אמרתי, בוודאי. לא האמנתי שזה מה שיקרה. מה זאת אומרת, "יכתוב את הטור שלו"? איפה? אצלי בארכיון? מול עיני? על דף?

 

אבל זה בדיוק מה שקרה.

 

זה בדיוק מה שקרה.

 

אני חייב לתאר את זה בפרוטרוט, לתת לכם להרגיש משהו מהפליאה הנדהמת שאחזה בי, כשחזיתי בדבר הזה קורה. כי זה היה… כמו ללכת על חבל דק, בלי חבל דק. כמו להגיד, "רוצה לראות איך אני מוציא שפן מהכובע?" – בלי שיהיה לו כובע כלל, אבל לפתע פתאום היה שם שפן. זה היה ככה בדיוק. הסכיתו ושמעו, כי דבר כזה לא ראיתי קודם, ולא אחר כך, מעולם:

 

הוא התיישב.

 

הוא הוציא בלוק כתיבה צהוב.

 

שלף עט מכיסו.

 

שם את העט על הנייר.

 

חשב 30 שניות, ואז העט ירדה לנייר. ואחרי עשרים דקות, זה היה גמור. במשך עשרים הדקות הללו, עלי היקר, עלי הקוסם, העדין באדם, פשוט נתן לעט לרוץ על פני הנייר. לא עצר לרגע. לא הפסיק לחשוב ליותר מעשר שניות. פשוט כתב. הוא והעט, חד בחד. הבטתי בו כמו ילד שרואה בפעם הראשונה גול מחצי מגרש. כמו נער מתבגר שרואה בפעם הראשונה אשה יפה ומבין שהיא יפה, ומבין שכזאת הוא ירצה כל חייו.

 

ככה, בקלות. בתענוג. בחיוך קטן וחודר. בריכוז עילאי, כמו של ילד שמשחק עם חבר דמיוני. וכשגמר, הרים את העט מהנייר – אני זוכר את הרגע הזה, זה היה כמו הרגע שבו תמה התעלסות עם אשה אהובה: שני הצדדים מסופקים, כל אחד מהם נהנה לעצמו, וגם נהנה מהנאתו של בן זוגו – האיש גרם הנאה למלים, המלים לאיש – ועלי הביט בנייר שכתב, כמאהב שיש לו גם אחריות מקצועית, עשה תיקון או שניים קטנים – וזהו. להקלדה.

 

 

 

קסם כזה לא ראיתי מעודי.

 

 

 

חלפו שנים. בהתחלה נהיה לנו מועדון כזה, מועדון יום רביעי: הייתי מחכה לשבע בערב, מפנה את הארכיון מכל הפרעה, עושה את עצמי ממיין תמונות, בעד הוא היה יושב לשולחן הצדדי ונותן לעט שלו לכתוב מלים על הדף הצהוב. ואחר כך היינו מדברים. אבל התקופה הזו חלפה. קרו דברים. שנינו הפסקנו להגיע למערכת. זה קורה. זה טבעי. ואז, כמה שנים אחר כך, יצא לי רומן שנכשל לחלוטין בחנויות. ההוצאה שלחה אותי לעוד נסיון אחד נואש של יחסי ציבור, וכך הגעתי להתארח בתוכנית הטלוויזיה "לילה גוב", שעלי היה אחד מכותביה. למותר לציין שהייתי מדוכא מאוד מהכישלון המסתמן, ולקחתי החלטה בלתי כלכלית בעליל: לגמור את הראיון הזה, ולטוס לפאריז לכמה שבועות. להתרחק, לשכוח, להירגע.

 

ואז  ראיתי שם את עלי. שוב. אחרי שנים שבהן לא התראינו. והוא ראה אותי, ומיד קם, לקח אותי הצידה, שם יד על כתפי, ושאל איך אני מחזיק מעמד. ובשניה שהוא עשה את זה, כל צרותי נמוגו. סתם, כי הוא היה שם וטרח לשאול. בבת אחת נעלמו כל מחשבותי האפלות, וכאילו לא עברו שנים, והיינו שוב לבדנו, כמו אז בארכיון המבודד על גג "העיר".

 

ועלי אמר, בדאגה מסויימת: אז מה אתה הולך לעשות עכשיו?

 

אמרתי, נמאס לי, אני נוסע עם אשתי לפריז. פעם ראשונה בפאריז. אחר כך נראה.

 

והוא נעצר: פעם ראשונה? ראשונה?! בפאריז?!

 

ואז הוא עשה משהו שלא אשכח כל ימי: הוא שלף את העט שלו מהכיס. העט של עלי מוהר. העט שכותבת בלי להפסיק. ואז הוא שלף את נייר הכתיבה – הצהוב! מאיפה היה לו… לא, זה לא יתכן. הוא סחב ניירות כתיבה מהארכיון?

 

והוא התיישב על כסא בודד, ובמשך עשרים דקות כתב לי, במיוחד בשבילי – תזכרו, זו תוכנית טלוויזיה, בשידור ישיר, 100 אנשים עומדים מסביב לחוצים ולוחצים, השעון מתקתק, עוד מעט מכניסים קהל – והוא לוקח אותי לצד וכותב לי במשך עשרים דקות רצופות, בלי להפסיק, את "המדריך לפריז" של עלי מוהר.

 

ישב וכתב חמישה עמודים בכתב קטנטן, עם ציורים – ציורים! – זעירים כאלה, בשולי העמודים, כמו איוריו של סמפה, או אלה שבספרי אריך קסטנר: איורים של הסמטאות הקטנות שהמליץ ללכת בהן, של הקתדרלות, של חנות הגלידות הכי טובה בעולם באיל-סן-לואי, עם המוכר השמן בעל שפם דאלי; איורים של מוכרי הספרים הישנים על גדות הסן, של הנוף הנשקף מהמונמארטר, ואיור אחד של האשה היפה, היפה, בת השמונים ואולי יותר, שזוכרת את פאריז שבין המלחמות, ויש לה בית קפה קטן במארה, וממש ממש כדאי לך לפגוש אותה; איורים של השיכורים שעולים לרכבת התחתית בין אינוואליד לסן-ז'רמיין, ושרים שנסונים עתיקים ומבקשים כסף, ותוך שהוא כותב, בדפים הצהובים,

 

אני רואה את העט שלו שוב מרחפת בנדיבות אינסופית בין דף לדף, שוב כותבת מלים בלי להיעצר, כאילו לא חלפו שנים, העט! עוברת לתיאור הבא, לאיור הבא, לחנות הגבינות הבאה, לחנות הספרים הבאה, והקסם שוב נקסם, הדיו כותב את עצמו, והוא ממשיך לרשום ולהיזכר ולרשום, ותוך כדי רישום עיניו הנדיבות עולות אלי בבת שחוק, אומרות משהו שאין צורך לאומרו במלים, וחוזרות לדף ולמלים הנשפכות מהעט.

 

זהו הדבר: הנדיבות. זה מה שחשבתי אז וזה מה שאני חושב גם היום. הנדיבות כמצב נפשי. כמצב טבעי, לאדם באשר הוא אדם. מכיון שעלי היה נדיב לחלוטין כלפי העולם, קיבל אותו בהומור על כל חולשותיו, העולם הניח לעצמו לנבוע מתוך העט שלו. בקלות.

 

נסעתי לפריז. הייתי בכל המקומות שצייר לי על אותו נייר מקומט. רבתי עם אשתי. המקומות היו… מקומות. אבל הנייר הזה נשאר אצלי, עד היום, זיכרון ליכולתו של אדם להיות נדיב בלי סיבה. כי ככה הוא. הייתם צריכים לראות אותי מתרגש כמו ילד כשמצאתי את הזקנה היפה. ודיברתי איתה על פריז שבין המלחמות. ומיד ידעתי שאם הייתי רואה אותה בלי שעלי כתב וצייר אותה קודם מול עיני, לא הייתי רואה אותה כיפה, או כחכמה, וספק אם הייתי רואה אותה בכלל. כי אינני נדיב כמוהו. ולכן העולם איננו מציע את עצמו בקלות, לי ולשכמותי. אנחנו צריכים לחצוב.

  

השבוע מצאתי את עצמי מתגעגע אליו.

==============================================

(P) (C) כל הזכויות שמורות לעוזי וייל

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית  On 04/05/2009 at 23:19

    תודה

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 04/05/2009 at 23:29

    עוזי וייל כתב את הספר הכי חשוב בעברית בעשרים השנים האחרונות. ביום שבו ירו בראש הממשלה. עכשיו הכל מתחבר לי. האהבה לעלי מוהר, שבעצמו היה אדם מקסים וכותב מיוחד במינו. הכל מתחבר. תודה גם ממני

  • אלינור ברגר  On 04/05/2009 at 23:31

    הכנסתי את הקישור לרשימת התפוצה שלנו. לא כל יום קוראים משהו כזה. עוזי וייל סופר נהדר.

  • יעל אוסטרליה  On 04/05/2009 at 23:32

    השיר של שלמה ארצי
    איפא ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא
    בהחלט מתאים גם לעלי מוהר
    אני מאוד התרגשתי מעוזי וייל
    עלי מוהר חסר מאוד
    ובועז תודה על השיתוף

  • אדיבה  On 04/05/2009 at 23:33

    הטקסט הזה עשה לי געגוע חזק ל"אושר". ל"היום שבו ירו בראש הממשלה".

  • אורית עריף  On 04/06/2009 at 0:15

    "הנדיבות כמצב נפשי. כמצב טבעי, לאדם באשר הוא אדם."

    איזה יופי.
    כתיבה מרגשת של וייל. תודה בועז.

  • גיא וינטרוב  On 04/06/2009 at 6:54

    איזה יופי של כתבה. מחמם את הלב בימים אלו של עולם מנוכר. מעניין מה עלי היה אומר על "האח הגדול"…

  • שרון רז  On 04/06/2009 at 6:59

    מרגש מאוד מאוד, כתוב מקסים ביותר

  • שולמית  On 04/06/2009 at 7:30

    זהו הדבר: הנדיבות. זה מה שחשבתי אז וזה מה שאני חושב גם היום. הנדיבות כמצב נפשי. כמצב טבעי, לאדם באשר הוא אדם. מכיון שעלי היה נדיב לחלוטין כלפי העולם, קיבל אותו בהומור על כל חולשותיו, העולם הניח לעצמו לנבוע מתוך העט שלו. בקלות.

    הרחבתי את הציטוט ואשמור אותו בתיקית הציטטות המובחרות שלי . אבחנה ניפלאה ומכוננת.
    ועל הנדיבות שלך בועז על שאתה מרחיב לב
    ודעת
    ונותן מקום של כבוד ליוצר כמו עוזי ועלי ומאות אחרים
    מהמקום הזה של מי שאוהב אהבת נפש עצומה
    איכות ותרבות באשר היא

    תודה ענקית

  • איילת ה.  On 04/06/2009 at 10:06

    עזים לאחד הכותבים האהובים עלי ביותר.

    תודה בועז.

  • יובל  On 04/06/2009 at 11:07

    מה הסיכוי שעוזי יאפשר לך לסרוק ולהראות גם לנו את אותם חמישה דפים מופלאים על פריז שכתב לו עלי?

  • זוהר  On 04/06/2009 at 14:07

    כתוב כל כך יפה. עוזי וייל ועלי מוהר שני כותבים גדולים.

  • אסתי  On 04/06/2009 at 20:00

    ושוב התחיל העצב המתוק
    והבדידות חונקת את הצחוק…

    תודה עוזי וייל על הטקסט הנפלא ומעורר הגעגוע. תודה בועז שהבאת.
    ועלי – היי, אתה שמסתכל עלינו שם מלמעלה – לא נשכח אותך ולא נפסיק להתגעגע, וגם לא תלאביב האהובה שלך .

  • אדיבה  On 04/06/2009 at 21:17

    יש דרישה בעם לסיפורים חדשים של וייל.

    וגם: למה אין לעוזי וייל בלוג שנקרא "השער האחורי"?

  • יוסי  On 04/06/2009 at 23:57

    הייתי ביום שבת האחרון עם עוד עשרות רבות של אנשים בכיכר וחשבתי ככה ביני לביני מה באמת עלי מוהר היה כותב על האירוע ועל חגיגות המאה
    האם היה צוחק על חולדאי שהיה נרגש כנער החוגג בר מצווה או אולי כותב על אחוות האוהדים בביצוע הקטע האופראי שחיבר בין אדום צהוב וכתום. האם היה מפרגן לזמרים שנתנו בקולם היפה או שהיה מביט על הבניין רב הקומות והעצום ולא מבין את תכליתו הקיומית ותרומתו לנוף האורבני. ואולי בכלל היה מסתכל קצת גבוה, מעל הראשים והראשות, ורואה על הגג (יושב בפינה) את הברווז. ככה לבד.
    איך זה שברווז אחד לבד מעז, איך הוא מעז.

    "קסם כזה לא ראיתי מעודי" קסם של רשימה.

  • Jack-In-Box  On 04/07/2009 at 0:45

    פשוט מצויין. תודה עוזי ובועז.

  • גלית חתן  On 04/07/2009 at 19:47

    מצחיק, עצוב, עושה חשק לפריז
    תודה שהבאת את זה כאן
    (אני דווקא רוצה לחפש עכשיו את דאלי של הגלידות)

  • ניקי  On 04/07/2009 at 23:30

    תודה. מבעד לדמעות, תודה לעוזי, שכתב ולבועז, שהביא.

  • avha  On 04/09/2009 at 7:50

    מהמילים האלה התחלתי לקרוא.
    לא מסתכלת ימינה שמאלה, לא שמה לב אם אדום או ירוק…ככה דוך לתוך הטקסט.
    היו כלמיני נקודות שלא ממש הסתדרו לי כמו "פאריס פעם ראשונה" ורומן ואפילו"הנדיבות כמצב נפשי", אבל זה לא הפריע לי להיות סופר מופתעת לראות בסוף את סימן זכויות היוצרים ו"כל הזכויות שמורות לעוזי וייל".
    דיי מביש.
    בכל מקרה, נהנתי מאד.
    תודה וחג שמח

  • רונה  On 04/10/2009 at 5:15

    תודה לבועז, ותודה מיוחדת לעוזי וייל, שצריך שיהיה לו טור משלו בעיתונות הכתובה היום אבל אולי הוא עסוק בדברים חשובים יותר.
    עלי מוהר היה שכן שלי ולא ממש הכרנו חוץ משלום במדרגות, אבל כמו כולם קראתי אותו ומתגעגעת.
    אשתו של הנוסע בזמן זבל של ספר
    אני מוחה על שרבובו אל בין הגאונים האלה

  • תמר לוין  On 04/24/2009 at 21:47

    אוהבת את הפוסט הנוכחי, ואת עוזי וייל שאת היכולת שלו להכות בך עמוק בבטן הכרתי דווקא בהקדמה שלו לספר השירים של קארבר.

    תמר

  • נטעלי  On 12/03/2011 at 11:05

    איזו רשימה מפעימה. אמש צפיתי בסרט שצולם עם עלי מוהר, השבוע רכשתי את ספר השירים של של קארבר בתרגומו המצויין של עוזי וייל ועכשיו אני קוראת את הרשימה הזו – שלוש יצירות שמשלבות יחד הרבה רגישות ונדיבות לאופי האנושי.
    אלה מסוג הרשימות שצריך לגזור ולשמור כדי לקבל תזכורת והשראה יומיומית.
    תודה ענקית לעוזי וייל ולך, בועז, שחלקת.

  • ניר הופמן  On 12/03/2011 at 15:20

    כתוב מקסים, על כותב מקסים.

  • חנה הרציג  On 12/05/2011 at 1:50

    אהבתי מאוד את עלי מוהר, ותודה על הרשימה. רואה את החיוך שלו מול העיניים, "ביישני" בלי מרכאות כפולות.

  • דוד  On 12/05/2011 at 11:44

    עברה לי מחשבה בראש, כשקראתי את הטקסט הזה, שזהו טקסט, שהתיאור הקרוב ביותר שאני מסוגל להגיע אליו הוא- בוגר ונדיב (לא בכדי המונח "נדיבות" הוא מונח המפתח כאן). אין בו אירוניה "מודעת לעצמה" או ציניות, התיאורים כאן מאוד פשוטים וכתובים בשפה בסיסית בלי מטבעות לשון מסחררים. ולמרות זאת יש בטקסט הזה כל כך הרבה משפטים שנזכרים בני עצמם. זהו באמת טקסט מופלא שבמופלאים שעושה כל כך הרבה חסר עם עלי מוהר ולא פחות עם עוזי וויל
    תודה בועז, אתה ממשיך להפעים אפילו בתור שליח לדבר מצווה

  • קובי שם טוב  On 11/25/2013 at 10:18

    עלי מוהר היה אחת הסיבות שהקפדתי לקבל את "העיר" בכל יום שישי, או לשלוף אותו מחבילת העיתונים הקשורה עוד בחמישי בלילה, כשעוד היה מחולק חינם. את הטור "בשער" אהבתי ואם במקרה הופיע גם "מהנעשה בעירנו", הרגשתי מבורך והתענגתי עליו כארוחת גורמה.
    תודה לך, עוזי, על הקטע הזה. אטום כל מי שחשב שאין לו מקום של כבוד בגיליון בו הופיע. ויש בו גם סקופ אחד, ששמחתי לגלות – "אביב הברון הרגיש…..".

  • אתי  On 11/25/2013 at 11:36

    מענג, מלא חיות ומרגש. תודה לכותב ולבעל האכסנייה

  • גיורא קנת  On 11/25/2013 at 15:42

    עצוב

  • Nathan Roi  On 12/30/2013 at 11:57

    איזו נדיבות של כל אחד ואחד מהכותבים

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: