הייתי רוצה לספר לכם שהיא פשטה את בגדיה ועמדה מולנו עירומה

 

הלכנו. מה, לעזאזל, חשבנו כשהלכנו, ומדוע הלכנו?

 

מקולנוע מוגרבי בתל אביב ועד דרום חולון הלכנו, ברגל, אחרי שגילינו שהפסדנו את האוטובוס האחרון, אני, אבישי ושתי הבנות היפות כל כך שיצאו איתנו לסרט, הדקות נקפו וחלפו והצעדים רבו והתרבו, ארבעה נערים בני 14 הולכים והולכים והולכים, כל רחוב אלנבי המתמזג לרחוב עליה, שמאלה לרחוב סלמה בואכה שכונת שפירא, ימינה למסילת ישרים, הנה הבורקס של חיים מצד ימין ובית הכנסת מצד שמאל, הנגריה וחנות מכשירי הכתיבה של ישראל כיהן עם המשקפיים בעלות הזגוגיות העבות.

 

הגענו לרחוב קיבוץ גלויות, אנחנו פונים שמאלה, חולפים על פני הבית של דודה חנה ודוד שלמה, לילה אפל על העיר, משמאלנו בית הקברות המוסלמי, שתיקת הכבישים, אף מכונית לא עוברת, צרצרים מצרצרים, אנחנו הולכים והולכים והולכים, ומדברים – אבישי ואני נסערים. שתי הנערות יפות מאין כמותן וההורמונים סמיכים וגועשים לנו בתוך הדם, אנחנו לא חושבים, אנחנו הולכים.

 

הנה הצומת. בית הספר "הולץ", פגר המטוס הלבן ברחבת המשחקים, ומשמאל שדה השיבולים הענק הנמתח ונמשך עד אזור, עוד מעט נגיע לצומת מקוה ישראל.  על מה דיברנו? מה חשבנו? איני זוכר דבר. רק זוכר סערת חושים מטורפת שבוערת לי בדם, דפיקות ברקות, דקות שעוברות וקילומטרים נגמאים. חצינו את ככר הדמעות, חדרנו אל העיר חולון, כבר 2 לפנות בוקר, משמאל בית יד לבנים – פעם עשו לי כאן איבחון, אמרו לאמא שלי  ש"לילד שלך יש נטיה למופנמות וקו-אורדינציה חלשה אבל יכולת מילולית", הייתי בקושי בן חמש אז.

 

קולנוע "רינה" מצד ימין, הרחוב מתעקל כמו שַּבָּרִיָה, אל רחוב וייצמן, משמאלנו הגן הציבורי "גן הרצל" שבו היינו רוכבים על אופניים בשבת, אנחנו הולכים והולכים והולכים, מצד ימין שלנו ר. היפהפיה בשיער כהה חלק ובחולצה לבנה (שמצד אחד היא סגורה הרמטית עד לצוואר, ומצד שני הדוקה מאוד על שדיה), ומצד שמאל שלנו –  ג. שופעת חזה עד מאוד, נערה גבוהה, בהירת שיער וכחולת עיניים, "ההולנדית" קראו לה בבית הספר

 

הנה קולנוע "מגדל" מצד שמאל, נעול ואפל, אנחנו בפינת רחוב ההסתדרות. מצד ימין מגרש הפועל חולון והספריה הציבורית האהובה, מצד שמאל, קצת אחרי כן, גן הפסלים של תומרקין, אנחנו הולכים ברחוב אהרונוביץ' חוצים את רחוב הופיין, מצד שמאל הבית של מורתי לפסנתר, ויולט שטיר האגדית, עם הכלב העצבני ברונו והבעל השקט מאוד אוסקר, עכשיו המרכז המסחרי הקטן מצד ימין, עברנו את בית הספר "סירקין", ג. מספרת על סרט קולנוע שהיא עושה, לפי השיר של הביטלס "היא עוזבת את הבית", ב-8 מ"מ, ואני כמו רואה לראשונה את שם הרחוב הראשי הזה תוהה בקול "אהרונוביץ', מי היה אהרונוביץ'?" – ואז מגיעים סוף סוף, ככלות 4 שעות והרבה צעדים, אל הבית של ג. שבקומת הקרקע, הבית שבו אכלה ימים רבים בציפייה שמשהו יקרה, אבל הוא לא קרה שם מעולם.

 

אבא שלה שהיה גבר נערץ, מומחה למוזיקה קלאסית וצייר מופלא, מסתובב בחצר, הוא ער, איש רזה וגבוה מאוד, ממושקף, אחוז בשיגעון מרוב דאגה. הוא מביט בנו קצרות וסוטר לה בחוזקה, לבתו האהובה והיחידה, סטירת לחי מצלצלת, שנשמעת קולנית במיוחד על רקע הדממה שמסביב. "לכו", הוא אומר, ושלושתינו, אבישי, אני ור. היפהפיה, שחורת השיער, עוזבים מבויישים את המקום, פונים ימינה בשדרות האומות, ואז שמאלה להוגו ארנסט. "הגענו", ר. אומרת, ואנחנו מהנהנים, לא חושבים, לא יודעים.

אתם רוצים לישון אצלי?

כן, כן, אנחנו נלהבים.

אז בואו. ההורים שלי בחו"ל. אין אף אחד בבית.

 

הייתי רוצה לספר לכם שר. פשטה את בגדיה ועמדה מולנו עירומה כביום היוולדה. הייתי רוצה לכתוב שליטפנו אותה כל אותו הלילה, נישקנו את עורה החלק, טעמנו את שפתיה היפות ונרדמנו אחר-כך יחד, שלושתינו, חבוקים ושלווים.

 

אבל היא בסך הכל הוציאה סדינים מהארון וכריות, פתחה את הספה בסלון, ואמרה "אתם תסתדרו, נכון?" – ונרדמנו לנו לארבע או חמש שעות, אור השמש העזה חדר מבעד לתריס הפתוח, השעה היתה תשע בבוקר, "קום", טלטלתי את אבישי הלום השינה, "חייבים לחזור הביתה, ההורים ימותו מדאגה".

 

על השולחן במטבח היה פתק.

 

הלכתי לים עם חברים.

תעשו לכם משהו לשתות וטרקו את הדלת כשאתם יוצאים

 ר.

 

 

כך יצאנו אל היום החדש, בבוקר יולי של שנת 1978. קו 91 של "אגד" לקח אותנו עד קרית שלום.  אני לא זוכר אם עשינו לנו משהו לשתות. לא זוכר מה אמרו ההורים כשבאנו, 12 שעות אחרי שיצאנו מהבית בסך הכל לראות סרט בשם "רשת שידור" של סידני לומט.

 

 

את ר. לא ראיתי אף פעם אחת מאז.  גם לא שמעתי עליה דבר בשלושים השנים שחלפו. מעניין מה איתה.

 

את ג. פגשנו, אבישי ואני, במעדניה ניו יורקית בצפון מנהטן שבוע אחרי רצח רבין, והיא נשואה, מצליחה ומאושרת ואמא לשתי בנות. אהבתי אותה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מוטי  On 10/20/2008 at 4:23

    צילום נהדר

  • שרון רז  On 10/20/2008 at 7:14

    אחח, יא בועז, איזה פוסט נפלא הבאת כאן. היית רוצה לכתוב, כן, אך כתבת הכל, כישרון מילולי. פשוט נהדר, איך שאתה גם זוכר הכל ומפנים הכל. כן, וגם הצילום נהדר, גם.

  • יוסי  On 10/20/2008 at 7:28

    סיפור יפהפה,
    מעניין מה אתה מרגיש עכשיו – אחרי ששחררת אותו.

  • הצבנ  On 10/20/2008 at 7:45

    הספר?

  • אלינור ברגר  On 10/20/2008 at 8:40

    סיפור מהמם. מתה לקרוא את הספר השלם.

  • שי טוחנר  On 10/20/2008 at 10:01

    באמת, אתה בעל כישרון מילולי נדיר.

    תודה על השיתוף

    שי

  • דוד שליט  On 10/20/2008 at 10:42

    איזה פוסט יפהפה, מהסוג שקוראים פעם שנייה, לפרטים הקטנים וללא נאמר.

  • יונית  On 10/20/2008 at 10:48

    זה כתוב באופן יפה להכאיב. מופלא. מופלא. תודה וחג שמח, בועז

  • בועז  On 10/20/2008 at 11:05

    תודה לכולכם.

  • עפר ברוך  On 10/20/2008 at 13:41

    יפה יפה.
    נגעת בצמרות העצים.

  • אורית עריף  On 10/20/2008 at 14:48

    שקט.
    כולם בבית ישנים. אני מתמסרת לסיפור שלך והוא מחזיר לי אהבה גדולה.

    בדיוק ככה מתאים לי להתחיל ערב חג.
    כלכך יפה כתבת בועז, תודה.

  • Jack-In-Box  On 10/20/2008 at 18:21

    תודה בועז.

  • נעם  On 10/20/2008 at 20:50

    לכל ה ר. שבעולם
    מסוג הבחורות שגברים רוצים לצאת איתם אבל לא להתחתן איתן 🙂

  • יעל מסביון  On 10/21/2008 at 11:58

    יש שיר של שלמה ארצי "האהבה הישנה" ("האהבה הישנה, זאת שברחה לי, / מונחת שם ואף אחד כבר לא נוגע … ")
    http://www.gpg.co.il/lyrics/100.html

    נראה לי שהשיר מאוד מתאים לפוסט.
    לדעתי, האהבות הגדולות שלנו הלכו מאיתנו ולא יחזרו.
    רק הזכרונות היפים עדיין מהדהדים בנו לעולמים.
    אהבה זה דבר נהדר אבל גם כואב מאוד.

  • תומר לוי  On 10/21/2008 at 12:28

    פשוט יפה.

  • חלי גולדנברג  On 10/21/2008 at 12:34

    טכסט יפהפה.

    וגם אני הייתי שמחה לדעת מה עלה בגורלה של ר.

  • יניב  On 10/21/2008 at 20:22

    הוסב שמם של שדרות האומות ל רח' הציונות מאז
    פרטים על כך ניתן למצוא בספרו של יעקב דבירי השכונה שלנו כרך א ע"מ 84

    אגב,שכונה מדהימה אז והיום בשארית האנשים הטובים שנשארו ועודם איתנו

  • אביבה משמרי  On 10/22/2008 at 9:17

    איזה כייף לראות בעיני רוחי את המסלול שאתה מתאר. קו 1…

  • אסתי סגל  On 10/22/2008 at 9:49

    הטקסט מצויין הרי בפני עצמו והכותרת… הכותרת

  • עידית  On 10/22/2008 at 15:18

    ולך יש את היכולת המופלאה הזאת (בעיני) להעלות את זה על הכתב אפילו עם הריחות וקו האופק של אותה התקופה…

  • אהרון  On 10/22/2008 at 22:46

    אל כל המקומות לאורך המסלול המוכר כל כך, שעברתי מאות פעמים שנים אחדות לפניך…
    קולנוע רינה…קולנוע מגדל… דרום חולון (או במילים פחות מעודנות, ג'סי כהן שבה גדלתי…)
    וואללה, מסע בזמן…

  • ללי  On 10/27/2008 at 3:33

    הלכתי אתכם את כל הדרך מהקולנוע ועד הבית מפני שאני גם מאותו איזור,
    למרות שאתם הלכתם שם כמה שנים לפניח שאני נולדתי.

    פעם ראשונה שאני מגיבה כאן אבל קוראת פ כל הזמן
    אני מאוד אוהבת את הכתיבה הפשוטה אך הכ"כ קסומה שלך

    תמיד נהנית מחדש
    תודה

  • אבישי  On 10/27/2008 at 20:57

    יפה כתבת אחי

  • llaliiblue  On 10/01/2012 at 17:06

    יה בועז. כבר בכותרת כיווצת אותי. איזה זכרון חמוץ מתוק, וכמה יפה אתה כותב..

  • ורד נבון  On 10/02/2012 at 3:11

    המסלול הזה לפרטי פרטיו מוכר עד כאב, ממוגרבי ועד בית ספר סירקין, חתיכת דרך הלכתם…
    ומי היה מאמין שמישהו עוד זוכר את הספריה הקטנה ליד קולנוע מגדל עם נילי הספרנית הזועמת, מקום מכונן. 🙂
    כבר כתבו הכל מעלי, "שתיקת הכבישים", אהבתי:)
    וגם אני הייתי בחו"ל כשרצחו את רבין. בלונדון.

  • אילת אובלס  On 08/13/2016 at 13:05

    סיפור יפה שמעביר חוויה של תחושת החמצה בגיל הנעורים שכולנו חווינו לא פעם ולא פעמיים.
    תודה בועז
    חיבוק

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: