מוניקה בעיר

 

ג'ורג'יו דה קיריקו. שבר. משבר

 

זה בשבילך, ירדנה אומרת. אני שולח יד ארוכה, נוחת על הכסא ובזמן הנפילה כבר שומע את הקול. "אני בתל אביב", היא אמרה. "ואני רוצה נורא לראות אותך".


סגרתי, אבל הייתי אחר. ידיעות משמחות או איומות מגיעות תמיד בהפתעה גמורה, משום מקום. רגע אתה בתוך שיגרה יומיומית מנומנמת ונוחה, ואחרי דקה שום דבר כבר לא נראה אותו דבר. ירדנה הבינה, איכשהו, שמשהו קרה. אחרת איך להסביר את השתיקה הרועמת שירדה על המשרד. רחש המקרר במטבח. תיקתוק חדגוני של
שעון הקיר המכוער. צפצוף של פאקס ממשרד אחר. הייתי חייב לדבר עם מישהו. ג. כמו תמיד, היה האיש למבצעים מיוחדים, התמוטטויות קטנות של אמצע החיים, שדורשות שירותי תמיכה מיידית.

 

אני צריך לדבר איתך.
"אפשר בערב? יש לי ישיבה עוד מעט".
אני צריך שנדבר.
"מי מת?"
זה לא מצחיק…
"אני שומע אותך".
בחמש ב'תולעת ספרים'? 
הוא נאנח. "אני יכול להגיד לך לא?"
לא.
"זו בחורה, נכון?"
מוניקה.
"מוניקה ב-ע-י-ר? היא חזרה??" הוא צרח לי באוזן.
מוזר, הא?
"תשמע…"
קבענו אחרי העבודה.

 

 

* * * *

 

"תשמע אותי טוב",  הוא מושך שאיבה מהסיגריה החמישית, "היא פה ואתה לא תברח מהעיר. תאסוף את עצמך, תשתה משהו חריף ולך לפגוש אותה".

אני לא מסוגל, אני מתחנן בפניו, כאילו שהוא באמת יכול לעזור לי, אני אתפרק לגמרי. אני מרגיש את זה.

 

הוא לא ענה ורק נדד עם המבט על מדפי הספרים, מתעכב על המלצרית החדשה, אומד אותה בעיני מומחה. "אתה לא יכול לברוח מזה", פלט. בפנים ידעתי שאני רוצה להתפרק. והייתי בטוח שאף אחד גם
לא יעזור לי אחר כך לאסוף את הרסיסים.

 

* * * *

 

דווקא מפני שהיתה אשת העולם, אנשים פחדו ממנה. מוניקה היתה גדולת גוף וחריפת לשון, אנרגטית, אישה לא מכאן ולא מעכשיו. בארץ נידחת וצרובת שמש היא היתה זוהר צפוני מסנוור. אני לא חושב שממש הבנתי אותה, בהתחלה. יותר מכל הייתי מרותק לסיפוריה. היא רקדה בפראג בהופעה של הקיור ושתתה קפה עם סופרים ב'דה מאגו' בפאריז. כוריאוגרפים פולנים שלחו לה ידיים בפאבים עשנים בפסטיבל אדינבורו, בשנה שבה זכתה בפרס. מוניקה התלבשה גרוע, כמו כל רקדנית, ולא הכירה אף מסעדה טובה, אבל דיברה שלוש שפות והיתה מסוגלת להביך מלצרים ואורחים בצחוק רועם, עם אפשרות למשוך את הזמן עד קצה הלילה, כשכולם מסביבה על סף איבוד ההכרה.

 

אני חושב שנשים קינאו בה וגברים חשו מאויימים. היא היתה אתגר לכיבוש, ומי שרצה לשכב איתה בעצם השתוקק לגעת במשהו מהאושר שלה. לטעום מהעוצמה ולחוש שזכה, לרגע, להתגלות השכינה. מי שנכשל ונפל על מפתן גופה הגדול האשים אותה שהיא משוגעת. אני אהבתי אותה באמת.

 

מוניקה היתה שילוב משונה בין ליידי אנגליה מריצ'מונד לבין זונה צרפתיה מרובע מסן-דני. מצד אחד, האנגלית המהוקצעת אשר שוייפה במועדון הויכוחים באוניברסיטה בקליפורניה, ומצד שני החיוך המזמין, האצבע המסובבת את המפתח לדירה שבחצר.

 

במדריד פגשתי אותה לראשונה, בלה פלאסה דה לה וילה, היפה בכיכרות העיר. חברים משותפים הפגישו בינינו, וכשזריחה האדימה מעל הקאזה, בנין העיריה הישן, בתוך האוירה הרנסנסית הסהרורית, על רקע השחר הסתווי שהפציע וסיכם ליל מחולות ואלכוהול, היא שלחה אלי יד חזקה, הטביעה בי מבט כחול ואמרה רק: "מוניקה". למחרת כבר הלכנו יחד לשוק הספרים הגדול, בדרום פארק רטירו. הדשא הירוק היה משובץ בעלים צהבהבים וידעתי שאני רוצה אותה. אחרי שנה של התנזרות, מוניקה היתה הדבר המתאים ביותר לשבור את התענית.

 

"בנשמה שלי אני רקדנית פלמנקו", אמרה לי מול אחד הדוכנים, כשהצבעתי על ספר שרציתי להראות לה.
כלומר? תהיתי.
"אני צועניה. נודדת. אתה יודע מה קורה לרקדנית פלמנקו, בזמן הופעה?"
אני מניח שהיא נהנית, צחקתי.
"במהלך הריקוד הגוף שלה פועל כמו שני חלקים מתואמים", מוניקה הסבירה בסבלנות רצינית. "הרגליים רוקעות, כמו סוסה שמנסה להשתחרר ולדהור, אבל פלג הגוף העליון שומר על הזקיפות, האצילות והעידון תנועות הידיים משדרות את הצורך באיפוק המעודן, אבל כל החלק התחתון בוער".
ואת בוערת?
מוניקה הסיטה את ראשה לאחור, חושפת את הצוואר הצחור, ופרצה בצחוק המשוחרר שלה.

 

ממי שנעצה שיניים מורעבות בחיים, יכולתי לצפות לנסיון מופלג. ואכן היה לה. מוניקה הנעימה את לילותיהם של גברים רבים לפניי, וכמו כל אחד מהם גם אני קיויתי להיות המיוחד שבהם וכמובן: האחרון. "כל גבר שהיה לי חשב שהוא הכי הכי", ירתה פעם בסגנונה המשולח, האופייני. היא צדקה.

 

בשל הפחד לאבד, בשבוע הראשון שהתמסרה לי רציתי אותה עוד ועוד, עשרות פעמים, עם מבט מודלק בעיניים הרעבות, עם כמיהה שאינה יודעת שבעה בידיים הגדולות שלי, שרק רצו להמטיר עליה אהבה. שוב ושוב ושוב, על המיטה הגדולה בחדר השינה, על כריות צבעוניות אפריקאיות שבסלון, באמבטיה ובחדרי שירותים דולפים, במועדונים זולים בדרום העיר. עוד ועוד עד שאמרה: "די. אני לא יכולה יותר!".

 

שונה מכל מי ומה שידעתי לפניה ואחריה, התהלכה בבית רועשת וגועשת. מבע פניה מתעצם ונדלק, מובער ולוהט, אפשר היה לטבוע בה ולשכוח הכל בזמן הזה. עיניה עצומות בחוזקה והיא נכונה לקראתי, ויקינגית על חוף הממלכה הקטנה שהקמתי. למרות שהיתה משוכנעת שאין בה כל ייחוד ולמעשה היא לא יותר מיצור מגושם ומסורבל, הקשיבה ברצינות למלים הלוהבות שלי.

 

 

"אם היית חיה, איזו חיה היית?" שאלה יום אחד. חשבתי.
סוס?
"לא", נענעה את ראשה נמרצות. "מה פתאום סוס…"
פנתר?
"היית מת", צחקה.
מה את חושבת?
"חתול פרסי", הרצינה. "חתול פרסי גדול, מפונק ויפה יותר מדי".
יפה? אני לא יפה.
"בשבילי אתה הכי יפה".
מה עוד את יודעת על חתולים פרסים?
היא משכה בקבוק ענק של גורדונ'ס לונדון דיי ג'ין ולגמה ממנו ישירות. "הם מתמסרים מדי לליטוף, הם מקסימים מדי וחלשים מדי. הם לא מצליחים בקרבות בין הפחים, מול חתולי רחוב פשוטים ומכוערים".

 

* * * *

 

כל שינוי מחייב ויתור. הרב שהשיא אותנו נאם ארוכות בזכות הויתור, שהוא הבסיס לחיי שיתוף ואהבה בין בני זוג. ואני אהבתי את מוניקה – וגם ויתרתי. אחרי שוויתרתי על עצמי, ויתרתי גם עליה. היא שאפה לנורמליות, ואני רק רציתי שהאש לא תכבה אף פעם, לעולם.

 

וכך, פעם, אחרי שסירבה לי בלילה של גשם סוחף בניו יורק, טרקתי את הדלת ויצאתי והיא רצה אחרי, לבושה בכתונת-לילה דקה בלבד, ירכיה חשופות ורגליה יחפות, רצה וצרחה: "בן זונה, אתה מוותר! אתה הולך!" אבל אז עוד לא הלכתי, רק תירגלתי את הענין ביני לביני, שעתיים של הלוך-חזור בשולי הסנטרל פארק, בין המכורים שמחכים לאיש שלהם, שיביא להם את המנה, לבין זוגות זוהרים שיצאו לאכול בטאוורן און דה גרין. זה הזמן לתרגל שינויים. זה הזמן להתאמץ להרגיש קורבן. אבל אז גם ידעתי שעוד לא הגענו לתחתית החבית. חבר בא לבקר אותנו בדירה בשדרה החמישית על רחוב 72, וכמה מרהיבה היתה מנהטן בסתיו ההוא.

 

"כשמכירים מעט מזדיינים הרבה, כשמכירים הרבה מזדיינים מעט", הוא חזר ושינן לי, באותו סרקזם אפל, משונן ומדוייק.
אני אדפוק את השיטה, אמרתי לו.
"אתה? למה אתה חושב שדווקא אתה תצליח?"
כי אני מאמין שאם אתה מספיק רוצה ומספיק חזק, אפשר לשנות את הסדרים.
"סדר אפשר לשנות, אבל לא חוקים בסיסיים", הוא אמר, מביט בי בצער מסויים, שלא הייתי רגיל לראות אצלו.
אני לא אצליח, לדעתך.
"לא", קולו הצטרד בצער אמיתי. "זו כרוניקה של תהליך ידוע מראש. אי אפשר לדפוק את השיטה. אז או שתקבל את זה, או שזה ייגמר בבכי".

 

באותו לילה מוניקה הפסיקה לעשן. "אני רוצה ממך ילד", אמרה. "אני חושבת שזה יכול להחזיר לנו את זה".
דופק מואץ. שמחה? ריגוש? פחד? תמיהה? כבר לא ידעתי לאבחן את התחושה הברורה.
"אתה הגבר הראשון ששומע את המשפט הזה ממני, אתה יודע?"

 

ידעתי. למרות שפעמיים הרתה לאחרים, לפני, ופעמיים הפילה. בסופו של דבר זה נגמר כמו שנגמר. בלי ילד. בלי ויכוחים על רכוש. כשהיא השתנתה, הכל השתנה. לי לא היה את הכוח להוסיף ולהילחם עליה ואפילו אזלה בי האנרגיה להמשיך ולוותר עוד פעם, ועוד פעם אחת. הייתי מסוגל לוותר רק על החוקיות הארורה ההיא, שממסמסת את הריגוש ופורטת את הרומנטיקה למטבעות קטנים של ביטחון, יציבות והרגל. החוקיות שקובעת שהכל נשחק, אם לא משגיחים, ואז – למרות האהבה, ואולי בגללה, הבנין כולו קורס.

 

* * * *

 

בחורף שבו חצינו את האוקיינוס, על אניה גדולה ומפוארת, נולד הספק. בפינת הקפה הקטנה היינו לבדנו, מול צוהר שפונה אל הגלים הסוערים, מתחת לשמיים אפורים. היא ביקשה בספרדית מרב המלצרים לשים את הקלטת השחוקה של רוברט וואייט. "זה השיר הכי יפה בעולם", אמרה כמעט לעצמה.

 SEA SONG?
"כן"…, היה בה פיזור דעת, אצבעותיה שיחקו בתחתית הכסף של כוס התה.
היתה שתיקה בינינו. "אני יודעת שאני אוהבת אותך עדיין", היא הסתכלה בי. "אני יודעת שאני אוהבת אותך, אבל
אני כבר לא מאוהבת בך, ויש הבדל.."
הסתכלתי החוצה. היה מתאים עכשיו ברק, שיחצה את השמיים לשניים. גל אדיר שיתרומם ויגעש אל מול הסיפון, יעמיד את הכל באור אחר, יסעיר את המצב החדש וישנה את נקודת ההתייחסות. הייתי מעדיף, חשבתי, להיות
על הטיטאניק. לראות את הקרחון הגדול מבקע את בטן המפלצת המפוארת, לשקוע יחד אל המצולות לצלילי שיר הים של וואייט. העדפתי למות מאשר לאבד את מוניקה – או יותר נכון: את מה שמוניקה ייצגה בשבילי. את היכולת ללכוד את האושר.
הימים המעטים שנותרו חלפו בין שינה לציפיה למשהו שיקרה, אבל ידעתי שכלום לא ישתנה. המלט סיים את תפקידו במחזה ועכשיו הזמן להשתחוות אל מול השמיים, לומר תודה ולרדת מהבמה.

 

בלילה שעזבתי, מוניקה שכבה במיטה, התכסתה בשמיכה הרכה ובכתה לעצמה. ארזתי ספרים, תקליטים, כמה מזכרות מנסיעות לערים לא מוכרות. היא, שידעה תמיד להגדיר רגשות בדימויים ומלים, נותרה אילמת. לא יכולה לזייף. דווקא אני, שלבי מלא היה, רציתי, כל כך רציתי, להמשיך ולשקר, להמשיך ולהפשיט אותה בלילות שבהם, בעצם, כבר לא היתה שלי. אבל מוניקה לא נתנה לי.


הגירוש מגן עדן הוא לפעמים סתם סגירת דלת בקומה השניה וירידה סתמית במדרגות בנין תל אביבי. הפסיכולוג שלי אמר: זו טראומה. גירוש מגן עדן הוא ענין טראומטי. כבר היית שם ועכשיו אתה צריך לארוז וללכת, לרדת אל האדמה, אל בני האדם הרגילים, לחיים אחרים. כל מה שיישאר, זו רק הידיעה שפעם היית שם. התחושה שזה היה אצלך בידיים ולא יכולת לעשות כלום.
אני לא רוצה לשנות, אמרתי לחברי החכם, ואני לא רוצה להשתנות. הוא רק הסיר את המשקפיים ותוך כדי מירוק הזגוגיות אמר לי בקול שקט ויציב: "זה לא תלוי בך".

 

* * * *

 

מוניקה היתה עצובה ומלאה מתמיד ואני הייתי נינוח במפתיע. אולי הקוניאק ששתיתי, אולי זה שהכנתי שיעורי בית במשך לילה שלם ובניתי לי הגנות. "אני בהריון", היה המשפט הראשון שלה.
שתקתי.
"אתה לא רוצה לדעת ממי?"
זה חשוב?
"פעם היה חשוב לך לדעת על כל גבר ששם לי יד על החזה".
פעם היו הרבה דברים.
"אתה…"

 

היא לקחה את ידי, ליטפה אותה ושתקה. דקות דממה הארוכות. העיניים שלי היו נעוצות באפלולית המשקה הכהה  בכוס השקופה, הרחבה. כשהרמתי את המבט פגשתי שתי דמעות שנשרו משני צידי האף הויקינגי שלה. המלים נמוגו. אנחנו, שלילות שלמים העברנו בשיחות עד הצטרדות ואובדן הקול, היינו לאילמים. אולי היה טעם לחזור ולהיות ביחד ואולי הכל שוב היה שב ועולה. אותו ריגוש ראשוני וסערות שאחריהם שוב היתה מוניקה שלי מנסה לפרוש כנפיים ולחפש פתרונות במקום אחר. כי יש לדברים חוקיות, סיבה ומסובב.
"שכחתי", היא לחשה לתוך צווארי, "שכחתי כמה שאתה…כזה..

כזה מה?

"מין גבר כזה…"
נישקתי אותה וכבר לא ידעתי אם הדמעות הן שלה, או של שנינו. היא נשארה עם השאלה התלויה ומשהו שבועט בתוכה. היא התיישבה. ואני שוב הלכתי.

 

 

 

ג'ורג'יו דה קיריקו. אישה. לבד

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל אוסטרליה  On 01/17/2009 at 23:08

    הסיפור הזה אמיתי
    זה קרה לך
    וגם ככה בכללי
    אין אצלך נשים גם לא מושלמות
    כאלו שלא הכי יפות
    כאלו שהם סתם פשוט סתם

  • בועז  On 01/17/2009 at 23:28

    מושלמת? היא לא היתה מושלמת.
    אבל בעיני היא היתה נפלאה.

    ואולי היא לא היתה יפה, אבל בעיני היא היתה יפה מאוד.

    .

  • שי טוחנר  On 01/17/2009 at 23:45

    כתוב בטעם ומרגש.

    כן, לפעמים מאבדים את גן העדן. זה לא בידיים שלך. כמעט בכל המקרים גם אי אפשר לחזור.

    תודה, בועז.

  • בתיה  On 01/18/2009 at 0:25

    הצלחתי להבין כמה היא נפלאה. לא, בעצם, הצלחתי לאהוב אותה. סיפור נפלא.

  • יעל אוסטרליה  On 01/18/2009 at 0:48

    העיקר זה ההרגשה שלך
    אני כנראה לא קוראת אותך נכון
    מתנצלת

  • יעל שכנאי  On 01/18/2009 at 20:46

    הכתיבה שלך נפלאה כתמיד.
    ומוניקה, דווקא בגלל שהיא לא מושלמת. היא מושלמת.
    כתבת אותה מושלם.

    תודה.

  • אלינור ברגר  On 01/19/2009 at 0:08

    שמתי לב שבשום מקום לא כתבת שהיא יפה – אלא "גדולת גוף וחריפת לשון", ויחד עם זאת היא נתפסת אצלי כדמות כל כך חזקה ואטרקטיבית.. מעטים הגברים שיודעים לכתוב אישה ככה..

  • avha  On 01/19/2009 at 1:51

    בועז..אתה כותב/כתבת רומן?!?

    טוב, מה שמצוי פה פשוט מעולה!
    חוץ מהקלישאה הזאת:"אני חושב שנשים קינאו בה וגברים חשו מאויימים", שאם אתה עדיין כותב, מותר לך להיפטר ממנה.

    זה רומן, נכון?
    אם לא, זה צריך להיות.
    זותומרת, זה עומד גם כסיפור קצר, אבל זה בעצם רומן.
    ת'ינק אבאוט איט בייבי.

  • dazed and confused  On 02/18/2009 at 12:15

    אז יש סיכוי לפגוש אותך בתולעת ספרים? אולי אהיה שם מלצרית חדשה. פעם נתקלתי בך בתמונע וכלכך רציתי לגשת לומר משהו. מילה. שלום. היתי נבוכה מדי.

    ממשיך לדבוק בנפלאותך (אם יש כזו מילה). מכל מה שמצטייר לפני כשאני שומעת אותך ברדיו, קוראת את דבריך, נעשה לי צר ורע שמעולם לא היה לי מישהו כמוך לגדול איתו בזמן אמת, ולא רק רדיופוני.

    יום טוב

  • בועז כהן  On 02/18/2009 at 16:54

    אני יושב, מדי פעם, ב"תולעת ספרים". מקום תרבותי ונעים – שחשוב לתמוך בו.

    בפעם הבאה גשי ותגידי שלום.

    (-:

  • קרן  On 03/15/2009 at 16:52

    זו רשומה מצוינת, מסקרנת, יש פה סיפור.
    עשית לי חשק להכיר את מוניקה,
    נהנה מהספרונים של אבא שלי? 🙂

  • llaliiblue  On 09/21/2012 at 10:42

    בועעעז.. (שמתי לב שככה אני פותחת את התגובות שלי לפוסטים שאני נשארת חסרת מילים בסופם. צריכה רגע לקחת אוויר. הפסקה).

    פשוט מהפנט. באמת. כתבת את החיים. שזורות פה אמיתות כל כך משמעותיות. הויתור. הכרוניקה. הרצון לנצח את השיטה. בועז, באמת שאתה נפלא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: