לא תבקשי יותר

 

רישומון. עיפרון על נייר

דצמבר 1983 ואני בן 20, שנתיים וחודש בצבא, סופר את הימים לאחור, עד השחרור. אבא שלי פחד שכבר בטירונות אמצא את עצמי בכלא הצבאי. החברים שלי תהו מה יהיה איתך בצה"ל – אם אפילו בתיכון לא הצלחת להסתדר עם המסגרת, מה יהיה במסגרת קשוחה יותר? אבל החיים מזמנים הפתעות לא צפויות ובמקום להתנגש בקירות המערכת, החלטתי דווקא – לשם שינוי – להצטיין בתוכה. "תראו, תראו", היה נלו הרומני, רס"ר הלהק בחיל האויר, מתגאה בי, כשהייתי מגיע למחנה, "איזו הופעה תקנית, לתפארת צבא הגנה לישראל!"

 

הייתי קם בחמש וחצי בבוקר, שם על לוח הפטיפון המסתובב תקליט של פיטר האמיל, אורגון, ג'נסיס או ג'ון לנון – ומתלבש.  מתגלח למשעי ומבשם את הלחיים החלקות באפטר-שייב (אקוה ולווה היה הלהיט). מגהץ בקפידה יתרה את המדים הבהירים. מצחצח את הנעליים השחורות עד שהבהיקו ונצצו.

 

החברה שלי שירתה בהאחזות בבקעת הירדן.  נפגשים פעם בשבועיים, לשישי-שבת קצר.  יחסי-בוסר לא מספקים. לא אותי ולא אותה. היתה זו טעות שנמשכה ונמשכה, בגלל הצבא והמרחק, עד שהתנתקנו.

 

לפעמים לא ישנתי כל הלילה. אהבתי לשקוע ברומן עב-כרס. סנוורים של אליאס קנטי. האחים קרמזוב של דוסטוייבסקי. ומוזיקה, כמובן, שכל הזמן התנגנה ברקע. לפעמים הייתי נרדם על השולחן במשרד הצבאי על ערימת ניירות. בהפסקות האוכל הייתי משתרע על שורת כסאות  – וישן

 

אמא שלי כבר התקשתה ללכת, אז עזבנו את הדירה (החדשה) בבית המגורים, ושכרנו בית פרטי, ישן וזול בסביון.  היה זה המקום היפה ביותר שגרתי בו. מדלת חדרי האחורי נשקף פרדס. בחזית היתה רחבת דשא גדולה.

 

גדי בא לראות איתי את ההופעה של ברוס ספרינגסטין בוידיאו. ישבנו והזדהינו עם כל מילה של הבוס. רצינו להיות גם אנחנו שבורי לב אך קשוחים, בסרבלי מכונאים כחולים וסקס אפיל מטורף.

שי, שנפצע במלחמת לבנון וקיבל אינספור גימלים, היה בא לנגן איתי, וישבנו כל הלילה, והקלטנו שירים. "תגיד, אתה חושב שעד גיל 25 נוציא תקליט?" הוא שאל.

בוודאי, עניתי לו בבטחון.

"אני לא מאמין", הוא אמר.

אבל הקלטנו לטייפ פרימיטיבי, ואני מודה לאלוהים שהקלטנו. חלק מנשמתי נמצא שם, בשירים הלא מפותחים, הבוסריים, היפים בגולמיותם.

 

השירות בחיל האויר היה סוג של עבודה. פעם אחת, בצהריים, חמקתי פנימה, דרך המטבח, עם מישהי מהבסיס. היא עמדה להתחתן חודש מאוחר יותר, אבל הצלחתי לפתות אותה לבוא איתי – ואולי היא פיתתה אותי? – ובכל מקרה, הלב השתולל בחזי כמו קרנף מטורף.

 

היי, אמא.

שלום, גברת כהן.

לאן אתם הולכים? רוצים לאכול?

לא, לא. אמא. זה בסדר.

 

מפשיט אותה בידיים רועדות. מדי חיל האויר מושלכים אל הרצפה, הכומתה, החצאית, נעליים שחורות מגושמות. חיילת במיטה. לפני שהיא הולכת, בתום אחר צהריים משוגע שבו לימדה אותי הכל-כולל-הכל, חייכה, רכנה אל המיטה, התקרבה אל הקיר – והצמידה את שפתיה האדומות, הלוהטות.  כשהזדקפה, נותר חותם שפתיה המשוחות בליפסטיק על הקיר בגובה פני המונחות על הכרית. "כדי שתמיד תזכור שהייתי פה", היא אמרה.

 

ואני זכרתי וזכרתי ולא שכחתי עד היום. איתה, לראשונה, הבנתי על כולם מדברים כשהם מדברים על הנאה.  עד אז סקס היה סוג של נעימות לא מחייבת.  אבל היא, החיילת הבוערת, סימנה את הגבולות מחדש. 

 

ראיתי את האור. "סוף סוף הבנתי מה כל כך טוב בזה", אמרתי בהתנצלות לשי. והוא צחק.

 

תגידי, כמה היו לך לפני? שאלתי אותה.

כמה היו לך? חקרה.

את השלישית, הודיתי.

שלישית? תהתה. רק שלישית? אבל אתה בן 20!

כן. שלישית.

 

היא ינקה מהסיגריה עמוק לריאות, ונשפה.

25 היו לי, אמרה באדישות מדומה. אתה העשרים וחמישה שלי.

25 גברים היו לך?

לא, היא צחקה. 24. היתה גם ענת.

ומי היה הכי טוב?

אתה במקום השני.

ומי במקום הראשון?

ענת.

 

ארבעה שבועות ברציפות היא היתה שלי, לילה ועוד לילה ועוד לילה, לפעמים נרדמתי ולפתע, דפיקה בדלת, היא הגיחה מבעד לפרדס, אל הדלת האחורית, ונקשה קלות. וכתמיד, הגשם נאחז בתלתליה ונשר, וגופה העסיסי עטוף במעיל דובון כחול של חיל האויר, והיא חומקת מיד אל תוך השמיכות, ואני מאבד את עצמי בתוכה, שואג מאושר והנאה, והיא חומקת בחזרה אל הלילה, אל בעלה המיועד, כך עד יום אחד לפני החתונה – שאז הביטה בי לתוך העיניים, ובכתה:

זו הפעם האחרונה. זה עצוב. זו הפעם האחרונה.

 

ואני חייכתי לעצמי במבוכה ובתימהון.  לא ייתכן, חשבתי, לא ייתכן שהיא תתחתן. לא היא. לא עכשיו. לא מחר, לא פחות מ-24 שעות אחרי שנתנה לי את כולה, בכל דרך שבה אישה מסוגלת לתת את עצמה לגבר.

 

אבל היא התחתנה, שעות אחדות אחרי כן, ולא שבה יותר, ולא נגעתי יותר אף פעם בגופה, אבל תמיד זכרתי לה לטובה את הלילות ההם, של 1983, כשנתנה לי את הדבר הנפלא ביותר שאישה יכולה לתת לגבר, ההתמסרות המוחלטת, הגמורה, העוטפת, אופפת, לוטפת, חוטפת, שוטפת, שוצפת. 

 

כשנעלמה מחיי, באחד הלילות המתגעגעים, בקריז של גמילה, כתבתי לה :

 

לא תבקשי יותר, אחרי הסערה שלך

שלוות אגם גדול אחד

תימוג איתך

 

 

לא שכחת אותי, היא חייכה בשבוע שעבר, כשפגשתי אותה לגמרי במקרה בכניסה לבנין באחד העם, בתל אביב, זיהיתי מיד וקראתי בשמה.

 

לא. לא שכחתי. איך אפשר לשכוח את מי שהפכה אותך למי שאתה. שלימדה אותך הכל. שפתחה בפניך את כל מקדש האוצרות האפשרי ונתנה לך לגעת בטירוף ובזוהר ובעונג העילאי. ציפור רבת-יופי. פרח משוגע. אלילה מטורללת ובוערת.  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל מסביון  On 11/10/2008 at 1:00

    יש ארועים בחיינו שאנחנו לא שוכחים.
    דווקא את החוויות המיניות שלנו הראשונות
    אנחנו רואים כמיוחדות ובלתי נשכחות
    את פרטי הפרטים, את מה שהיה – את הכל

    איך כתבת על הבחורה? "ציפור רבת-יופי. פרח משוגע. אלילה מטורללת ובוערת.
    את זה אהבתי מאוד.
    ב- 2 שורות כתבת הכל.

    ותודה על הפוסט

  • ליה.  On 11/10/2008 at 8:18

    מעורר השראה.

  • there is nothing like love to creat an inspration and help us see what and who we are. the high moments of love and the hard once.
    one more beautiful post. putting into words what is on the heart.

  • שרון רז  On 11/10/2008 at 10:18

    וואלאק איך היית במקום השני אם לא ידעת כלום מהחיים שלך, בועז?…
    צר לי לשמוע שהקודמת לה לא היתה משהו ושלא הבנת על מה המהומה
    אבל שמח לקרוא, בפוסט מהטובים ביותר שלך, על ה"חיילת הבוערת" שחגגה עד יומה האחרון כרווקה, סיפור מרתק
    אלילה מטורללת, איזה יופי כתבת

  • בועז  On 11/10/2008 at 10:21

    אולי רצתה להחמיא, וסתם אמרה שאני במקום השני.

    אולי הייתי תלמיד נלהב וחרוץ, והאמביציה כיפרה על חוסר הניסיון.

    ואולי אני כישרון טבעי
    (-:

    מי יודע.

  • שי טוחנר  On 11/10/2008 at 11:22

    אין על הכתיבה שלך!!
    תודה

    שי

  • נבט חיטה  On 11/10/2008 at 17:21

    שהייתי שמחה לשכוח.
    🙂

    כרגיל, נהניתי לקרוא.

  • אמה  On 11/10/2008 at 20:15

    לא בטוחה שאני הייתי אוהבת אם בן זוגי היה ככה כותב על אהבותיו מפעם
    יפה
    ומסקרנות-איך היא? שרדו נישואיה? איך היתה הפגישה?
    את המענין מאוד השארת בחוץ
    ((:

  • יוסי  On 11/11/2008 at 0:03

    רשימה מצויינת.

    ולאמה, המעניין כבר בפנים.

  • יעל  On 11/11/2008 at 6:45

    משום מה הסיפור הזה מטריד אותי מאז שקראתי אותו אתמול.
    מבחינתך, הסיפור הוא נפלא, ואף היטבת לכתוב אותו כהרגלך.
    אבל מה הסיפור שלה?
    חיילת בת 20, וכבר היתה עם 25 גברים, או 24 ובחורה
    ותכף מתחתנת, ולפני החתונה היא באה ערב ערב למישהו אחר?

    אני בספק אם הסיפור היפה הזה היה מסופר על ידה,
    אני בספק אם באמת 25 פעמים היא בחרה

    אפילו עם דחף מיני גדול ומפורש ונאמר כפי שאתה מעיד על עצמך, והנטייה הנוסטלגית והערגה לעבר שאתה מבטא בלי סוף, האם חשבת היום, בדיעבד: ואם זו היתה הבת שלי – האם הייתי חושב שיש פה מקום לערגה? כי לא כתבת בעצם שום דבר (היום)
    עליה.
    אם היית יודע שאחת מבנותיך, עד גיל 20 שוכבת עם כל כך הרבה גברים, וגם תכף מתחתנת, האם לא היית אומר לה, מתוקה שלי, זה לא צריך להיות ככה? את עוד צעירה נורא, חכי קצת, תתבגרי קצת, תאהבי קצת באמת?
    האם לא היית חושד שמשהו אולי קרה, קורה, שהיא מפצה את עצמה בצורה כזו?

  • בועז  On 11/11/2008 at 11:49

    1
    את הסיפור שלה רק היא יכולה לכתוב. אני יכול לכתוב את הסיפור שלי. כפי שחוויתי אותו בגיל 20

    2
    לדעתי היא לא היתה צריכה להתחתן. דעתי לא היתה שווה הרבה. גם ככה נותרתי עם הרבה כאב אחרי שנעלמה מחיי.

    3
    אבא לא היה לה, ככה שזה לא רלוונטי.

    4
    אני לא חושב שנשים צריכות למהר ולהתחתן בגיל 19, אבל גם אם בתי היתה מתעקשת לעשות זאת, לא היה ביכולתי לכפות עליה דבר. את יודעת, אחרי גיל 18 אנשים יכולים לעשות כאוות נפשם.

    5
    וברור שהיא פיצתה את עצמה על חיים קשים. מה חדש. כולנו מפצים את עצמנו במשהו על משהו. לפעמים באוכל, לפעמים בסקס, לפעמים בצבירת רכוש.

  • אלינור  On 11/11/2008 at 14:58

    ההנחה שלך, שדברים לא קרו מבחירה שלה, היא הנחה מקוממת, שרואה בנשים סוג של קרבן בכל מצב ובכל מקרה, גם אם הן בגירות, וגם אם הן עושות את הבחירות שלהן – רק מפני שהבחירות הללו אינן לטעמך

  • אורי בר  On 11/11/2008 at 15:00

    תעשי טובה, ואל תהרסי סיפור טוב עם השטויות הפמיניסטיות שלך.

  • נטע  On 11/13/2008 at 21:27

    נפלא.

  • חצב  On 11/13/2008 at 23:05

    איזו החמצה…
    שלך…
    שלה…

  • ולה  On 11/16/2008 at 11:38

    כשאני קוראת אותך אני מקווה שיום אחד מישהו יכתוב גם עליי באותו האופן

  • ענת  On 12/17/2008 at 5:53

    תודה על בלוג נפלא…הגעתי דרך גוגל כשחיפשתי את מאזי סטאר אהוביי….

    ובאמת קוראים לי ענת………

  • עעע  On 04/23/2010 at 15:21

    אתה מטורף!!!!!!!!!!!!!!!!!!1

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: