אלף חלומות יחלום החתול, כולם על עכברים

 

בועזי?

בועזי שלי?

אמא הוגה את שמי בסימן שאלה מתמשך, כשאני נכנס חרישי, בערב.

איפה היית? היא שואלת.

בסינמטק.

מה ראית? היא מתעניינת.

זהות גנובה.

אוי…אני אוהבת את אנטוניוני.

 

כאן היו לי פעם חיים. היה דלפק ירוק במטבח צר, שאליו היינו יושבים. עליו הייתי מכין שיעורים. המטבח היה מרכז העולם. על הדלפק היה הרדיו-טייפ, מצעד הפזמונים הלועזי של גלי צה"ל, עורך: יזהר אשדות, קצת אחרת, עורך: יוסי כסיף, מגישה: שמירה אימבר, רוק פלוס, עם יואב קוטנר, דיס איז דה וויס אוף פיס, פיפטין פורטי קילוהרץ.

 

פה היה הפסנתר השחור, הגדול, פסנתר צימרמן, עליו הייתי מתאמן. בסלון. כאן היתה מערכת הסטריאו. כל התקליטים בשידה. פה היו חיי. אחותי הקטנה, שירים, פסטיבל הזמר והפזמון, סדרות אנגליות מתוצרת הבי בי סי, שבתות שקטות של ספרים וניחוחות תבשילים, בכי וצחוקים.

 

פה היה חדרה של חגית. על השטיח הצמרירי ורך היא מלבישה ומפשיטה ומלבישה ומפשיטה את הבובות. בתווך, חדר השינה של ההורים. לכאן הייתי מביא לאמא כוס קפה נמס עלית בבוקר, עם לחמניה טריה מרוחה בחמאה, היא מתיישבת במיטה ולוגמת לאיטה, לואטת: "טעים", בניגון מתמשך. מצד ימין ניצב היה הארון המעוצב מעץ מלא, ארון הבגדים שלה. ועל הקירות – הטפטים הפרחוניים, אופנת שנות השבעים.

 

ריח ליזול וריח נפטלין, ניחוח לימון וסבוני רחצה "עַדִין".  אמא מניחה על כתפיה שַּׁל צמר ממוֹהֵר לבן צחור,  מושחת את ידיה בקרם ידיים "ענוגה", אצבעות ארוכות, יפות. "יש לך את הידיים של אמא", אבא אומר. "אלה לא ידיים לעבודת כפיים".

 

פה נאספו האורחים לבר המצוה שלי.  על כלי הנחושת המצוחצחת הונחו התמרים, התאנים, הפיסטוקים והאגוזים, כל הכיבוד העשיר, העוגיות המזרחיות, התופינים, הפירות הטריים. ואני בורח אל החדר, רוצה להיות ביני לבין עצמי, לבדי, רחוק מההמולה, מקשיב למשחק הכדורגל המשודר ברשת ב', שירים ושערים, דני דבורין שואג "בני טבק מעלה את מכבי ת"א ליתרון, מכבי תל אביב אחת, בית"ר ירושלים אפס", והפרשן עמי פזטל אומר ש, כן, זו העונה של מכבי. ולבי הולם בהתרגשות, אני אומר שלוש פעמים "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", ועוצם עיניים בחזקה. דפיקות על הדלת. "בועז, צא החוצה, לא יפה, האורחים באו לראות אותך" – המשחק נגמר. מכבי ניצחה את בית"ר ירושלים בימק"א.

 

פה היתה הספריה, לוחות עץ מונחים על לבנים פשוטות ועליהם הספרים הרבים. מיתולוגיה יוונית ו"תענוגות וימים" של פרוסט, פרקי אבות והטרילוגיה של מקסים גורקי, האחים קראמזוב ו"יופייך בידייך", אנה קרנינה ו"כך נבשל" מאת ליליאן קורנפלד. כל כתבי הקודש  שעד היום מעוררים בי יראה והתרגשות עזה. "שולחן ערוך", "חוק לישראל", "הזוהר", "משלי", "תהילים", "קהלת" והסידור עם כריכת הכסף והקטיפה הכחולה.

 

פה, בצד, היה מיחם השבת- "הַנִיפִייֵה", שתמיד נגדש במים רותחים שנוצקו לספלי התה הכהה, תה שתמיד נוסף לו משהו. ענף קינמון, גבעול רוזמרין, גרגרי הֵל, כוסות תה נלגמו ללא הרף, כל זמן הוא הזמן לתה – כך אמרתי לאמא פעם. 

 

פה בדיוק נאספו כולם, במסיבת הגיוס לצה"ל. "תראו איך גדל החייל שלי", אמא מתגאה.  היא רק בת 42. אמא עושה "פּלוֹב" ו"אָשׁ-מָשׁ" – אותו נזיד עדשים מיתולוגי, סיר עם מרק שעועית אדומה וסיר נוסף של אורז פרסי. בכד הזכוכית חצילים, "בָּדֵנְג'וֹן טֵרְשִׁי"  – ועכשיו נראה מי לא יסיים   מהצלחת.

 

צַ'שְׁמָש דָר בִּיָאד! (שיצאו לו העיניים) צ'שמט דה טאשה (שהעיניים שלו תהיינה שתיים), אמא מסננת בזעם. הנאצות והחרפות הן העסיסיות ביותר כשהן באות מפיה.  "אני שונאת אנשים טפשים!!!", היא עוטה מבע של תיעוב – וממשיכה: "סאד סאל קונדה ויזינדון, ונה יאג סואט בה אדמנדון" (מוטב מאה שנה בצינוק, ולא לשהות שעה עם אדם חסר בינה). והפתגם היפה מכולם, שאותו חזרה ואמרה עלי, בפרסית הססגונית שלה:

אלף חלומות יחלום החתול – כולם על עכברים.

 

אלף חלומות יחלום החתול – כולם על עכברים. אלף טקסטים אכתוב, כולם יחזרו אל אותה תבנית נוף משפחתי.

 

עכשיו אני עומד על השביל ועיני נעוצות בבית שהיה שלי. הדירה ריקה. אני זוכר כל פרט וכל חפץ, ומיקומם, הם חיים בי, מבעבעים ועולים. פעם היו לי כאן חיים ואלה היו חיי וזו היתה אמי שהיתה, ושם היתה משפחתי וביתי שאהבתי מכל.

 

 

===========================================

תודה מיוחדת לדודה אורה שעוררה בי השראה והסיטה את האבן מעל באר הזכרונות

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל אוסטרליה  On 03/04/2009 at 6:54

    בועז
    יכולת הזכרון שלך היא ממש מרגשת
    הבאת מביתך ומזכרונך קצת מכל פרט
    בכדי שאנחנו נוכל להכנס לזכרון שלך
    תמיד דברים טובים גורמים לנו לעצב בסופו של דבר
    כי אנחנו מתגעגעים אליהם ורוצים לחזור אליהם
    ובכי זה דבר שמנקה את הנפש
    שאלה של סקרנות האם הבית הזה היה בחולון
    תודה על השיתוף

  • שרון רז  On 03/04/2009 at 8:10

    בועז יקר, זה אחד מהפוסטים הטובים ביותר שלך, ויש הרבה כאלה, ובכל זאת, כל כך אישי, כה מדוייק, רגיש ומרגש
    איך כל זכרונותיך חיים לגמרי כל הזמן איתך, הקשר לבית, למקום, להורים, למשפחה, לאוכל, למשפטים שנאמרים ומתקבעים לנצח
    היתה לך כנראה גם ילדות טובה וחמה, בבית תרבותי, להרבה מאיתנו יש, אבל בכל זאת לא כולם זוכים
    טקסט מרגש על בית, והאנשים בתוכו, על משפחה והפרטים בה
    תודה בועז

  • שרון רז  On 03/04/2009 at 8:14

    עוד דבר פעוט
    שמירה אימבר שולטטתתתתתת!!!!!

  • ח ל י  On 03/04/2009 at 8:59

    לפעמים אני בטוחה שזה הלב שזוכר, לא הראש…

  • דרור פויר  On 03/04/2009 at 9:10

    פשוט נהדר ונורא מרגש. כיף לך שאתה זוכר את הכל ועוד יותר כיף לך שאתה יכול לכתוב ככה, עם כל ה"פה היה" ו"פה היה" – זה ממש כמו דמיון מודרך

  • גיא וינטרוב  On 03/04/2009 at 9:14

    יופי של נוסטלגיה אישית.
    הפרטים, הפרטים…

  • עידית  On 03/04/2009 at 9:47

    עם הקפה שהיית מגיש לה למיטה..
    עד היום אמא שלי מכינה לי קפה (לרוב, אני כמעט לא מכינה לה…)
    אני אסתכל על זה אחרת לגמרי עכשיו, אני מודה…
    תודה
    (גם אלף חלומות יחלום החתול…)
    יפה נורא.

  • אתי גל  On 03/04/2009 at 10:14

    עצבות תמידית היתה נסוכה על שירים בפרסית ששמעתי בבית. התרפקות על מה שהיה ואיננו עוד. קראתי להם יצירות, בגלל אורכם וההקשבה שהם תבעו. האם הנהי בנפשנו? ואנו אוהבים אותו?…

    אתה מחייה בכתיבתך את העבר, ועושה זאת בצורה מעוררת פליאה.

  • מרית  On 03/04/2009 at 10:46

    פתגם נהדר.

    יש ספר ילדים של יואל הופמן (היואל הופמן) שנקרא "בפברואר כדי לקנות פילים", וכל כולו רשימה של דברים שמורים אינם מספרים.
    נזכרתי בגלל שאחד הדברים שהם לא מספרים הוא
    "שלפני מותו שועל מבקש לראות אווזים"

    בעצם בעקבות הפוסט שלך אני רואה שיש שם עוד המון פתגמים נהדרים

  • אדוה עדני  On 03/04/2009 at 11:52

    0קראתי ובכיתי ובכיתי ו0קראתי ובכיתי0

  • שי טוחנר  On 03/04/2009 at 12:50

    בועז, אתה מרגש אותי כל פעם מחדש!!

    תודה

  • Jack  On 03/04/2009 at 15:08

    ישר מהבטן, אל הלב.
    מעולה

  • עליזה  On 03/04/2009 at 15:32

    בועז,

    תמשיך לרגש, תמשיך ללכת לבית ילדותך, במילים בהליכה, בלב ובנשמה.

    מצבך טוב יותר משלי, לך יש לאן ללכת ולהתרפק על זכרונות. אתה הולך לבית ילדותך, יושב ליד אביך וזוכר את ימיך, את אמך, את הפסנתר ואת הבובות של אחותך. יש אנשים שכבר אין להם לאן ללכת, היו חיים אחרים, היו ימים אחרים. אין הורים ואין בית. יש רק חלומות. אתה תמשיך לחלום בפרסית, אני אמשיך לחלום בספרדית ויום יבוא ובתי תחלום בעברית.

    תהנה מכל רגע שאתה יכול ללכת למשש את הקירות, להריח את הנפטלין והלימון, כי לי נשאר להריח רק עצי ברוש ולמשש אבן קרה.

    אז בוא נמשיך לחלום, בועז, ולא משנה באיזו שפה, כי זה הדבר שאיש לא ייקח מאיתנו.

    עליזה

  • דניאל כץ  On 03/04/2009 at 16:36

    J'ai cherche depuis ce temps la sans cesse un autre amour de jeunesse mais aucun jamais la su remplacer

    כתיבתך על הבית שלך הזכירה לי שיר זה, שמדבר על אהבת נעורים..אדם תבנית נוף ביתו הראשון…

  • אורה גור אש  On 03/04/2009 at 17:10

    בועז, אחיין יקר שלי

    כמובן, ואיך לא, גרוני נחנק והזלתי דמעות…

    בועזי, אתה תמיד מרגש בכתיבה שלך ולפעמים נצבט הלב איך אתה מביא לידי ביטוי את געגועיך לבית ילדותך. מי כמוני מבינה אותך. מאוד נגע ללבי ומחמיא לי שקיבלת השראה ומצאת לנכון לציין זאת בפני חבריך הקוראים.

    למות עליך ועל הנשמה היתירה שלך.

    דודה אורה

  • בתיה  On 03/04/2009 at 19:00

    את הטקסטים היפים שלך ויש הרבה כאלה.

  • שחר  On 03/04/2009 at 19:23

    זאת לא הפעם הראשונה שאני נתקלת במטבעות הלשון העסיסיות של יוצאי פרס. משם יש לך את היכולת להתבטא יפה כל כך במילים?
    נשמע כמו בית שטוב לגדול בו וגם טעים.

  • avha  On 03/04/2009 at 21:51

    כל מילה טיפה חונקת בגרון

  • אסתי  On 03/04/2009 at 22:56

    אלף טקסטים תכתוב ותמיד אמא שלך תהיה בהם…

    ועכשיו הזכרונות שלך הופכים לחלק גם ממני. כל כך יפה. כל כך נוגע.

  • ג'וליה  On 03/04/2009 at 23:52

    בועז, טקסט נהדר. קראתי בנשימה אחת, בהתרגשות. אחד הטקסטים הכי יפים שיצאו מליבך.

  • אוה  On 03/05/2009 at 6:31

    הכתיבה שלך כל כך מלאה ברגש שהיא מביאה אותי לדמעות

  • רוני סומק  On 03/05/2009 at 11:54

    קראתי והתרגשתי מאוד

    זהו בלוז המנוגן על החומרים הרכים ביותר.זוהי גיטרה בס, שבגילגול הקודם קראו לה אמא.

    תודה

    רוני

  • E  On 03/05/2009 at 13:48

    לא יאומן.

  • מני  On 03/05/2009 at 15:12

    יישר כוח שהצלחת לרגש כל כך הרבה אנשים.

  • העבה  On 03/05/2009 at 19:36

    אני זוכר את הבית הזה טוב מאוד. איך לא. הבית הזה שתמיד הפגין חום ואהבה.

    אשריך שזכית לו. אשריך שיש לך זכרונות שכאלו.

    הרבה ממה שאתה, בועז, נוצק לתוכך בתוך אותו בית.

  • הילה אסולין  On 03/05/2009 at 19:57

    הלוואי והיינו יכולים לחזור בזמן..

    רק לכמה רגעי חסד

  • רונית  On 03/06/2009 at 3:44

    בועז, מתי הספר?

  • אהוד בן-פורת  On 03/06/2009 at 7:38

    לא רק בגלל הכישרון הגדול שיש לך גם בכתיבה מעבר לעוד הרבה דברים אחרים, אלא גם מהיכולת לחשוף את הזכרונות שלך ולרגש את כל הקוראים אותן. כמובן שלא יכולתי שלא להתרגש ולשמוע בדמיוני את השורות הנפלאות שלך לצלילי השיר "האגס 1" של אהוד בנאי. אני מודה לך מקרב לב, ומחכה בכליון עיניים לרגע שבו אוכל לחבק את הספר שתוציא לאור עם כל הסיפורים הנפלאים הללו שאתה כותב. המשך בכוחך זה.

  • אלינור ברגר  On 03/06/2009 at 7:56

    מתי הספר?

    אתה כותב נדיר. נדיר. נדיר.

  • רוני  On 03/06/2009 at 9:56

    האמת צלולה כל כך. טביעת חייה בחייך יפהפייה.
    תודה רבה על הרשימה המרגשת הזו.

  • יוסי  On 03/06/2009 at 18:26

    ומבלי לגרוע מכל מה שכבר נאמר בתגובות – מושלם.

    אלף חלומות יחלום החתול… מעניין על מה חולם
    העכבר?

  • מישהו  On 02/14/2010 at 12:35

    אני מקווה שלבנות שלי יהיו זכרונות כאלה ומקנא בך על יכולת הכתיבה, הזכרון, הדגשת הרגעים והיכולת לרגש אחרים בצורה כזו. קראתי והצתמררתי.

  • שולמית  On 02/16/2010 at 21:22

    מביאות בי דמעות.
    תודה.

  • דני  On 02/17/2010 at 0:55

    ההיא. כשבני טבק העלה את מכבי ל-1:0 נגד בית"ר.
    אנחנו חגגנו חתונת זהב להורינו היקית-קנדי בפארק קנדה.
    עולם שונה, וכאילו אחר, אבל זו היא הדקה…

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 02/17/2010 at 14:38

    אומנם אין לי משפחה פרסית אבל מזדהה עם כל מילה.
    קוראת ומדמיינת שניא מתבוננת על בית ילדותי שלי

  • דפנה איש שלום  On 02/23/2010 at 17:00

    אם אומר שכתיבתך נדירה ביוכלת הפריטה על מיתר הלב.
    תודה על השיתוף.

  • נטעלי  On 09/21/2011 at 15:46

    הגעתי לפה במקרה (קריאת פוסט אצלך תמיד עושה חשק לקרוא פוסטים נוספים וכך אני מחפשת באקראי ומגיעה למקומות מופלאים) – כ"כ יפה…שהצטערתי שנגמר. וכן, רונית שהגיבה למעלה לפני הרבה זמן צודקת – מתי הספר?…אחכה לו בציפייה גדולה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: