קרש בראש

 

בשעה אחת עשרה מפסיקים להגיש שם אלכוהול.  "זה החוק", ע' אומר. וחמש דקות לפני הסגירה מתחילה הסתערות על הבאר, סמוקי פנים הם מצטיידים בכוסות ענק, ליטרים של בירה, כוסות וויסקי, חוזרים עם האספקה לשולחנות.

 

אנחנו בני 25. יושבים בפאב השכונתי. ליל השנה החדשה. הטמפרטורה סביב האפס מעלות.  31 בדצמבר 1988. לפני שלושה ימים עזב ע' את מעונות הסטודנטים ושכר דירה באזור השקט של קיימברידג'.  

 

השעה אחת עשרה וחמש דקות, אנחנו יוצאים מהפאב ומתחילים ללכת ברחובות הריקים. מהצד השני של הרחוב מתקרבים שלושה צעירים, הם הולכים על המדרכה הנגדית, ואנחנו מולם, הם מסתכלים עלינו, אחד מהם נועץ מבט וצועק "אנחנו רוצים להרביץ לכם מכות".  הוא שיכור, אומר לי ע', תמשיך ללכת ואל תגיב, אבל השמן ממהר ומושך לע' במעיל, "היי", ע' אומר לו, "אנחנו לא רוצים בעיות. אוקיי? אנחנו הולכים הביתה", אבל הבחור שומע מבטא זר, ומתחיל לצרוח: "בלאדי פורנרז! פאקינג פורנרז!"

 

השלושה מתחילים לרוץ אחרינו, אני וע' דוהרים מבועתים קדימה, הבית לא רחוק, אבל ע' עבר רק לפני שלושה ימים והוא טועה בפניה, ואנחנו נקלעים אל תוך חצר סגורה, ללא מוצא, פאטיו של בתים אנגלים בחצי מעגל, אנחנו לכודים עם הגב אל הקיר, ומולנו שלושת הבריונים, שניים מצויידים בקרשים גדולים. מה נעשה? אני שואל את ע', והוא אומר – אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להילחם. הם מתנפלים עלינו, שניים עם קרשים, ואחד עם אבן.

 

הם צורחים ומכים אותנו, קשה לחשוב, עלטה כבדה, בבתים אנגלים רוקדים מאחורי חלונות כפולים ואטומים, ואף אחד לא מגיב למהומה שבחצר, השמן רוצה להטיח את האבן בראשי, אבל הוא שמן וכבד, וגם שיכור – אני זז …

 

 

…  ואז אחד מרים את הקרש ודופק לי אותו בראש. אני מתנדנד, ונופל, וזה נדמה לי כמו זמן רב שאני מסתחרר, עד שאני מאבד את ההכרה, ורגע לפני שאני פוגש את האדמה הרטובה עוברת לי מחשבה ש…זהו זה. אני מת. אני אסיים את חיי בחצר ללא מוצא, בערב השנה החדשה, באנגליה האהובה שלי, דווקא כאן אני גומר את החיים שלי, מכל המקומות המסריחים בעולם שהייתי בהם, דווקא בקיימברידג', ולא במלחמה, ולא בפיגוע, ואפילו לא במזרח-לונדון באיזה מועדון חשפנות, אלא סתם, ליד האוניברסיטה של קיימברידג', וסתם שלושה אנגלים שיכורים. ומה תגיד אמא, ומה יקרה לאבא אחרי שאמות.

 

אני מתעורר הלום אחרי זמן מה,  שוטר אחד תומך בראשי, שוטר אחד עם כובע ואלה ביד שואל אותי סר, קאן יו היר מי, קאן יו היר מי, סר – ואני מנסה להניע את הראש, ומשתעל,  טעם מלוח של דם מלוח-חמצמץ בפה, גרגירים של חול על השפתיים, ע' בצד וגם שלושת השיכורים שמוקפים על ידי שוטרים. אני מנופח מהמכות. מדמם. מעורפל.

 

לא, אני לא רוצה ל"אדן ברוקס", אני ממלמל, והשוטר שואל שוב, "אר יו שור, סר?" – ואני משוכנע, כן, לא רוצה לבית החולים, לא רוצה כלום, רוצה להתרחק מפה, רוצה להיות במקום מוגן, "האם אתה רוצה להגיש תלונה, אדוני?" השוטר האנגלי אדיב מאוד, ואני אומר "לא, לא…לא רוצה", ואני באמת רוצה רק לחמוק משם, ואני וע' הולכים לאט, כל הגוף כואב לי, "הנה הפניה הנכונה", ע' אומר באירוניה עצובה, "פשוט פנינו אחת מוקדם מדי", כן, אני אומר לו, מוקדם מדי, כן.   הוא פותח את הפשפש הקטן בכניסה לבית הדו-קומתי, אני מסתכל על השעון שעל יד שמאל, מכסה הפלסטיק מנופץ, השעה 23:59, והנה חולפת דקה, 00:00.  שנה טובה, אני אומר לע',  הנה התחילה 1989, ואני חי.

 

כן, הוא אומר, לך להתרחץ.  המים חמים זורמים על גופי, אני משתמש בהרבה סבון, הכאבים חזקים, הם יישארו איתי, הכאבים, חדשיים ושלושה וארבעה חודשים אחר-כך, אני אחוש אותם מתוך שינה, תזכורת עמומה למה שיכול היה להיות הלילה האחרון בחיי.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון הר פז  On 12/31/2008 at 22:39

    בועז, אין עליך!
    מעיף אותי לחשוב מה אני עשיתי בתאריך ההוא.
    ברוך השם שזה הסתיים בטוב יחסית. תמיד יכול היה להיות אחרת…
    ראה דוגמא, לא עלינו: http://queerlife.co.za/blogs//index.php/London/2008/12/25/london-leaves#more74
    תודה על השיתוף!

  • אתי  On 12/31/2008 at 22:54

    איזה מזל שזה לא היה הלילה האחרון בחייך ואתה פה איתנו.

  • ע'  On 12/31/2008 at 23:07

    ואותי הרגע זרקו.
    כמו שאומר ג'ון קיוזק בנאמנות גבוהה:
    who needs a drink?

  • יעל אוסטרליה  On 12/31/2008 at 23:18

    אתה מזכיר בהרבה פוסטים שרודפים אחריך ואחרי חברך גם שהיית ילד גם נער וגם בוגר
    העיקר באמת שאתה איתנו :)))
    מאחלת לכולנו שנה אזרחית טובה

  • ויק  On 12/31/2008 at 23:59

    דקה לכניסת השנה החדשה

  • ליאור  On 01/01/2009 at 1:23

    סיפור חזק

  • שרון רז  On 01/01/2009 at 7:55

    קצת קשה להבין את האלימות הזו, שכל כך אופיינית ולא נדירה באי הבריטי, אלימות מתוך שכרות, אלימות לשם פריקה והנאה, הרבה חוליגנים יש שם, וגם האנשים הרגילים, הזכרים, אלימים באופן יחסי. כאן בארץ זה פחות סביר, אלימות סתם, לשם הנאה, קרש בראש, למרות שבשנים האחרונות גם כאן יש סימנים שזה מתפתח. לא נעים. אבל, היי, אם זה לא היה קורה, אז לא היה לך פוסט כזה, בועז…
    שנה טובה, מאושרת ומצויינת לך ולמשפחה

  • יוחאי  On 01/01/2009 at 7:55

    עם הפי אנד.
    שנה טובה!

  • הצועד בנעליו  On 01/01/2009 at 8:01

    שקיבלת את החיים מחדש – זה קצת כמו נולדת מחדש.
    בן 20, מזל טוב 🙂

  • ימימה  On 01/01/2009 at 9:41

    מזל שאתה עוד פה. אכן בן עשרים. 🙂

  • UF  On 01/02/2009 at 1:51

    this early closing bars are what makes those englishman so nuts so early.
    and the small things of life, one small turn, one more hit.
    what happen in between you don't say, i am curious. and which music you had with it?
    blessings for what some call a new year!

  • אורית  On 01/02/2009 at 21:06

    הייתי בלונדון 3-4 שנים לפניך,לא יודעת איך הרגשתי שם בטוחה ללכת אפילו לבד בלילה.
    לפחות זוכרת היטב את 31/12/83 הופעה של פוליס בוומבלי.

  • אני  On 01/02/2009 at 21:58

    מדהים אותי לחשוב שאפילו שהייתי אז עדיין רק זיק מאוהב מנצנץ בעיניהם של הורי – שלא לומר במצב צבירה נוזלי – אני עדיין יכולה להנות כל כך מהטקסטים שלך …

  • נעם  On 01/03/2009 at 22:40

    כלבים משוגעים האנגלים האלה אתה יודע
    בעיקר כשזה קשור לכדורגל
    סביר שיום אחרי הם היו החברים הכי טובים שלך ……….

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: