הלילה שלי אצל מוד

 

מוד (פרנסואז פביאן). האישה שהזינה את חלומות נעורינו

 

 

אריק רוהמר ידע לגעת בכמיהות הכי גדולות שלי, בתור נער מתבגר. אהבתי את הדרך שבה הגיבורים שלו נעים בין בחירות שונות, נוהגים במכוניות קטנות וצרפתיות, שותים את הקפה שלהם במבט מהורהר ורציני, מעשנים את הסיגריות ועוגבים על בחורות יפות, מתלבטים בין זו לבין האחרת, לובשים כותנות לבנות ויפות וז'קטים פתוחים. הבתים נאים, האלכוהול מצוין, לכולם יש עבודה ואף פעם אין בעיות קשות יותר מאותם חיבוטי נפש בין הבילוי עם זאת לבין הנהיה אחר האחרת.

 

אני חושב שברוב המקרים אחרי שבוע לא זכרתי על מה, בדיוק, היה הסרט של רוהמר שראיתי.  זכרתי שמות, תחושות, אוירה, צבעים, בחורות יפות, תשוקות,השתוקקויות – אבל לא זכרתי את הסיפור ודרך התגלגלותו, מתחילתו ועד סופו. אני יכול לספר בקלות כל סרט של אינגמר ברגמן, וים ונדרס או פרנסואה טריפו שראיתי – אבל אני לא יכול לספר עלילת סרט של אריק רוהמר.

 

 

רוצה אבל פוחד. ז'אן לואי (טרינטיניאן) ומוד (פרסואז פביאן)

 

 

אבל בדיוק משום כך רוהמר לימד אותי לצפות אחרת בקולנוע. אני אוהב את הסרטים שלו באופן אינטואיטיבי. אם ברגמן הוא הבמאי הפסיכולוג, אנטוניוני הפילוסוף, פליני הגרנדיוזי ופאזוליני הפוליטי – אריק רוהמר הוא הבמאי הרגשי.

הוא גורם ללב שלי להתרחב מבלי להתעסק במיוחד בסיפור ובתסריט, פשוט בזכות היכולת שלו לגרור את המבט שלי, ובעקבותיו את כל סט התחושות והרגשות שלי, אל תוך הסרט שלו.

 

 

איפה ראיתי לראשונה את הלילה שלי אצל מוד?

בקולנוע פריז כמובן. השנה היתה 1981, קיץ, רגע לפני הגיוס. היה לילה חם, הביל, באמצע החופש גדול. עישנו סיגריות בקולנוע, כמו תמיד, ושתינו מיץ קר בבקבוקי זכוכית. פרושי רגליים לפנים, בהצגת חצות.  ז'אן לואי טרינטיניאן היה גיבור מוזר בעינינו. לא הבנו את הדילמה שלו. מדוע הוא מתלבט בין השמרנית החסודה "הדוסית" – כפי שקראנו לה – לבין מוד, שהיתה בדיוק ההיפך הגמור: שחורת שיער, משוחררת מבחינה מינית, מפתה, חופשיה, מציעה לו את חברתה, את מיטתה, אבל הוא נאמן לאהבתו לדתיה הנוצריה, הבלונדינית, ולאמונה הגמורה שלו במוסר, למסירותו לפילוסופיה ולספרים של בלז פסקל – מתמטיקאי, פילוסוף וסופר צרפתי שחי במאה ה-17, מת בגיל 39 והיה הגאון שאמר את המשפט שאני מצטט בכל הזדמנות: כל צרותיהם של בני אדם נובעות מדבר אחד בלבד, והוא חוסר יכולתם להישאר בחדר אחד במנוחה.

 

גבר קתולי, שבלבו עולים ספקות אשר לקיומו של האל. הוא עוזב את העיר לטובת מגורים בכפר שליו ומחליט לשאת לאשה דווקא את פרנסואז (מארי כריסטין בארו), הבלונדינית החסודה השמרנית והנוצריה, שהוא פוגש בכנסייה. חברו  וידאל מכיר לו בחורה צעירה ומשוחררת ששמה מוד (פרנסואז פביאן), והוא מבלה איתה לילה גדוש רומנטיקה ושיחות על משמעות החיים, על הדת ועל טבעה האמיתי של האהבה.

 

הסרט היה המצליח ביותר בסדרת "שישה סיפורי מוסר" של רוהמר, והוא נעשה בהשראת אמרתו של פסקל: "אם אלוהים אינו קיים, אינך מפסיד דבר אם אתה מאמין בו, אך אם אלוהים קיים ואינך מאמין בו, אתה מפסיד הכל".  האמונה היא הכל. גם את זה לקחתי מפסקל אל החיים הפרטיים שלי.

 

 

ז'אן (ז'אן-לואי טרינטיניאן) ופרנסואז (מארי-כריסטין בארו) החסודה, הנוצריה הדתית

 

הסרט בשחור לבן אבל הוא היה לנו צבעוני יותר מכל ספקטקל.  מוד היתה האישה שרצינו. כמעט התבקש לצעוק לו, מהשורה השלישית בקולנוע פריז – "היי, ז'אן לואי, קח אותה! נשק אותה! גע בה! אל תוותר על מוד!" – כי מוד היא התגשמות חלומו של כל נער. האישה הבשלה, המינית, הרוגעת, שתקח אותך אל מחוזות העונג האינסופיים, אם רק תלך איתה לשם.

 

ופעם אחר פעם, כשראינו את הסרט בשלישית וברביעית, עדיין קיווינו שאולי הפעם הוא יעשה את זה. אולי הפעם הוא יבחר לשכב איתה.

 

 

 

אור החסד הנוצרי, או סתם אור מנורת שולחן מהסיקסטיז?

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון  On 02/12/2009 at 1:19

    לדעתי הסרט היפה ביותר בסדרה הוא La Collectionneuse (האספנית), עם היידי פוליטוף, אחת הנשים הכי יפות שנראו בקולנוע.

  • גלית חתן  On 02/13/2009 at 13:58

    זה משהו שלמדתי לאהוב רק בשנים האחרונות
    אל אלה ה"וותיקים" טרם הגעתי 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: