מי שלא מֵעִיז לא מֵתִיז

 

 

במפגש המלאווח והג'חנון היה שמח ומבדח. השולחנות דביקים משומן ושיירי צלחות הפלסטיק, בקבוקי המיץ של תשלובת תבורי ומפיות הנייר המחוספסות שימשו בערבוביה על השולחנות הלבנים. היה חורף ואלדד סיפר לי על החדשה שלו, "שהיא כמו משחק מנהלים, איך שאתה לא שם אותה, היא מתהפכת על ארבע". משחק המנהלים שלו היתה שדרנית ידועה בגלי צה"ל של אותם ימים.  היה מוזר לחבר את הקול הסמכותי של האישה הגדולה מהרדיו עם הסיפורים העסיסיים של אלדד.

  

בכלל, אלדד הפך את עולמי על ראשו. הוא היה מבוגר ממני ואני הבטתי בחלחלה בהלכותיו עם נשים. הוא היה, בוודאות, הגבר הבוטה ביותר שפגשתי בימי חיי. במשרד הצבאי המשמים והאפור הוא חצה קוים כמשיג גבולות מקסיקני ללא חת. כשבאה קצינה בכירה מלשכת מפקד חיל האויר לקחת דואר הוא שלף קופסת סוכריות מנטה מהכיס, נעץ בה מבט עמוק בעיניים ושאל בקולו העמוק:

 "רוצה למצוץ ?" 

 

מההה? התבלבלה הקצינה.

 

"רוצה למצוץ? כדאי לך. זה גדול".

 

 

 

כשהגיעה אחת החיילות הוותיקות במשרד בחצאית חאקי, אלדד החל לנוע הלוך ושוב בחדר, בעצבנות מדומה, ולפתע נשכב על הארץ, והחל לעשות שכיבות סמיכה במרץ.

  "מה אתה עושה?" הביטה בו בפליאה.

 "עושה כושר ובודק אם את לובשת תחתונים", הוא ענה.

 נאלמתי דום. הסמקתי במושבי שבקצה החדר. הייתי בטוח שהיא תעיף לו סטירת לחי. אבל לא.

  

 

שבועיים אחר-כך היא עצמה סיפרה לי בסוד: "שכבתי עם אלדד".

 

מה עשית??? צעקתי המום.

 

"שכבתי איתו".

 

למה??

 

לא יודעת. אני נמשכת אליו. נסעתי אליו לרמת גן.

 

והחבר שלך?

 

הוא לא יידע אם לא תספר לו.

 

 

 

מכיוון שהיה לו פה גדול, לאלדד, גליון ההרשעות שלו היה גדול גם כן. תקופה מסויימת שהה בכלא אך יכולתו הפנומנלית להסתדר בכל מקום הפכה אותו לגיבור האשכנזי של החבורה. בכלא למד שירים מזרחיים, שירים בערבית, בטורקית. 

 

"תכירו, זאת רס"ל מרים אוחיון, והיא מהיום ממונה עליכם", אמר המפקד, "מהיום היא הממונה הישירה עליכם וכל תלונה ממנה תישפט ישירות על-ידי. ברור?"

 

 אלדד לא ביזבז דקה. התת-אלוף חזר לחדרו, והוא התייצב מולה ואמר: "המפקדת אוחיון, יש לך אחות?"

 "יש לי 9 אחיות. למה?"

 כי את נורא יפה, אבל אותך אסור לי…" הוא אמר, וחייך, מביט בה ישר בעיניים.  רס"ל אוחיון פתחה את פיה לשאוג, אבל אלדד הקדים אותה, ופצח בשירה רועמת, בקולו האדיר: "אל מדאמה סר אה צ'י, קון די פארחון, מה די רא צ'ו די".

 אוחיון הביטה בו בתיעוב עמוק מהול בתימהון.

 "שלא תעיז לחשוב אפילו על האחיות שלי", אמרה בקול קשה. והוסיפה לעצמה, בלחש: "אדיוט".

 

שבועיים אחר-כך…

  

בקו 63, ליד שקם גבעתיים, הוא עלה וישב לידי.

 

אפשר לבוא אליך? שאלתי. 

 

אלדד חייך חיוך נוטף זימה וסוד.  לא, לא… מישהי באה אלי..

 

מי?

 

אתה יכול לנחש.

 

אני לא.

 

הרב סמלת מרים אוחיון – תן שעון! (הוא טפח בכף ידו הימנית על גב ידו השמאלית, בצחוק עליז)..

 

אתה עובד עלי!

 

אני לא.

 

אתה שקרן מתועב.

 

אני מתועב, אבל אני לא שקרן. אתה יודע שאני לא משקר אף פעם.

 

  

זה היה נכון. אלדד לא שיקר מעולם, בשום נושא, ולא חשוב מה היה הנזק שהיה עלול להיגרם לו. הוא אמר את הדברים הכי בוטים, קשים, ישירים וחשופים לכולם, בין אם שאלו אותו ובין אם לא.

  

סבתא שלי היתה בת 80 כשהיא ראתה את אלדד לראשונה, בחצר ביתנו. הוא ניגש אליה ולחץ את שתי ידיה בשתי ידיו. "סבתא של בועז, זה כבוד גדול בשבילי לפגוש אותך", הוא אמר לה. בעיניה של סבתא יפה ניצת האור. במטבח היא אמרה לאמא שלי בהנהון ראש ממזרי ש"טוב שלבועז יש חברים כאלה מוצלחים".

 

 

פאב "ארנולד" בגני התערוכה, 1984

 

במסיבת שחרור מאולתרת, אני מקיא את נשמתי לתוך האסלה שאני מחבק, אחרי 7 כוסות ג'ין, שיכור כמו ג'ורג'י בסט ביום רע, ואלדד שופך לי מים קרים מתוך כד פלסטיק על הראש, ובאותו הזמן שר לי את כל ארוחת הערב מוכנה של ג'נסיס. "אתה משוגע, משוגע לגמרי", ייבבתי מבעד לצעיפי דמעות, שיעול, שקוע בבחילה, מרגיש כמו אליגטור מזוהם בביצה בפלורידה. "אני שם אותך על המונית הזאת עכשיו", הוא אמר, "אתה תלך לישון, ואני אלך לזיין. מה אתה אומר?"

 

הייתי מעדיף שזה יהיה להיפך.

 

החיים זה לא מה שאתה מעדיף. החיים זה משחק שצריך לדעת לשחק.

 

 

 

קפה כזה, תל אביב, 1990

 

 

איך שכבת איתו, איך? שאלתי את דוריס.

 

היא לא ענתה, רק הסמיקה מעבר לשולחן.

 

הרי הוא דיבר אלייך כל כך בגסות, בצורה כל כך משפילה.

 

דוריס לא ענתה.

 

 

 

תחנת דלק פז, קרית אונו, 1993

 

שבת, תדלוק של בוקר, לפני נסיעה לצפון. מהרכב שלידי יוצאת רב סמל אוחיון, בבגדים אזרחיים. מבוגרת בתשע שנים, ועדיין יפה.

 

איך יכולת לעשות את זה איתו, תגידי. אני חייב תשובה..

 

"אלדד הוא אחד שלא מפחד מכלום. זה סקסי". היא אמרה. ולא הוסיפה.

 

  

1996. דצמבר. מנהטן

 

 אלדד, בקומה ה-52 של הבנין בשדרה החמישית מול הסנטרל פארק, עם כרסונת קטנה ובקבוק שיבאס ריגאל ביד, טפח לי על השכם, ואמר: "תראה, בועז, אני הייתי רוצה להיות עדין ופיוטי ולדבר איתן על לונדון בחורף ועל שלכת בפאריז" (הוא חיקה בלעג את קולי), "אבל זה לא עובד. זה פשוט לא עובד".

 

ניסית פעם להתנהג איתן אחרת? איך אתה מסוגל להיות כל-כך גס רוח עם נשים?

 

"ברור שניסיתי, ובכל פעם שניסיתי להיות עדין, לא זיינתי. אז הבנתי שאולי הייתי רוצה מאוד לדבר איתן על מוזיקה ולקרוא את השירים שהן כותבות. אבל אם אני אראה את השירים, אני לא אראה להן ת'תחת.

 

תסביר.

 

מה יש להסביר. זה מאוד פשוט.  מי שלא מבין נשים, לא מזיין נשים. נשים נמשכות לכוח. רק לכוח. אחד יש לו כסף, אז יש לו כוח. אחד יודע לתת גולים במכבי, או בליברפול, ואז יש לו כוח, כי הוא כדורגלן, ואחד יש לו גיטרה, ואז הוא אריק קלפטון ויש לו כוח. ואחד הוא אלדד, שאין לו כסף, והוא לא יודע לתת גולים ולא יודע לנגן, אז הוא צריך שיהיה לו כוח איכשהו, כדי להשיג נשים. נשים משועבדות לכוח. ואם יש לך כוח, הן הולכות אחריך. ואם אין לך כוח, הן מסובבות אותך על האצבע"

 

לא כולן.

 

"נכון, לא כולן", הוא הסכים. "יש אחת, בשיכון ותיקים בחולון, שלא".

 

אז מה הסוד שלך?

 

זה לא הסוד שלי. זה ה-סוד. זה מאז ומעולם היה ככה. מי שלא מפחד מנשים ומי שמדבר אליהן בלי לדפוק חשבון ישגע להן את המוח. בשביל להיכנס להן לתוך הגוף אתה צריך קודם להיכנס להן לתוך הראש. להבין את תוכנת ההפעלה. כשאני אומר את זה לנשים סביבי הן טוענות שאני מגעיל, שאני דוחה, שובניסט, בהמה, חזיר. כל מה שאתה רוצה הן אומרות. אבל בפנים הן יודעות שזה נכון. ולכן הן גם שוכבות איתי. ואלה שהכי תוקפות אותי, הן אלה שהכי מהר מזדיינות איתי…כמו שאתה יודע, גם הן יודעות שאני אומר את האמת. תמיד אומר את האמת".

 

 הוא מזג לעצמו, וגם לי.שתינו בשתיקה. למטה, בפארק, נשרו עלים.

 

"הכי פשוט והכי קולע אמר את זה אבי השמן, כשישבנו במפגש המלוואח והג'חנון? אתה זוכר, נכון?"

 

מה אמר אבי השמן?

מי שלא מֵעִיז לא מֵתִיז.