העמק עמוק וההר כה גבוה. הסיפור של ברקלי ג'יימס הרבסט

ברקלי ג'יימס הרבסט, 1970

מיכה דרור אהב מוזיקה אלטרנטיבית. לא קראו לזה ככה, אז, "מוזיקה אלטרנטיבית", אבל מיכה שמע דברים מיוחדים. הוא היה הראשון ששמע את "הברירה הטבעית" והיה זה שהפגיש אותי עם ברקלי ג'יימס הרבסט בשנה הראשונה של התיכון. מיכה היה בכיתה שלי, בחור רזה עם קול נמוך, הומור משונה וטעם מעולה במוזיקה. לייב טייפס –  תקליט כפול בהופעה חיה, הגיע לאזניי בזכותו ממש בשבוע שבו יצא לאור, וזה קרה בזכות מיכה דרור.

 

במשך תקופה ארוכה רק מיכה דרור ואני שמענו את ברקלי ג'יימס הרבסט. כל האנשים שסבבו אותנו, זלזלו בלהקה מאולדהאם ולעתים קרובות הוסיפו תנועות יד מגונות. אני – שהעברתי לילות ארוכים של התמכרות להרמוניות ולמלודיות המושלמות שלהם – הפכתי את הלהקה עם השם המוזר לחלק חשוב מפסקול ההתבגרות שלי. עכשיו תוסיפו לזה את העובדה שמיכה דרור נהרג בתאונת דרכים, ותבינו מדוע לאלבום ההופעה החיה של ברקלי ג'יימס הרבסט יש משמעות מיוחדת בשבילי. מיכה נשאר צרוב בתודעתי כנער בן 15, הבחור שטיפס על מגדל הסאונד בפסטיבל נואיבה, וזה שמותו המוקדם כל כך, ואפילו לא במלחמה, היה המפגש הראשון שלי עם מוות של מישהו בגילי.

אהבתי אותם, ואני עדיין אוהב אותם מאוד, כי האזנה לתקליטים הראשונים של ברקלי ג`יימס הרבסט תמיד היתה דומה בעיני לטיול בפארק בצפון לונדון, אחר הצהרים – ביום אביב אנגלי ואפור. צעידה פשוטה ונטולת מטרה, שממלאת את הלב. יופי קריר עם דוק של מלנכוליה. כמה אנגלי.

 

המתופף שלהם, מל פריטצ`רד, מת. בן 55 היה במותו. הקלידן, וולי וולסטנהולם, התאבד בגלל דיכאון. הם לא הספיקו ליהנות מההוצאה המחודשת של אלבומי הלהקה משנות השבעים. חברת אי.אם.איי– כנראה מתוך תחושה שאפשר לגלות את "ברקלי ג`יימס הרבסט" לקהל צעיר וחדש – העלתה על דיסקים את העבודות הראשונות  כולל עטיפות מרשימות ובונוסים רבים כך שיש סיבות מצויינות להיות שליח מצווה ולספר שוב בשבחי הלהקה, שלא זכתה אז למה שבאמת הגיע לה.

ברקלי ג`יימס הרבסט נוסדה באולדהאם, ביוני 1967. חבריה הגיעו, למעשה, משתי להקות שונות שפעלו בעיר: הגיטריסט ג`ון ליס והקלידן וולי וולסטנהולם למדו יחד בבית ספר וניגנו בלהקת the Blues Keepers כשבלהקת בלוז לבן אחרת, the Wickeds, ניגנו הבאסיסט לס הולרויד והמתופף מל פריצ`רד.

את החזרות הראשונות ערכו חברי הרביעיה בבית כפר עתיק מהמאה השמונה עשרה בלנקשייר. בשנת 1968 הם חתמו על חוזה הקלטות ובאפריל של אותה שנה הוציאו את מוקדם בבוקר, שהיה מחווה מקסימה לשירי העם האנגלים הישנים, עם ניחוח פסיכדליה ברוח התקופה. השיר השני היה  Brother Thrush ואלבומם הראשון יצא ביוני 1970. האלבום נקרא בשם הלהקה: BARCLAY JAMES HARVEST. הוא היה כשלון כלכלי מחפיר וסיבוב ההופעות שבא בעקבותיו היה קטסטרופלי ממש. 

 

האלבום השני: Once Again

ברקלי ג`יימס הארבסט חזרו לאולפן והקליטו אלבום בעל כותרת אירונית שיצא בינואר 1971 וכולל את שיר האהבה הקסום "ונסה סימונס" ואת Lady Loves – שהשפיע על עבודות נוכחיות של אמנים ולהקות בני זמננו (ספיריטואלייזד, מוהאווה 3 וגם R.E.M, שהודו ש"מדברים על מזג האוויר" נכתב בהשראת האלבום הזה).
אבל למרות כל אלה, ולמרות שנכלל בו הלהיט הגדול ביותר שלהם, "מוקינגבירד", גם התקליט השני לא פרץ להם דרך ללב הקהל הרחב. יתירה מזאת: מבקרי מוזיקה כמעט התחרו ביניהם מי יעליב אותם באופן קשה יותר. קראו להם "צלילי חמאה", "פסיכדליה רופסת" ו"מודי בלוז לעניים".

 

 

בנובמבר 1971 שוחרר לשוק האלבום החמישי והטוב ביותר (לטעמי) של הלהקה: "ברקלי ג`יימס הרבסט וסיפורים קצרים אחרים". מדובר ביצירת קונספט יפהפיה, שמתחילה ב"מדיסין מאן", עם הפסנתר והתיזמור הביטלסי, ובהמשך הם נוגעים בבלוז, בפסיכדליה ובפולק אנגלי, שכמו נכתב מהכורסא המעוטרת שליד מנורת השולחן שאורה קלוש, עם ספר שירי מילטון על שולחן התה. הסיפורים הקצרים על האנשים הנוגים בערים הגדולות ובעיירות הקטנות, שמחפשים אהבה אבל גם כשהם מוצאים אותה הם מאבדים אותה גודשים את האלבום האדיר הזה. "שיר ללא משמעות" פותח את הצד השני של התקליט. תזמורת סימפונית שלמה מרהיבה בביצועיה ב"The Poet". זהו רוק קלאסי, במלוא הדרו. שמסתיים בהתפוצצות אטומית:  after the dayיצירת רוק סימפונית ואפוקליפטית.

ברקלי ג`יימס הרבסט עבדו בקצב רצחני. המבקרים צחקו, והם הקליטו והופיעו (בעיקר) מחוץ לבריטניה. הם הוציאו אלבום חדש בסוף 1972, בייבי ג`יימס הרבסט עם ששה קטעים בלבד, ג`ון ליס חיבר שיר שנשא את השם: Poor man's moody blues כתשובה לאחת הביקורות שטענה שהם "מודי בלוז לעניים". הלהקה המשיכה לעבוד בחריצות מדהימה. האלבום הבא יצא חודשיים אחר כך וכלל רק שירים מתחילת הדרך – האוסף: Early morning onward

 

 

 

לא ממש ברור לי מדוע לא חיבקו אותם יותר בחום. BJH יצרו אלבומים שלמים ומוצלחים לא פחות מאלה של של מודי בלוז, חברי הלהקה היו נגנים ברמה גבוהה כמו הביטלס ובדיוק כמו אצל פינק פלויד, גם לברקלי ג'יימס הרבסט היו שני יוצרים עיקריים שגם שרו, כשמדי פעם הקלידן תורם את כתיבתו וקולו בשיר מעולה. 

BJH היתה להקה דו-ראשית, שני יוצרים-זמרים (לס הולרויד הבאסיסט וג`ון ליס הגיטריסט) שממש חילקו ביניהם את העבודה. כל אחד שר את שיריו שלו, ולכל אחד מהם סגנון אופייני (הולרויד יותר רך עם קול גבוה יותר, ליס יותר מחוספס, מוחצן קצת יותר ועם נטיה רוקנרולית ואהבה לסולואים עתירי-אפקטים על הגיטרה), אבל גם הקלידן המופלא, וולי וולסטנהולם, ידע לשיר ואף תרם לעולם כמה מהשירים הכי יפים של הלהקה ("אורסולה", למשל) וגם אחראי לצליל עתיר השכבות – מלוטרון, עוגב, אורגן, סינתיסייזרים שהונחו זה על זה, כמו מרבד של עננים.

באופן מוזר, ברקלי ג`יימס הרבסט זכו להערצה דווקא במקומות לא צפויים. בסקנדינביה, ביפן, בגרמניה התקבצו עשרות אלפי אנשים כדי לראות אותם, בפארקים פתוחים בסטוקהולם, בטוקיו וברלין.

הם הוציאו שלושה אלבומים מעולים בהופעות חיות (הם היו בשיאם מול קהל): אחד, כפול, ראה אור בנובמבר 1974, ובמהדורתו החדשה נשמע פשוט נהדר. עוד תקליט חי כפול הוקלט פחות משנתיים אחר-כך, באוקטובר 1976, בהופעה חיה בריג'נט פארק, לונדון: LIVE TAPES – שניהם טעונים ברגש, עם קטעים ארוכים ומפותחים. מ"ילד של היקום" שפותח ועד "הימנון" שמעביר צמרמורות 

 

עד סוף שנות השבעים ברקלי ג'יימס הרבסט הספיקו להוציא תקליט עתידני, שניסה להתכתב עם המדע הבדיוני ומסעות בזמן ולחלל החיצון. Eyes Of The Universe יצא בנובמבר  1979

 

ומן ההגינות לציין שרובו של התקליט הזה בינוני אבל במפתיע דווקא בו נכללים שניים מהקטעים המדהימים ביותר בדיסקוגרפיה של הלהקה, שתי מיני-יצירות שבכל זאת מטות את כף המאזניים לזכותו של התקליט הזה. "השיר שהם אהבו לשיר" האלקטרוני(!), הרפטטיבי, האוירתי והמוזר משרטט מציאות חלומית-סוריאליסטית. אם היו עושים סרט מ"עיר" של קליפורד סימאק, זה יכול היה להיות שיר הנושא. הקטע השני החזק באלבום הוא פליי טו דה וורלד, השיר הסוגר, שבסופו פורץ אל החלל עתיר הסינתיסייזרים סקסופון חם, חזק ויציב – שמחזיר את הלהקה אל האדמה, אל הצליל הפשוט, הכמעט ג'אזי.

 

ברקלי ג'יימס הרבסט המשיכה לחטוף בראש מהמבקרים בגלל התקליטים והמשיכה להתפרנס היטב מהופעות חיות עתירות קהל מחוץ לאי הבריטי. ה-הופעה הגדולה ביותר שלהם תועדה בסרט ובאלבום. "קונצרט למען האנשים" – הופעה חיה שקיימה הלהקה ליד בנין הרייכסטאג בברלין, בתאריך 30 באוגוסט 1980 – מול 200 אלף איש(!), המופע הגרנדיוזי עד טירוף – נותן ביטוי לכל הטוב והרע של הלהקה. מצד אחד, הפומפוזיות הכובשת שלהם, עם החליפות הזרחניות וחילופי הדברים עם הקהל הגרמני, ומצד שני העדינות הפולקית, האנגלית מאוד והיכולת לכתוב המנוני רוק רכים, מלודיים וסוחפים.

 

זהו, עד היום, האלבום המצליח ביותר של הלהקה. בסצינה האחרונה בסרט נראה ג`ון ליס, בחליפתו הכתומה הבוהקת, כשהוא מבצע את "הימנון" על גיטרה אקוסטית ובין בית לבית שואג לתוך המקרופון "יהההההההה" ומטריף את ההמונים הנרגש. קשה לתאר. צריך לראות (לינק).

LIVE TAPES – הוקלט באוקטובר 1976 יצא בשנת 1978

 

האנתולוגיה: 1967-1997  All Is Safely Gathered In

קופסה מחומשת  All Is Safely Gathered In. אנתולוגיה.  הקופסא הזו זוכה לשבחים מעבר לים ובהתעלמות בישראל. מה שהיה כשהייתי בן 15 הוא מה שקורה כשאני כבר בן 45. ברקלי ג'יימס הרבסט נותרה להקה שהישראלים לא מבינים. אנגלית, חורפית, עם נטייה דתית ואהבה עצומה למסורת העממית. לא תמהיל שיכול להביא אותם לתחרות מול לד זפלין ופינק פלויד על לבו של הקהל הישראלי חובב אגדות הרוק. אבל באמת שמגיע להם יותר, הרבה יותר מכפי שנתנו להם עד היום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דויד פרץ  On 11/20/2006 at 23:08

    בתור פרוגר צעיר הייתי ממש חולה על אלבום ההופעה (זה כל מה שהכרתי מהסיבה הפשוטה שזה כל מה שהיה בחנויות התקליטים בבאר שבע …) והייתי בטוח ש"ילד היקום" הוא להיט ענק שכל העולם מכיר.

    רק שנים אחר כך הבנתי שהמבינים ויודעי העניין, לא ספרו אותם בכלל. הפסד שלהם.

  • אתה יודע מי  On 11/21/2006 at 11:29

    את אלבום ההופעה החיה בברלין, יש לי אותו עדיין על ויניל ואין פטיפון בסביבה.

  • אבינועם  On 11/27/2006 at 11:54

    לי יש את Time Honoured Ghosts

    http://www.bjharvest.co.uk/thg.htm

    באמת, קראו להם מודי בלוז לעניים.
    נורא אהבתי אותם. יותר מתקליטי המודי בלוז שהיו לי.

    (אני הולך לבדוק שהתקליט עדיין אצלי בבית ולא נשכח אצל מישהו).

    אני עוקב אחריך יא בועז, אני אומר לך, עד גיל 16 אנחנו אוהבים מוזיקה (על באמת כזה), אחר כך אנחנו "רק" מעריכים.

  • אורית  On 03/14/2009 at 11:10

    כשהייתי בת 15, עושה את צעדי הראשונים ב"מוסיקה שאף אחד לא מכיר" (חוץ מאלה שהסתובבתי איתם כמובן), הימנון וצ'ילד אוף דה יוניברס, תמיד הוקלטו בסוף הקלטות לווקמן שהכנתי לעצמי, כדי שאפשר יהיה להסתיר ממעקמי האף, לשמוע כמעט בסתר.
    איזה כייף שהזכרת לי.
    איזה כייף לשמוע עכשיו שיר שלא שמעתי כמעט עשרים שנה ולגלות שאני יודעת את כל המילים.

  • רוח צפונית  On 03/14/2009 at 18:32

    "She wakes up like a bird & she feels FINE"
    אני מקווה שלא התבלבלתי עם ה"סטרובס"…שזה אכן "בארקלי ג'יימס הארווסט"
    המופלאים והאהובים – בשיר על ילדה קטנה ועצובה…שתמיד הפתיע אותי לשמוע איך
    בוצע בהופעה חיה והוא כה ענוג וצנוע.. שיר שביחד עם Song with no meaning
    ממלא את החיים בכה הרבה משמעות.. צעידה בטלה במדרכות לונדוניות כל החיים..

  • גלית חתן  On 03/14/2009 at 18:40

    אני מקשיבה להם עכשיו, בזכות אחד הלינקים שלך, וממש לא ברור לי למה הם נכשלו אצל הקהל הרחב… יופי של מוזיקה.

  • בועז  On 03/15/2009 at 1:30

    השיר
    Song of a Sad Little Girl
    הוא של הסטרובס.
    http://mog.com/music/The_Strawbs/Just_a_Collection_of_Antiques_and_Curios/Song_Of_A_Sad_Little_Girl

    לברקלי ג'יימס הרבסט יש את
    Song With No Meaning
    http://www.metrolyrics.com/song-with-no-meaning-lyrics-barclay-james-harvest.html

  • גלעד  On 03/15/2009 at 9:47

    ברקלי ג'יימס הרבסט היו על הפלייליסט שלי עוד מימי הצבא, בערך מתי שגיליתי את אל סטיוארט. לא ידעתי הרבה על הדיסקוגרפיה וההיסטוריה שלהם. תודה על פוסט מקסים.

  • שלומי  On 03/15/2009 at 10:39

    Child Of The Universe
    עושה לי צמרמורת עד היום.
    סלואו ראשון רגע לפני הגיוס לגרעין הנח"ל
    סלואו ראשון עם הנערה שלימים תהיה החברה הראשונה שלי.
    סלואו ראשון שלא רצינו שייגמר

  • יוסי  On 03/15/2009 at 11:32

    פעם הושבתי מתנדבת מהולנד ליד טייפ שתנסה לתרגם לי מהו המשפט הזה שנאמר שם בסוף.
    מה שהיא הצליחה להבין הוא משהו כמו (ותסלחו לי אם אני לא ממש זוכר ולא דובר גרמנית, זה היה לפני יותר מעשרים שנה) "טו פילין דאנק" שזה משהו כמו רב תודות
    כמה מרגש להיזכר

  • ע  On 03/15/2009 at 23:53

    רציתי להגיד לך תודה על דבר נהדר שקרה לי הבוקר בזכותך. הדלקתי את הרדיו והיה את השיר של פיט טאונסנד ששמת ולא שמעתי הרבה זמן וזה היה נפלא, יותר מנפלא.

  • avha  On 03/29/2009 at 19:30

    הם היו גם חלק מפסקול ההתבגרות שלי, לא זוכרת עד כמה חשוב, אבל זוכרת שמאד אהבתי אותם.
    לא ידעתי שהם לא נחשבו טובים בהתחלה, ועוד כלמיני פרטים שסיפרת, אז תודה.
    אפילו גרמת לי לפשפש בתקליטים שחזרו אליי לאחר תקופת פריס, והוא פה, היחיד שלהם שיש לי – Time Honoured Moon משנת 75.השירים שהכי אהבתי היו: "ביונד ד'ה גרייב" ו-"מון גירל" (חח..איזה רומנטי).

    ואנקדוטה צובטת.. ידיד טוב של בתי היה לפני כשנתיים באנגליה, וכאשר חזר שאל אותי אם שמעתי במקרה על להקה בשם בארקלי ג'יימס הארווסט, וכאשר השבתי "בוודאי" הוא סיפר שהוזמן לארוחת ערב אצל חברים (של הוריו כנראה) ופגש שני אנשים:וולי וג'ון ושהם חברים בלהקה הזאת (תקנא בועז).היות שלא הייתי בטוחה שזכרוני לא בוגד בי, הרמתי טלפון לבחור לפני שעה קלה כדי לוודא את הפרטים. הצעיר, חובב מוזיקה מושבע וווקליסט מצויין כשלעצמו, בכלל לא התרגש לשמע סיבת הצלצול המוזרה שלי, ופטר את התנצלויותיי באחת. מי שאוהב מוזיקה…מבין.

  • בועז  On 03/29/2009 at 21:12

    אוי, איזו קנאה. איזו קנאה. בוערת…

  • ג.  On 04/10/2009 at 1:44

    אני צעיר מדי מכדי שב- BJH יהיו פסקול נעוריי.
    חיפשתי תקליטים טובים (וזולים!!) בחור בשחור ונתקלתי בתקליט ההופעה שלהם בברלין. חזרתי הביתה מרוצה (בדקתי – התקליט עלה לי 8 שקלים…) לשמוע אותו. לא התחברתי אליו, לדעתי בגלל הפומפוזיות ומה שנראה לי בזמנו מאוד מזוייף.
    זנחתי אותם לכמה שנים עד שאכשהו חזרתי אליהם לתקליט אחר, מבלי לזכור את אותה חוויה והפעם התאהבתי, למרות שעד היום לדעתי אותו תקליט הוא אולי הפחות טוב שלהם.
    אשמח להמליץ גם על תקליט בהופעה חיה ב- BBC מ- 72 שיצא ב- 2002 וכולל עיבודים עשירים לכמה מהקטעים המוכרים.

  • אלי מורביה  On 12/07/2009 at 21:20

    היי בועז
    מאיפה נפלת אליי לא יודע אבל ממש במקרה מצאתי את הפוסט המדהים הזה על הלהקה האהובה עליי מכל ואף זכיתי לראותה בעברה הטוב, עד היום שיריהם מלווים אותי לכל ובכל מקום. גלאסנוסט היה פריצת דרך משמעותית בעבורם אך לפני כן הם זכו לאהדה מדהימה בגרמניה דווקא, לא איכפת לי איך אחרים יכנו אותם בעבורי הם הכל ומה גם שאימצתי את סמל הפרפר והוא מלווה אותי עד היום כחותם בכל מקום בו אני נמצאת תודה לך על האזכור והנה 2009 ועדיין הכל אקטואלי

  • אמיר  On 11/01/2012 at 11:19

    התיאור שלך מדוייק להפליא.
    גם אני כמוך היכרתי את הלהקה דרך לייב טייפס המופלא וגם אני כמוך חשבתי שאני היחיד בביה"ס ששומע אותו.

    גם לדעתי הם מעולם לא זכו להערכה שלה הם ראויים. לדעתי ״האשמים העיקריים״ הם פינק פלויד וג׳נסיס – ואולי גם יס, שגזלו את רוב תשומת הלב. אישית זה אף פעם לא היה לי איכפת. תמיד אהבתי אותם ותמיד אוהב.

    וידוי קטן: אני בגילך ולמדתי באותו תיכון שלך בכיתה מקבילה.

  • יהודה כהן  On 12/22/2012 at 8:11

    מרגש אותי עד היום .
    ומזכיר לי את החברה שאהבתי בחיל האוירית .

  • אלונה  On 01/30/2013 at 8:21

    וואו- בועז כהן, כמה ריגשת אותי. תיאור נפלא ומדוייק של שנות התבגרותי בתיכון. הזדהיתי עם כל מילה. את הלהקה הכיר לי חבר בשם בועז…שהיה בעצמו טיפוס מיוחד ומקורי. בשעה שהחברות שלי שמעו את כל מה שנבחר כ'שיר השנה' ב "עוד להיט" או במצעד השנתי, אני הקשבתי לבארקלי ג'יימס ונהניתי מכל רגע. מתרפקת עכשיו על זיכרונות נעימים בזכותך. מוזיקה מצוינת בעיני ובאוזני, למרות המבקרים…

  • יהושע גרינברג  On 09/27/2013 at 12:30

    תודה רבה על הדברים, אף על פי שאיני מסכים עם כל הביקורת. אני משמיע אותם עכשיו לילדים שלי. שמעתי אותם לראשונה לפני שנים, במקרה. מאז הם היו צרובים אצלי, אבל רק לאחרונה חזרתי אליהם. רוק רוחני. כששמעתי אותם לראשונה עוד למדתי בישיבה. היום ילדי לומדים בישיבות, שהן משהו אחר לגמרי ממה שאני הייתי בו.
    תודה שוב,

  • David Cohen  On 10/27/2013 at 20:17

    הלהקה הדגולה שנוסדה באנגליה ולצערי האנגליים לא הבניו מה יש להם ביד , מעניין מה משמעות שם הלהקה ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: