אוכל, קדימה אוכל

 
 

1

בנצרות נחשבת הגרגרנות לאחד משבעת החטאים – וקשה לשכוח, למי שראה את הסרט "שבעה חטאים", מה עולל הפסיכופט הדתי למי שחטא בגרגרנות.

הגרגרנות היא התאווה לאוכל. על פי הקומדיה האלוהית של דנטה, גרגרנים נשפטים למעגל השלישי של הגיהנום, שם כעונש, בהתאם לחטאם, עליהם לאכול בוץ וזוהמה.  לא נעים, אבל כנראה שצריך לשלם על שנים של זלילה תאוותנית והתמכרות לתענוגות החיך והלשון.

 

2 

עד גיל 17 בכלל לא אהבתי לאכול.  לעסתי ובלעתי רק כי נדנדו לי. "אם לא תאכל, לא תגדל". לא אכלתי, ובכל זאת גדלתי קצת. לא אהבתי ממתקים (חוץ משוקולד) וסלדתי סלידה עמוקה מחטיפים.  אין לי מושג מה טעמו של משקה הקוקה-קולה. מעולם לא הכנסתי קולורבי לפה.  באוהל, בטירונות, ישנו בחורים שקילפו בחמדה עטיפות של ממתקים וחטיפים,  בחדר האוכל הסתערו על הבשר והאורז והפתיתים והבננות, ואני המשכתי לגלות גישה משועממת לאוכל. מאוחר יותר, בחיל האוויר, בימים ארוכים וקרים בין קירות המפקדה הנהגים והפקידות הכינו טוסטים על תנור החימום הקטן,  ותפחו בהתמדה ככל שהתקדם השירות הצבאי אל קצו – ואני המשכתי לסרב להשתתף בזלילה הגדולה.

 

3 

עד שלקראת סוף הצבא גיליתי את הג'חנון. ואת המלוואח. זה היה בבוקרו של יום שבת אחד, כשהגעתי אל שי חברי המוצלח ואמו התימניה הורידה מהפלטות של שבת סירים אדירים עם מעדנים תימניים. אז, באותו בוקר אביבי, הגעתי אל החיים האמיתיים. טעמו של הג'חנון חבט בי. ראשי היה סחרחר מאושר. רעדתי מתענוג. מאותו רגע, אני חושב, התחלתי לזלול. בכמויות. פתאום התפוצצו בחכי שלל טעמים, עיני זרחו ונפתחו.

 

4

שוב עם שי, כמה שנים מאוחר יותר, בלונדון, שכונת קנטיש טאון, בדיוק בתקופה זו של השנה, קצת לפני חג המולד, ישבנו בבית ואכלנו כאילו אין מחר. טוסטים מורכבים, שלוש פרוסות לחם לבן, גבינה צהובה, זיתים, חמאה ופרוסות עגבניה, רוטב צ'ילי חריף ונקניק פפרוני, וחבילות של עוגיות חמאה וסקונס עם ריבה וקצפת ומאפינס עם פירורי שוקולד. אכלנו ואכלנו ללא הפסקה, הרגליים על השולחן, הבי.בי.סי פתוח כל הזמן, ופעם בחצי שעה עושים זוג-או-פרד מי הולך להכין עוד משהו לאכול.

 

5

חברי היקר והאהוב ושכני לרשימות, שרון רז, התוודע ערב אחד לתאוות הזלילה שלי. בפלאפל "שלום" ברחוב בצלאל בירושלים, בכוך הקטן, נדחסו כמעט 30 כדורי פלאפל לתוך פיתה, שחוסלה מיד. אחרי ההופעה של דויד פרץ בבית המוסיקה חזרנו לתל אביב ועצרנו בדרך בפיצה הסובל.  מגשים יצאו מהתנור, משולשים הונחו על שולחננו, ואני חיסלתי בשקדנות עוד ועוד פיצות.

"אני, לידך", אמר שרון, "כמו ילדה אנורקטית בת 17. זה לא ייאמן כמה אוכל אתה יכול לאכול".

לא עניתי לו, רק נענעתי את הראש למעלה ולמטה. אני לא מדבר כשאני אוכל.

 

6

מסעדה מזרחית בכרם. מאוחר בלילה.

אז מה להביא לך, גבר? שואל המלצר. אתה רוצה שיפודי כבש או סטק?

למה זה צריך להיות או זה, או זה? תמהתי. למה שלא תביא גם וגם?

 

7

אצל עלי קראוון, אבו-חסן, ביפו.  כן, מה בשבילכם? המלצר הלא מגולח קצר בזמן.

אחד מסאבחה, אחד לבנה.

גם וגם?

כן. כן.

 

8

לחם שחור אפשר לפרוס בשתי דרכים. אחת, מקובלת על 99% מהאנשים, היא לפרוס את הלחם לרוחב, לפרוסות.  השני, המקובלת על אחוז אחד של משוגעים, מאמין שיש לפרוס לחם שחור…לאורך.   אתה מקבל פרוסות ענק, באורך של באגט, עם כל טוב שאפשר לדחוס לתוך כריך גוליבר שכזה.  הכריכים המפלצתיים הפכו למקור שעשוע בכמה ממקומות העבודה שלי, בתחילת שנות העשרים.

 

9

מבחן המזון הוא מבחן טוב מאוד לבדיקת התענוגות הצפויים לך אחר-כך.  אם היא מזמינה סלט, מצבך עגום. אם היא הולכת על סטק פורטרהאוס 850 גרם, מדיום, אתה יכול לחייך לעצמך, בינך לבינך.  היא לא תאכזב אותך, הגברת. נשים שיודעות לאכול טוב – במיוחד אלה שאוכלות עם הידיים, בתאווה, קורעות את הלחם הכפרי באצבעות חזקות וטובלות בציר הבקר, ומנגבות בהנאה – אלה הן הטובות ביותר.

 

10

הארוחה הארוכה ביותר בחיי נמשכה 6 שעות. היא התקיימה בביתם של שני שני שפים אנגלים, טוני וברברה, בעיירה הופ שליד שפילד, בחג המולד 1993. התחלנו לאכול ב-16:30, וזחלנו לחדר ב-22:30.  שבע מנות שונות, כולל קוקטייל שרימפס בחמאה, לחם שום עם חמאה מלוחה וגבינה מגורדת, הודו שלם אפוי בתנור עם רוטב קרנברי, תפוחי אדמה בחמאה ויין, רצועות דקות של בקר בחומץ,  3 סוגי עוגות – שוקולד, תפוחים וגבינה – שלל גבינות צרפתיות בשלות מסריחות ונפלאות לקינוח ופירות לסיום. בין לבין חיסלתי, לבדי, בקבוק יין אדום וחצי בקבוק יין לבן, אפריטיף ודז'סטיף – ועליתי לחדר (יותר נכון, זחלתי על ארבעותיי) שיכור כמו מלח רוסי בנמל של המבורג. בקושי יכולתי לזוז, מרוב אוכל ושתיה והיה לי חם כל כך, שפתחתי את כל החלונות בחדר השינה שפנה אל העמק שבו מתגורר ג'יימס הריוט. בחוץ שררה טמפרטורה נעימה של מינוס 2 מעלות צלזיוס, שלג סוער כיסה את הבתים שבמדרון. התעלפתי לתוך שינה כבדה ובאשמורת אחרונה התעוררתי כי החדר היה קפוא, כל החימום פג ונמוג וראשי היה עדיין כבד וסחרחר, אבל החיוך נשאר על פניי במשך שנה תמימה. זו היתה ונשארה הארוחה הטובה ביותר של חיי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיא וינטרוב  On 12/17/2008 at 22:42

    כל הכבוד על הארוחות המעוררות תאבון שציינת.
    ה"הישג" הגדול ביותר שלי הוא זלילה סטודנטיאלית עם שני חברים בפאפאגיו.
    טיפטפו לנו דוגמיות של בשרים במשך שעות ארוכות, ובכלל לא הרגשנו שזללנו.
    הגעתי הביתה, צנחתי למיטה, ובחמש אחה"צ התעוררתי שטוף-זיעה…

  • זו ש  On 12/18/2008 at 0:34

    אם היא מזמינה סטייק פורטרהאוס של 850 גרם היא קודם כל די עשירה (או שאתה). ואם אחר כך יהיה לה כוח לעשות משהו מלבד לזחול באפיסת כוחות אל המיטה (כדי לעכל), הרי שמדובר בתופעת טבע.
    סטייקים הם מצוינים, אני האחרונה שאכחיש את נפלאותם ואת עסיסיותם, אבל אם מתכוונים לפעילות גופנית סוערת אחרי האוכל, עדיף לאכול משהו קל. אפילו, שומו שמיים, סלט.

  • יעל אוסטרליה  On 12/18/2008 at 7:23

    אני חושבת שהחברות בינך לבין שרון
    היא מיוחדת במינה
    :))

  • נתי  On 12/18/2008 at 7:45

    כבר הזמנתי אותך פעם למסעדה שלי באשדוד כדי לגמול לך עם האוכל שלי על המוסיקה המופלאה שאתה מנגן שוב ושוב ושוב.אני לא יכול להציע ארוחה של 6שעות אבל אני יכול להתמודד עם ארוחה של 2 שפים אנגלים.בקר בחומץ?מה דעתך על פילו עם זנב שור
    תוקף ההצעה יפוג עם האביב?

  • שרון רז  On 12/18/2008 at 7:49

    אני חושב שהוא דחף לשם, בידיים, עם האצבעות, בירושלים, 40 כדורים, זה היה לא יאומן הדבר הזה, וזה שאתה מזמין באבו חסן גם מסאבחה וגם! לבנה זה גם לא יאומן, אין ספק, גרגרן מהגדולים שפגשתי. לא מעט אנשים "לומדים" לאכול בתקופת הצבא, כנראה מהרעב ומהשעמום. גם אני התחלתי את דרכי בתקופה כזו למרות שהייתי מוקף באוכל כל השנים.
    ג'חנון ומלוואח זה אחלה, רק שהמאכלים התימניים הללו הם המשמינים ביותר שיש, עם הבורקס הבולגרי, ואיך זה שהתימנים כה רזים זה לא ברור.
    ועם כל הכתיבה הזו על אנגליה, לא יכולתי שלא להיזכר במעדני הפיש אנד צ'יפסים השכונתיים בסקוטלנד, געגוע צורב לדיפ פרייד האגיס סאפר, לבלאק פודינג ולצ'יפס עם קארי או עם ויניגר, באכילה בהליכה בגשם המזרזף, אין, אין, אין. תודה בועז.

  • יחיאל  On 12/18/2008 at 7:51

    חייב לאכול משהו. מנה שווארמה. המבורגר. משהו

  • אנה וינטור  On 12/18/2008 at 7:53

    …הוא משמין!

  • אורי בר  On 12/18/2008 at 7:55

    תאוות האוכל הולכת יד ביד עם תאוות המין. זה אפילו בא, אם אני זוכר נכון שיעורי אנטומיה של המוח, מאותו מרכז – ולגרגרנות המודרנית יש יחסי ציבור רעים (בגלל טירוף הרזון והבריאות)

    בתקופת הצייר רובנס היה כבוד למי שאכלו טוב.

  • טלי  On 12/18/2008 at 10:39

    מלא לאכול כלום ללטרוף הכל בבת אחת…(-:

    הסנדוויץ' שלך הזכיר לי איך בתיכון היה איתי ילד שהיה הולך כל יום למכולת וקונה סנדוויץ' מחצי לחם (לרוחב דוקא, אבל סנדויץ' אחד, בלי לחתוך). נדמה לי שאח"כ הוא היה אוכל עוד סנדויץ' מהחצי השני.

    אני זוכרת את זה בעיקר בהשתאות…

  • אתי גל  On 12/18/2008 at 10:45

    אתה מצחיק!!!
    בתיאבון תמיד.
    יכולתי לכתוב פה מסה בת 20 מלה על עוד תיאבון,
    אבל שרון ואתה עשיתם את זה לפניי.

  • שי טוחנר  On 12/18/2008 at 11:14

    דיפ פרייד האגי'ס, פיש אנד צ'יפס, סקוטש אג, סטייק אנד קידני פאיי, בלאק פודינג וכו' תוך כדי הליכה ברחובות הקרים של אדינבורו או גלאזגו, לפעמים בגשם, הם תענוגות שייזכרו לעד שאת מחירם משלמים הרבה שנים יותר מאוחרו בדיאטות… אבל מי חושב על זה בזמן התענוג?

  • מאזינה  On 12/18/2008 at 12:02

    ותגלה מה משקלך?

  • משועממת  On 12/18/2008 at 15:03

    הרגת אותי עכשיו עם הסטייק.
    צדק מי שאמר שהיא צריכה להיות עשירה 🙂

    מישהו מתנדב להאכיל אותי??

  • בועז כהן  On 12/18/2008 at 16:19

    משקלי הוא 81 קילו וזה מתחלק על 180 ס"מ

    (-:

  • אסתי  On 12/18/2008 at 16:31

    הרשני לתקן אותך. זו שמזמינה סטק פורטרהאוס מכלה את תשוקתה בבשר ומגיעה אליך מלאה ומסופקת, מה שלא מבשר טובות, לעומת ההיא שנאלצה להסתפק בסלט וכל תאוותה נשארה בידה, בפיה וכו'

    ותחשוב על זה.

  • נבט חיטה  On 12/18/2008 at 22:22

    למנת פלאפל של מזרחי בנס ציונה.
    פלאפל, טחינה, סלט וזהו.
    כה טעים, כה פשוט.
    הייתי משלמת חופן דולרים בעבור משלוח לכאן.

    איזה אוכל, מלא נשמה!

  • יעל ישראל  On 12/19/2008 at 1:23

    הזדמנתי במקרה. נהניתי לקרןא. קבל שני כוכבי מישלין.

  • המעריצה הסמויה מהעין  On 12/19/2008 at 3:38

    "מדושן ושבע תשכב על גבך כשיח אזרי ותתענג על יכולתה המופלאה להכיל את גודל מידותיך בקלילות מקפצת, ואחרי שתבצע בה מעשי סדום ועוד כמה מעשים מגונים,"

    (-:

  • מזל דלי  On 12/19/2008 at 8:26

  • בני תבורי  On 12/20/2008 at 15:50

    "בפלאפל של ציונה וגוזל ליד איצטדיון "האורווה בפתח תקווה, לוקחים חצי כיכר לחם, מוציאים את הבפנים, ממלאים, ואני מתכוון מ מ ל א י ם בכדורי פלאפל, סלט ירקות טרי טרי ומכסים בשקשוקה נוזלת חמה ומהבילה. אחרי זה סקס? בחלומות.

  • גלית חתן  On 12/20/2008 at 16:56

    ללא קולורבי? אתה לא יודע מה אתה מפסיד!

    סתם… האמת שמאוד נהניתי מהפוסט. יהיה חלק ב'?
    🙂

  • נבט חיטה  On 12/21/2008 at 2:21

    מלכה אמיתית!
    :))

  • avha  On 12/24/2008 at 5:47

    כנראה שלא הוזמנת לארוחת חג המולד בצרפת.
    6 שעות..קטן עליהם..לא שפים ולא נעלים..סתם ארוחת חג.

    חג אורים שמח

  • עידית  On 12/31/2008 at 17:27

    שכתבת את זה
    אני חושבת שאני חייבת להוסיף…
    אבל מה כבר אפשר להגיד על אוכל??
    רק אם אין ברירה,
    ואם היו ממציאים גלולה כזאת שחוסכת את הזמן של הארוחה…אני הייתי מאמצת את זה
    אבל קפה..(ג'ו, פועה,זן נדיר בגדרה…)זה כבר משהו אחר, זה גם כיף וגם חוקי.
    אוכל?
    זה ממש ממש רק אם רעבים…

  • llaliiblue  On 10/15/2012 at 18:16

    ידעתי! ידעתי שכך גבר-גבר חושב, שאישה שאוכלת סטייק היא גם טובה במיטה! ידעתי. אישה חסרת מעצורים, אחת שיודעת להינות מהחיים. אני אמנם אוהבת לאכול בידיים, אבל אני לא אוכלת סטייקים (בשבילו אכלתי פעמיים, ובשתי הפעמים באותו מקום אחד. אין מקום אחר שאני מוכנה לאכול בו סטייק).

    אני לא אוכלת סטייקים, אבל אף פעם לא העזתי לאכול סלט בארוחה עם גבר, שאני מעוניינת בו (זה חשוב). זה פשוט לא מספיק חושני. זה היה שינוי מרענן, כי בשאר הפעמים שלא אכלתי עם גברים, אכלתי בעיקר סלט. האוכל האהוב עליי, מבין, הוא אוכל שלא מטריד את המצפון שלי יתר על המידה.

    למדתי לאכול רק בגיל 27, עם מי שזכה לכינוי "אהבת חיי", והיום הוא כבר "האקס המיתולוגי". הוא לימד אותי לשבת במסעדה, לאכול דברים שלא קשורים בירקות. לאכול קינוח בסוף כל ארוחה. הר קרמבו שלם. פסטה. פסטה! וטרמיסו (הוא לא יודע את זה, אבל הוא הכיר לי את טעם הטרמיסו. ובאותה הזדמנות הכיר לי את המקום היחיד שבו ניתן למצוא טרמיסו מושלם. מושלם!). הוא גם לימד אותי לשתות יין. לא ידעתי שום דבר לפניו, והעולם לא נראה אותו הדבר אחריו (בשום מובן).

    אני זוכרת במדויק את הפעם ההיא שהוא הגיש לי עוגיית שוקולד צ'יפס גדולה – תטעמי ( את הרי לא מכירה את הטעם). כן, מוזרה, לא נמשכתי לסוג כזה של אוכל אף פעם.

    מאז כל פעם קצת, הותר הרסן, התנסיתי. כך כשהגעתי לאמסטרדם השנה, היתה זו כבר שחיתות קולינרית לשמה. היא עלתה לי בשניים וחצי קילוגרמים לפחות, ואני לא בטוחה שאני מצרה על כך.

    ואתה, אתה כותב נפלא ! תראה כמה גרמת לי ללהג. אהבתי את הפוסט הזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: