1978. השנה שבה התחלתי להתבגר

 
 

מה היה תקליט השנה שלי בשנת 1978 ? ג'נסיס, ג'טרו טול או יס? האם היה זה הסולו הראשון של דייויד גילמור, התקליט של ג'רי ראפרטי, הפרויקט המשותף של דן פוגלברג וטים וויסברג או אולי התקליט הכפול בהופעה חיה של ברקלי ג'יימס הרבסט? כל אחד מהם, כנראה, יכול לשקף איזשהו צבע, ריח, טעם באותה שנה שבה התחלתי – כנראה – להתבגר

 

שני החברים מ"פינק פלויד" – גם ריצ'רד רייט, הקלידן, וגם גילמור, הגיטריסט, הוציאו תקליטי סולו. אני בעיצומו של גיל ההתבגרות, תקופת הפוסטרים. עטיפות של תקליטים ותמונות של גיטריסטים בלי חולצה וסולנים מיוזעים ודייויד גילמור עם שיער ארוך, מנגן גיטרה. רוקנרול הגדיר את הנעורים. שיחקנו שש-בש ושמענו גילמור, עשיתי שיעורים בהיסטוריה, ושמעתי גילמור חלמתי, הזיתי, פינטזתי, ייחלתי, כמהתי, השתוקקתי, פיללתי, קיויתי וציפיתי שמשהו יקרה אם אפשר במקרה, ותמיד היה ברקע את הקול הרך של גילמור והגיטרות המופלאות שלו. תקליט הסולו של גילמור נשחק ונשרט תחת המחט.  קניתי אותו שוב, תוצרת חוץ, אחרי שנתיים של האזנה אובססיבית ואינטנסיבית. עד היום "דייויד גילמור" של דייויד גילמור מריח כמו ריח נעורים.

 

כיתה ט' היא השנה הראשונה בתיכון מקיף יהוד. נסיעה ליום עיון, איפשהו, בצפון. אני מתעב טיולים שנתיים, בתי ספר שדה, מחנות צופים. החיים, בשבילי, הם במקום אחר. מה לי ולעולם שסביבי? הרי הבנות בשלהן, הבנים בשלהם, ואני בשלי.

 

ספרים שאני קורא: "מסע דניאל" (אורפז), "זן ואמנות אחזקת האופנוע" (פירסיג), "זאב הערבה" (הסה), "מיכאל שלי" (עוז) (שגורם לי לקרוא את "מיכאל סטרוגוב" של ז'ול ורן) וגם "גן הבטון" (איאן מקיואן), "חניכותו של דודי קרביץ" (מרדכי ריצ'לר) ו"התפסן בשדה השיפון".  טקסטים מרדניים וחתרניים מושכים את לבי.  שיר של דויד אבידן או של יונה וולך. סיפור באנגלית של בוקובסקי.

 

בספריית בית הספר החרישית והקרירה אני מגלה את "הסדרה הלבנה" של עם עובד, אוצר בלום של יצירות מדע-בדיוני. אני מגלה את הז'אנר בזכות עמי לוי, חברי הטוב ושכני לספסל, ונכבש לחלוטין בקסם. אני קורא מרותק את "עיר" של סימאק. "רשימות מן המאדים" של ברדבורי. "פני מועדות לכוכבים" של בסטר. "קץ הילדות" של ארתור ס' קלארק. עולמות זרים ורחוקים מכשפים את דעתי.  ספרים טובים מרחיבים דעתו של אדם.

 

באותה שנה מתחיל לצאת "מוניטין" לאור.  מגזין אחר שמדבר בשפה ישראלית אחרת, טבולה במייפל. אדם ברוך מקרב את אמריקה לישראל. 1978 היא השנה שבה אני מתאהב בעיתונות. בכל בוקר, בספריה, אני רץ לקרוא עיתונים. בהתחלה בשביל תוצאות הליגה האנגלית. אחר-כך בשביל כתבות התרבות. כשתיגמר שנת הלימודים, ב-20 ביוני 1978, אבקש מאבא ואמא שיעשו לי מנוי על "הארץ".  הם נאמני "ידיעות אחרונות", המנוי יקר מדי, אבל הם מסכימים לקנות לי בכל יום שישי את העיתון לאנשים חושבים.  

 

שיעורים. הרבה שיעורים.  אני ישן בכל יום בצהריים, מיד אחרי שאני חוזר מבית הספר. החיים משתנים מיום ליום. העולם רך כמו תחרה. אני מאוהב כמו שרק נער בן 14 וחצי יכול להיות מאוהב בנערה מבית ספר אחר. היא גרה בחולון ואני חולם עליה בלילות והוזה עליה בימים.

 

אהובתי שומרת נגיעה. יש לה גשר על השיניים אנחנו לומדים בבתי ספר שונים, אבל בחופש הגדול אנחנו הולכים לים ביחד. היא לובשת ביקיני לבן על גופה השופע, הנוצץ משמן שיזוף, כשהיא נכנסת למים אני מביט בה בערגה ולא יכול להניח עליה אצבע. היא מספרת על בחור אחד, שנסע איתה לירושלים, בימים הם עבדו יחד בספריה של האוניברסיטה העברית, ובלילות הם ישנו יחד, בדירה של דודתו הזקנה – ואני נשרף מקנאה. לא מבין מדוע לו ולים היא נותנת,  ולי לא.  היא מבוגרת ממני כמעט בשנה והיא גבוהה ממני.  זה ישתנה עם הזמן. היא תיעצר ואני אזנק עד ל-180 ס"מ, אפגוש אותה אחר-צהריים סתווי אחד, והיא תחבק אותי ותניח ראש על צווארי, ותשכב איתי כמו זונה, כמו קדושה, תפצה אותי על הימים המתסכלים ההם, בשבועיים רצופים ומוטרפים של שיכרון חושים, בעיר זרה וקפואה בצפונה של מדינת ישראל, קרוב למטחי הקטיושות.

 

אבל ב-1978 אני רק בן  14 וקצת ובמוצאי שבת, במרס 78' מחבלים עלו מחוף הים סמוך למעגן מיכאל, השתלטו על אוטובוס של מטיילים בכביש החוף, הדהירו אותו לכיוון תל אביב בעודם יורים על מכוניות נוסעות. מוכרז עוצר על גוש דן ואנחנו נסגרים בבית של הדודה חיה ברמת השרון, כשהסיירת משתלטת על "אוטובוס הדמים", יש שמועות על מחבל אחד שנמלט ומסתובב חופשי, כולם נסגרים בבתים. אנחנו שומעים "דייר סטרייטס" בין דיווח חדשותי למשנהו. חודש אחר כך יזהר כהן זוכה באירוויזיון עם אבאניבי.  אמיר גוטפרוינד כותב כך בספרו הנהדר "בשבילה גיבורים עפים":

"זו היתה התקופה של ג'ון טרבולטה, הדיסקו והבי-ג'יז. הסרט שיגעון המוזיקה העניק לאנשים את הזכות לעמוד ברחבת הריקודים, יד אחת על מפשעתם ידם האחרת חופשית למחוות דרמטיות…מוזיקת הדיסקו היתה עונש, צביטת חיבה של הגיהנום. היא פרצה ממכוניות חולפות, מבתים, ממספרות, מסוכת המציל בחוף הים. שנאתי, שנאתי דיסקו".

 

גם אני שנאתי דיסקו. גלוריה גיינור, דונה סאמר והבי ג'יז היו אויבים מרים ומצעדי הפזמונים היו רוויי דיסקו, אבל לי היו את התכניות של יואב קוטנר בגלי צה"ל ואת התכנית המופלאה קצת אחרת ברשת גימל. "פול מקרתני מת" של יואב קוטנר משודרת בגלי צה"ל, לחנויות מגיע אלבום חדש של  המי וב-7.9.1978  קית' מון, המתופף שלהם, מת.  הסרט אסקימו לימון מייבש לי את הרוק שבפה. אוי, ענת עצמון. שלא לדבר על דונה פלור נשואה לשניים. מי היית רוצה יותר, את ענת עצמון או סוניה בראגה? אנחנו שואלים אחד את השני.

 

אני מכין עבודות בספריה, או של בית הספר או של מוזיאון תל אביב, וחוזר הביתה מאוחר. נרדם בלילות מחבק את הכרית. בקיץ ארגנטינה לוקחת את הגביע העולמי במשחק מתסכל. אני שומע תקליטים. המון תקליטים. המוזיקה היא נחמה. היא גאולה. היא מפלט ומקלט.

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

"קני לי כרטיס לרכבת האחרונה הביתה, הלילה". אל סטיוארט

 

 

 
 
עוד קריאה:
 
1978
או: למות בשביל המוזיקה שאתה אוהב
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דני בלוך  On 10/12/2008 at 12:27

    כל הכבוד

  • אלינור ברגר  On 10/12/2008 at 12:35

    איזה פוסט מרגש!

  • יעל מסביון  On 10/12/2008 at 12:41

    ברשימת התקליטים הייתי מוסיפה את דונובן זמר מעולה שדי נשכח.
    על אותו תיכון אני הייתי יושבת בספריה עם חברי לכיתה ומרצים את העונש השבועי שלנו
    לא אהבתי את תיכון יהוד , סתם העברתי שם 4 שנים
    אז בשבילי זה היה רוד סטיוארט, U2 פוליס, והדייר סטרייט שבכיתה י' ראיתי אותם בפארק הירקון כל אחד עובר חוויות ואין ספק המשפט הכי שלך שחיבר אותי זה שבסופו של דבר הדבר שמביא נחמה וטוב וכתרופה זה המוסיקה
    כתבתי אני בעצמי בעבר שלשיר את השירים היה בשבילי תרפיה
    תודה על הזכרון המדהים שלך לשנת 1978
    הייתי בכתה ו בית הספר סביון
    חג שמח

  • שי טוחנר  On 10/12/2008 at 12:47

    אכן יש לך זיכרון מדהים!!

    תודה

    שי

  • שרון רז  On 10/12/2008 at 13:31

    נעול, הא? אתה נעול על הסיפרה 7 כשהיא באה שלישית משמאל… כל דבר שנות השבעים
    אפשר להבין אותך, ואיזה פוסט יפהפה כתבת
    אני הייתי רק בן עשר אבל כבר מאוהב חזק בילדה מהכיתה וטרם היכרתי את התקליטים הללו, רק כמה שנים הלאה.
    התקליט הראשון של גילמור מעולה, ויש לציין שהוא נעשה אחרי גירושיו אז.
    מכל התקליטים שאתה מציין ומראה אקח איתי את ג'נסיס, גילמור, רפרטי, הקלאש הזה, דייר סטרייטס הראשון, גבריאל השני, בילי ג'ואל, ניל יאנג וטוקינג הדס השני. מטעמים.
    הייתי מוסיף את הג'אם השני או השלישי שיצא באותה שנה.
    גם את קוטנר ואת קצת אחרת. הדיסקו היה שיט, בד"כ. זה מה ש"הלך". מדע בדיוני זה לא בשבילי אבל אהבתי איך שאתה מתאר את בריחתך גם לספרות ולא רק למוזיקה.
    קית' מון היה המתופף הכי מדהים והכי פסיכי שהיה, חוץ מבונזו שמת שנתיים אחר כך. אחלה פוסט, בועז.

  • שלומי  On 10/12/2008 at 17:25

    הייתי נותן הרבה כדי לחזור לתיכון, כדי לחזור הביתה ליפול למיטה לשינה מתוקה מתוקה מתוקה

  • סתיו  On 10/12/2008 at 18:04

    אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, ורשימות כאלה רק מחזקות את התחושה. חבל שאי אפשר לחוות כל שנה בהיסטוריה לכמה ימים – רצוי איפשהו בגיל ההתבגרות – רק כדי לחוש איך זה היה באמת.
    מקסים ממש, בועז, איזה כיף שכתבת את זה.

  • יעל מסביון  On 10/12/2008 at 20:04

    מנהרת הזמן של בועז
    כך צריך לקרוא לפוסטים שלו שמדברים על העבר
    מה אתם אומרים?

  • איתן לרנר  On 10/12/2008 at 22:21

    שלום
    יש שיר ישן מהסיקסטיז שאיני יודע את שמו וחשבתי שאולי תוכלו לזהותו : הפזמון מסתיים
    במילים :
    back to your memories או משהו דומה ולפני כן

    :alone again , feeling very ???

    מי מכיר מי יודע?

    תודה

    איתן

  • אברמ ודורית  On 10/13/2008 at 9:43

    מדובר ב-earth and fire, באלבומם הראשון משנת 1969, הנקרא: earth and fire, כשהקטע שחיפשת נקרא: memories.

    להלן: http://il.youtube.com/watch?v=-W2sMWXy_4Y

    תבלה.

  • גלית חתן  On 10/13/2008 at 13:26

    אין ספק, היית עם הרבה מודעות באותה תקופה 🙂

    זה רק נדמה לי, או שבנוסטלגיה יש הרבה קסם?

  • עמיר  On 10/13/2008 at 19:51

    אני תמיד מרגיש שנולדתי בעשור הלא נכון.
    מה שהכי תפס אותי מהתקליטים שצירפת –
    Television
    .

    מאוהב בהם.

  • לא  On 10/13/2008 at 21:26

    ואני חשבתי ששנת 2007 היתה מוצלחת במוזיקה.

  • אופיר  On 10/14/2008 at 0:07

    מה זה משנה שאת מסביון? זה אמור להגיד משהו שלא הבנתי?

  • חיי שרה  On 10/14/2008 at 0:09

    בועז היקר,

    כבר לילה באופן שאין עליו עוררין ואני מקלידה (בשקט, מתוך חשש שאעיר את שכנתי לחדר) ולמרות העייפות המטשטשת שמתעלקת עלי בחלק זה של היום, איני יכולה להתעלם מהמילים שלך וללכת לישון.

    בארץ אחרת, שבה האויר קל יותר לנשימה, אני לא מוצאת בית. אתה, במילותיך ותמיד בקולך ובמוזיקה שאתה בוחר להשמיע ובסיפורים שאתה מספר, מסיר את הספקות המקננים בי ומושיט את ידך לאחוז בידי כמו אומר לי שאני לא לבד.

    לפני רגע קראתי ביקורת בשרת על האלבום של אסף אבידן http://www.hasharat.co.il/html/article_19708.php
    ושם אבדתי בין כל כך הרבה קולות שהתערבלו זה בזה והפכו למעין צליל עמום ולא מרוצה – ואז אני ניגשת ל"לונדון קולינג" ויודעת שכאן אמצא משהו מנחם, כי פה יש מי שמבקש לתת נחמה, מי שמלא בסקרנות, שמשאיר חלונות פתוחים בביתו ומחפש דלתות שלא ננעלו בבריח.

    בחמישי האחרון, לקראת חצות, נסעתי חזרה הביתה וברדיו אתה מלווה אותי ומשמיע את archive שבזכותך נתקלתי בהם.
    באותם רגעים של חזרה אל בית נעורי הם היו הדבר הכי טוב שיכולתי לשמוע.

    בהזדמנות אחרת אתנצל על דבר שאמרתי לך (בטח לא תזכור) בפורום אחר – ובהזדמנות הזו אודה לך על שעודני חדורת אהבה ואמונה. הערב זה יזקף לזכותך.

    לילה טוב

  • בועז  On 10/14/2008 at 0:12

    תודה רבה על שקראתם ותודה רבה על שהגבתם.

  • איתן לרנר  On 10/14/2008 at 1:12

    החח בועז

    פוסט מעולה וכל כך קל להזדהות , אנחנו באותו גיל והרבה מוסיקה משותפת.
    לגבי האישה ש"נתנה לך :למה זה חייב להיות כמו זונה או קדושה – אתה לא חושב שאלו שני סטראוטיפים שמקבעים את הסקס שנענה מצד האשה כמשהו או זנותי ומדורדר מוסרית או מעל לאנושי הפשוט ?

    חג שמח

  • בועז  On 10/14/2008 at 7:17

    1
    השימוש בסטריאוטיפים "זונה" ו"קדושה" הוא מכוון ומודע (וגם קורץ ליונה וולך (בשיר המפורסם מתוך "אור פרא").

    2
    היא לא "נתנה" לי כלום.
    אני מתנגד למושג "נתנה לך", מכיוון שאין כאן צד אחד ש"לוקח" ולכן אין גם צד ש"נותן", אלא שניים שמנהלים ביניהם תקשורת גופנית הדדית. דיאלוג פיזי, יצרי, רוחני, רגשי, וכו'

  • איתן לרנר  On 10/14/2008 at 13:27

    אני יודע אך כשאתה אומר מפצה אותך זה נשמע די דומה

  • דורית  On 10/14/2008 at 19:38

    שבתפארתה התעלה והשתבח וכתב חנוך לוין:
    "… הוא אהב להסתכל עליה, לחשוב עליה, בייחוד לחשוב עליה, שכן בשעה שלא היה רואה אותה והיה חושב עליה היה ליבו מתכווץ בקרבו התכווצויות כל כך חונקות של געגועים, והאושר הנרמז לו בהעדרה היה כה גדול ונפלא, עד כי חש כי זו, הציפיה, היא תמצית החיים, והיה יושב ומצפה לה ומצפה לה.. מייד עם קומה להסתרק, ועוד בטרם הלכה, התחילה כבר הציפיה לביקורה הבא".

    חנוך לוין/ "החולה הנצחי והאהובה", עמ. 7

  • B. Goren  On 10/28/2008 at 8:47

    נהנייתי לקרוא. כמו תמיד בעצם.

  • ע  On 10/30/2008 at 1:58

    בועז,

    כ 15 שנה אחרי, פרטים שונים, אווירה זהה.

    כיתה ט', הורמונים מתפרצים, חשיפה למוסיקה אחרת, מרגיש לא כמו כולם.

    אהבה/תשוקה/נשיקה ראשונה בפסטיבל ערד עם זרה שלא אפגוש לעולם.

    תמימות שלא תחזור, הכי טוב בחדר, אחרי בית הספר.

    ידידות שלא רוצות מעבר (בד"כ) אך מתמסרות לבסוף.

    גיל 15 כ"כ מוזר.

    תענוג לקרוא את הפוסטים שלך.
    תודה.

  • נועה  On 02/22/2015 at 16:07

    תענוג להתקל בפוסט הזה. ועוד יותר תענוג שכתבת ספר המבוסס על זכרונות כמו אלה. אתה מחזיר את כאבי גיל ההתבגרות. את האווירה, הצלילים, התקופה שלא תחזור עוד..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: